|
מציצה מן המחילה,
מתעטשת ונופלת על גבי.
בין סבך עשב ושיטה
הצומחים לגובה, מסתירים אותה
|
בגטאות הלב של החיים, של החולים בדעתם,
של אלו המדחיקים בלחץ זניחת אלוהי אבותם,
הכל קודר, סביבותיהם אפורים,
אבנים מקיר זועקות, הן עדות, אותן עוד שומעים.
|
על משקוף ביתי דם לא ניתן, ולא פסח הנגף.
נשרפו תשמישי קדושה של חדר מיטתי, כי נמו שומרי הסף.
עוד לא הספיקו להמות יונים בשובך,
ועל טרפם עטו דורסים, אין חומק ונס.
|
הרפאים מצאו אותנו לאחרונה,
אור מועם לא סנוורם, חמצן שפג נוצל עד תום.
צעד פסעו מהצל שבו עמדו,
התיישבו בכל פינה, הבל פיהם שרר בַּכֹּל.
|
בין עיי חלומות שוכנו עלומי גבר.
אל בתי הקברות כיסופיו התקבצו, נשאו זמר.
ולמבוע נגוז בניחוח אפרסק תמו הקילוסים,
בזויה היא חירות הנשמה, מאס-זנח האנוש אגדות ומשלים.
|
אם תיקח אותי אתך הלילה
ואתלווה אתך לערפל,
הבדידות ששם תקשור אותי אליך
או שלחוד יחדיו נפסע?
|
אני קולעת צמות לאחותי הקטנה,
ובוחרת מהמלתחה בגדים לפי מצב הרוח, האוויר והיום בשנה.
מכינה אותה לגן, מתפנה לעיסוקי,
אבא עודו ישן - אין לו הרבה פנאי.
|
עודני ממתינה לך.
שלום חבר, חוזרת מהדהדת,
כשאתה נותר צופה יחיד לבדך.
|
אבא, דבר לא השתנה.
אני אותו הילד שנולד לפני 15 שנה.
התמונות הזזות שעל הקיר תלויות עודן שלי,
ספרי ילדות בכוננית הישנה.
|
וּכְפִי שֶשָמַע הֶעָפָר מִמֶרְחַק צְעָדַיִךְ,
פָּרַסְתִּי גוּפִי כְּמַרְבָד לא נִרְאֶה
ומָתַחְתִי עוֹרִי כְּעוֹר צְבִי לְרַגְלַיִךְ,
כְּדי לָחוּש גם אני בְּמִשְקַע פְּסִיעוֹתָיִךְ
|
אני שונאת את הבית,
אני שונאת את הרהיטים,
כל חפץ שעומד סביבכם שקרן,
הם נשארים אותו דבר כי הם צבועים.
|
קנית עתה לחם וגבינות.
מקולח ומבושם את היין אביא,
ודאי פרחים יהיו, ונרות.
המלמלה האדומה, מצודדת לגופך
|
משתלשלים המלאכים מסולמות,
עד נפקדות בבכי של חיים האמהות.
איך נושאת ילדה ברחמה את השמות,
שבנשימה אחת נזכיר עם גדולה או עם המלחמות.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"קאם טו דה דף
אחורי לוק"
דארת' ווידר
2000. |
|
