|
הם הלכו לביתו של האביר, והנסיכה מאוד התרשמה.
אך היא לא האמינה למראה ההפתעה:
"הנעל שלך..." הוא אמר בחיוך.
"אני לא מאמינה! באמת שמרת אותה!"
|
הבדידות מציעה לך מלחמה
הצבא נפל במערכה
עצום את העיניים ותראה את המתים,
פתח אותן ןתתמודד עם השתיקה בפנים.
|
" שחף, הרגש הזה, זה כמו להרגיש הכל..."
|
תקשיבי..הילד....הילד מתדרדר.
אושר? אושר שלי? מתדרדר? מזה גברת? הציון במתמטיקה?
לא, לא... אושר תלמיד מצויין, הוא ילד מקסים...
אז מזה? הוא לא מקשיב בשיעור? מה גברת?
לא זה לא זה, הוא תלמיד למופת, אבל הבעיה היא, שהילד...הילד
נראה מדוכדך לאחרונה.
|
"אם אתן רבות ככה מה יקרה במדינה שלנו?" עשיתי את הפרצוף הכי
מהנהן ומבין שיכולתי ובפנים צחקתי מרמת האבסורד. שיקרנו למנהלת
ואמרנו שהכול היה בצחוק, המורה לספורט המשיכה להגיד שקרענו אחת
לשניה את הורידים. אני צעקתי ויעל מלמלה לעצמה כול מיני דברים
שלא הבנתי.
|
כמו ארון תרופות
לאחסן לרוקן
כמו ארון תרופות
להתמכר והתחסן.
|
ביום שעידן מת . והיא עמדה שם עם המשקפיים השחורות שלה, בחולצה
הכהה והעיניים הצורבות.
הורידה אותן לרגע ועמדה מול המיקרופון המאולתר, כזה מיקרופון
ששומרים להספדים מיוחדים. ועידן היה הספד מיוחד...
|
פעם הייתה ילדה, אחת כזאת חמודה עם חיוך יפה, וזה בכלל לא חשוב
איך קוראים לה.
לילדה הזאת הייתה יכולת מדהימה-לחבק. חיבוק אמיתי, לא כמו
החיבוקים של אנשים אחרים.
היה לה לחיבוק קסם כזה, משהו אמיתי שבא מהלב ויוצא אל הנשמה
לטביעות האצבע.
|
"את יודעת, הרגע גילית את הסוף...."
"הסוף של מה?"
"של הסיפור שאת תכתבי על זה..."
אני מחייכת. מסתבר שגם אני לא משתנה.
|
"מיכלי, בואי לא נדבר על זה..."
"למה, בואי כן נדבר על זה!"
|
"אז...אתה לא בא?" שואלת בקול של ילדה, בולעת את האכזבה.
"לא, אני חושב שלא." הוא עונה, אולי בהתנצלות, אולי בכעס, אולי
סתם בשומדבר.
|
למה את פוחדת
לא להצליח במקום אחר?
תודי שאת פוחדת, הקול שלי אומר
למה את פוחדת להבלע במקום אחר?
|
פעם היה לי אח. קראו לו ערן, וזהו. והוא התאבד. ואף אחד לא
באמת יודע למה. וזה לא משנה מה אימא שלי או אבא שלי יגידו, ערן
עדיין התאבד כי הוא רצה. ואף אחד לא היה שם כדאי לשכנע אותו לא
לעשות את זה- וזה לא משנה איזה סוג של בן אדם הוא היה,
מהמשוכנעים או המשכנעים-
|
ענבר בכתה בשקט, והקשיבה לרסיסי הפיצוץ שהדהדו בבית.
והמשיכה לבכות.
|
ואז למדתי בבית ספר שסביון הוא צמח בר. ונזכרתי שיש כזה שיר.
אבל לא זכרתי של מי. צמח בר שצומח על ידי עצמו ולא כשבני האדם
מטפלים בו. המורה אמרה שאי אפשר לטפל בסביונים, בגלל שהם צמחים
שנובלים וצומחים מהר.
ואני התלהבתי שיש לי סביונים עצמאיים, שלא צריכים שאף
|
היא יודעת, היא זוכרת את היום בו פתחה את הדלת ההיא. היא זוכרת
את היום בו מצאה מפתחות זהב אל דלת נסתרת שכזאת. לא תשכח גם אם
תרצה. כי המבט החלומי הזה שעל פניו, היה כה מוכר, כאילו ראתה
אותו כבר בעבר. ורק השפתיים היו כה זרות לה, לא הכירה, מעולם
לא נגעה בהן...
|
ואז, יום אחר כך כשבאו הכתבים של הערוץ למשפחות ההרוגים, ראיתי
פתאום את עדי. עדי הייתה שם, דיברה על איזה בחור שקראו לו
אלון, ואיך לקחו אותו ממנה, והיא בכתה, ומישהי מבוגרת חבקה
אותה. לא הבנתי מה עדי עושה בטלוויזיה. אחר כך הבנתי שהחבר של
עדי מת
|
בכל תמונות הילדות המוקדמת שלי, הפנים שלי נראו מוסתרים בשערות
קטנות ושחורות.
לא בראש, בעיניים. ריסים. אני בחיים שלי לא ראיתי אדם חוץ ממני
שיש לו כל כך הרבה ריסים. כשלמדתי להסתכל במראות כבר התחלתי
לספור אותם. תמיד הצלחתי להגיע לשלוש ואחר כך זה היה בלתי אפ
|
ולרגע הוא נראה מיואש, כאילו הוא רוצה לוותר כבר על כל
הויכוחים האלה.
"ענבל...פשוט תעזבי את זה. עזבי..."
"לעזוב...?"
|
ואבא לא מחזיק לך את היד.
ומה עכשיו
|
אזיקים על הידיים
אזיקים על הנשמה
ושברתי אותם לנצח
ועכשיו אני כבר לא קפואה.
|
אבל לפעמים, אתה מביט בי כך,
ואני לא יודעת להגיד לא....
|
ועכשיו כשאתה יוצא,
למסע ארוך בלעדי,
תזכור!
קר שם בחוץ....
|
אל תשקר לי...
השקר תמיד ישחה למעלה,
לשאוף קצת אוויר
|
אני רוצה....
כל כך רוצה....
|
מנסה למחוק את כל הזיכרונות
ואם יש שם אלוהים אז הוא עוזר לי לבכות
כי הקרע בלב, מבכה את הכאב
שלך.
|
כשאני איתך, תמיד מתחשק להגיד "אוף!"
אז אני אומרת...
|
למדתי שיעור ממלך הכאבים
מלכת הטוב נתנה לי 100 מאהבים
אל השאול לימד אותי איך למות
ציפור לבנה נתנה לי את החירות.
|
כי כל מי ששלחת לי, הרס אותי מבפנים
ואת כל המלאכים אמצו רק החוטאים
ונתתי לך את כולי, מבחוץ ומבפנים
זה לא עוזר להיות הזונה של אלוהים.
|
נעילת הדלת נשמעת כפריצה
חלונות פתוחים מכניסים רוח מפחידה
הילד ישן שוב בבית אחר,
ילד נפשך שוב שכח לדבר.
|
הכול התפורר
בין הרווחים של האצבעות,
הכול נשמט בקול של נפילה,
ורק השום דבר שלא הצליח לשנות,
את רוע הגזרה.
|
אולי לא אהבת אותי מספיק,
אולי אהבת אותי יותר מדי,
אולי זאת הטעות שלי,
אולי אין לך מקום בחיי,
אולי אתה גדול עלי.
כי זה עדיין פה,
ההחמצה, הפספוס,
וזה לא משנה, הכל שוב הרוס.
|
למה נתת לי לחשוב
אני רציתי לתת לך הכל
לאהוב אותך ולסבול
איך אתה ישן, איך אתה יכול
|
ועד היום לא הבנתי מה השתבש
שאלוהים זרק אותי כאן אל תוך האש.
לא מוצאת סימן לאכזבה המוכרת
בפנים אותה תמונה עם מסגרת אחרת
שוב סוגרת עיניים לבדוק אם הכל אמיתי
ורק אנשיו החוטאים פה איתי.
|
אני חשבתי שאתה טוב יותר מהם,
אני חשבתי שאתה טוב יותר מהם!
|
לב פועם קרוב על החזה
בוכה אל השמיים, עבר עלינו זמן קשה
וגם אם אאבד שפיות, גם אם אעלם
בתוכי אצא לקרב, מוכנה להילחם
|
בורידים בורידים
בראש שלך בפנים
להשתגע כמו שמשוגעים יודעים
מה היא עשתה לך
פתחה את הבקבוק
לים זרקה את הפקק
כמו מחלה בקופת חולים
לבן כמו מת, וריק כמו חיידק
|
אתה עונה לעצמך כמו במונולוג,
אם אתה יודע את התשובות אתה לא צריך פסיכולוג
אנשים לא יודעים להגדיר שיגעון,
את מחוק כמו כולם פה ממה שהם קוראים דיכאון.
|
אהבה תרופה לכל החשוכים
ואם חשבתם ששנאה עוזרת אז אתם טועים
בתוככם מדממים ומאשימים את החיים
על מה שנתנו לכם אינכם מודים.
|
ואין לך...
כרגע שומדבר
אין לך כלום מבפנים
ובחוץ אותו דבר.
|
כשאפגע בך,
סוף סוף
תישבע שלא תרצה לראות אותי שוב
ותשאל אותי
למה זה הגיע לך...
אבל!
|
אתה תחזור להיות מי שהיית
רק עם שיפוצים קלים של צבע
|
רוצה להתנקות- שיעורי יוגה לא עוזרים לי
רוצה להשתנות- אתם מסכימים אבל לא נותנים לי
שוב להיות שלמה, להיפטר מהחומות
שוב להיות עצמי, בלי הזבל הזה
בלי לחכות.
|
אל תרחמי עליו אם לא ידע
להפוך את הגורל לבחירה
הוא עוד יבין בסוף שגם אם פגע
לא מאוחר להתחרט,
|
בשמים יושב חסר דאגות
בחלל יושב חסר מכאובים
הוא אחד ויחד, מאדים
|
ולהישאר בשקט הזה, שתאורטית אני שלך
|
מעדיפה לבכות לך,
דמעות של געגוע וייסורים...
מאשר לבכות לך
דמעות של רגעים...
שלא היו לנו ביחד.
|
אז היום שאני כבר גדולה
המסך כחול, והתקווה ירוקה
והאמונה היא שקר
לא יודעת מה יש פנימה ומעבר
ואני יכולה להאשים אותך, אלוהים
ואני יכולה לדרוש שתיתן לי חיים
|
אזכור את חיוכו של האל לפני שנעלם
אפרוץ אל תוך השער ואראה שאינו מת,
הוא רק נרדם.
|
במסדרונות של שקט
מצאתי לי מסתור
להתחבא לחשכה
לברוח מהקור
|
רק אני ,
עוד אשאר...
לשאול שאלות.
|
לב שחור נשמה אפורה
לכוד בתוך המסכה שהיא לא שלך.
הבדידות,הקרירות- הפכו לחלק ממך
נתת ליצר להשתלט על גופך.
|
אתה יודע מה....?
אני פשוט נעלבת.
|
הופעת בחיי רק לרגעים קטנים
חצי מהם תחת השפעת משקאות מעמעמים.
|
תן לי עוד נשימה
מרוב חורים של אוויר אני כבר חנוקה
שוב התחושה הזאת של הבגידה,
איך החיים מוצאים דרך לתת לי סטירה.
|
וכאן עדיף להיות חייל... כמו במלחמה
וגם אתה תלמד מהר, שהסכין... תמיד חמה.
|
צחקתי כשצעקת, שיכור מהכאב
ידי מדממות כי הסכין בתוך הלב
זרקת את התמונות, וגם את השלווה
שורפות העיניים, ומתה האהבה
|
להתחבא בהם בשקט
ולהתפרץ כמחלה
גם אם תברח
הוא לא יתן לך ללכת
הוא יתפוס אותך בחולשתך...
|
נשארים במקום.
שנינו.
ובמיוחד... אתה.
עם הביישנות הזאת -
יימח שמה.
|
ענן של גשם יושב על נשמתי
הסתובבתי לרגע והיית איתי
זה כובש, וזה כואב
זה קסם אמיתי.
|
שיר נחמה אשיר לך אהובי
על זה שהלכת והשארת אותי לבדי
פרץ של תשוקה ניצת בתוך לבי
מחזירה שוב את הסרט לאחור
איך שוב חזרת להיות האור.
|
תן, תן לי לסבול
אולי יצא ממני טיפה של רגש...
תן לי, תן לי הכל
כל מה שתוכל
מתישהו אהיה חייבת לברוח.
תן לי עוד מנה של כאב,
תן לי, וקח לך יום של מנוח.
|
בתור בן אדם שסותר את עצמו, אני מכירה את כל הסוגים, את כל
האפשרויות. אני יודעת איזה סוג של 'אז מה?' כל בן אדם מתכוון
להגיד לי. אבל יש אנשים, שלפעמים ה'אז מה' שלהם גורם לי לחשוב
פעמיים לפני שאני נותנת לעצמי תארים חשובים כאלה.
"אז?" הוא אמר, ואני שנאתי את
|
"אז חשבת שיהיה לך קל, אה?!" ובאפיסת כוחות כל מה שאני ממשיכה
לעשות זה לבכות. אפילו לכתוב אני כבר לא יכולה. לא נשאר לי לאן
לברוח. העולם הדמיוני שיצרתי בתוך תוכי נעלם, מתפוגג. החלקים
האחרונים שלו עפו באוויר אחרי שקרעתי אותו מול הים.
|
בלילה לא ישנה, בלילה מדמיינת שהוא מתחת למיטה, או כשאני לבד
הולכת מדמיינת שהוא עומד לידי ומחזיק לי את היד, כשאני יושבת
לאכול לבד רואה את החיוך שלו איתי, וגם עכשיו כשאני יושבת פה
אני מחכה לו, שיבוא ויתיישב לידי, ואולי נדבר, ואז נתחבק ואז
אני אוכל לבכות כמו
|
אני חושבת שרק בגלל שהיית שם בזמן הלא נכון במקום הלא נכון
נפלתי לבור הזה. לתהום החשוכה הזאת- אולי תבוא גם. זה ייתן לך
איזה שהוא מושג על החיים שלך.
|
מפחיד מאוד לשמוע כזה דבר ממני. אין לי שום סימני החייאה. אני
אפילו לא עושה קולות של משהו חי.
מה יש לי לתת... אני לא יודעת. בינתיים הבלבול והפחד שלי הרבה
יותר דומיננטים מהשמחה וההבנה שלי. הפסקתי להיאבק לעזאזל!
הפסקתי להלחם באמת ובצדק!
|
אתה יודע,
לפעמים אני פשוט רוצה שתמות.
וכמה שזה יהיה נורא עצוב וטרגי, ואולי אימא שלך תבכה,
אני רוצה שתמות...
|
תמיד אני מבקשת 'סליחה' כשאני רוצה לברוח, תמיד הולכת לאט לצד
אנשים רעים, רק כי זה לא מכובד, או לא מנומס- פשוט לרוץ קדימה
ולהעלם מכל הרוע.
|
אני גאה בעצמי שהמשכתי קדימה כל כך מהר, שלחצתי על אותו כפתור
אדום ואפילו עוד לא הספקתי להסתכל אחורה, וכבר לא היית שם, וגם
אני לא. וכל הזמן חשבתי... שזה סיפור כל כך עצוב, אבל מסכת
הקרירות כבר הייתה על פני, ולא הצלחתי להוריד אותה מן העור.
ולא רציתי.
|
ונמאס לי שהדבר היחיד שאני מצליחה להוציא מעצמי ברגעים קשים זה
שתי שורות וחצי, שיר וסיפור. זהו. זה הכול. ותמיד יוצרת בועה,
אחרי האכזבה, ומנפצת אותה שוב בדמעות והכול חוזר חלילה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
100 כבאים לא
יצליחו להציל
אותי.
מיסטר ג'יימס,
קומה 87,
WTCניו-יורק,
קצת לפני הקפיצה |
|
