|
Four different genre pieces- this is part one- "The Tea
Party".
|
היא הציעה קטעים של אופי, להיות עצבניים ולהגיד תוך כדי זה "בא
לי שוקולד". להיעלב תוך כדי המשפט "אני מלך העולם". כל מיני
כאלה.
|
בהתחלה הייתי מאוד זהירה וגם לא היה לי מושג מי זה יכול להיות
בשעה כזאת של הבוקר... הדלקתי את האור במסדרון והצצתי בחור של
ההצצה. ראיתי שזאת רוני... פתחתי לה את הדלת, די בשוק מהעניין,
והיא אמרה לי: לא תאמיני, איבדתי את המפתחות.
|
הכל התחיל מאפס. אפס אנרגטי מאוד. בהמשך קראנו לאפס הזה
אלוהים.
|
ולא יראה השטן דבר, ויארגן תחרות יריקות בינו לבין אלוהים.
ויאמר אלוהים- יאללה בוא. וירקו השטן ואלוהים למרחקים
ארוכים...
|
העיניים מחפשות את המילים. ובאופן לא מפתיע במיוחד- הן גם
מוצאות.
|
היא קמה שוב, ומציצה החוצה. לא, שום דבר חשוב לא קורה, ושום
דבר לא השתנה. הבית ממול הוא עדיין הבית ממול, ועדיין נראה
שהגברת לוי גרה שם. היא לא רואה את המגן דוד אדום שמוציאים
אותה החוצה באלונקה...
|
הכרנו בתחילת השנה של כיתה ט', אני לא שמתי לב לקיומו עד שהוא
ניגש לשולחן שלי כי המורה שלחה אותו אליי, שנדסקס את הפרטים של
ההופעה שלו שאני נבחרתי להנחות, למחרת באודיטוריום.
היה בו משהו נקי, טהור, חנוני, אבל משהו שהיה נראה לי טוב...
|
ככה הכרתי את עצמי לכולם: סחבתי אתי בכיס תמונת פספורט של
אורי, והראתי אותה לכולם- "היי, אני שיר. זה אחי, אורי, והוא
מת"... אני לא מבינה איך הצלחתי לחייך ולומר את זה. כנראה זאת
הייתה התחלת הציניות, אבל לא הציניות המוחלטת. עוד לא. הציניות
שלי רק נולדה...
|
צחי הלך ליד עינת, באמצע הדרך רץ לפניה ובועט בפחיות, והיא
מצדה עוצרת בדרך ליד השיחים עם הפרחים הקטנטנים הוורודים.
אחותה קרני לימדה אותה שאם קוטפים אותם, ונשאר החלק הלבן בלמטה
של הפרח, אז אפשר למצוץ את הצוף וזה מתוק כמו סוכריה...
|
וכמובן- לא ידענו מזה כלום. אני מוכנה להתערב איתכם שהמדענים
לא רצו להודות בכך שהם עשו טעות, אז הם השאירו את זה ככה, בלי
לחשוב על התוצאות...
|
קולי נשמע כמעט כחלק מהוויכוח בהתחלה, ואז, כשאמרתי "12:00",
נהייתה הפסקת אש...
|
היה היה. מה זה משנה מה, היה. וזהו!
ומה שהיה, כך היה:
יכול להיות שזה התחיל מהמפץ הגדול,
יכול להיות שזה התחיל מההופעה של כוורת באירוויזיון.
אבל זה המשיך עם יוקוקוליס ליפשיץ, האח של.
|
זה לא סיפור על השואה (למרות שיהיו מי שיחשבו כך), זה בסך הכל
סיפור היפרדות קטן. איפשהו, זאת הפרידה שלי מכל מה ומי שהיה
חשוב לי בשש השנים האחרונות... אני מקדישה את הסיפור הזה לחברי
קבוצת "עדן" ולשכבת ל"ה בביה"ס בויאר, י-ם. בהצלחה בהמשך...
|
הנה, עכשיו החדשות. זה עושה אותי כל כך חלש. הכל שקרים
מעוותים! זה שקר! לא, אסור לי לשמוע! אלה שקרים!
אהההההההההה!!! אני לא שומע, אני לא שומע!
אה, הו, סוף סוף זה נגמר.
|
מה שקרה לו בתקופת החיים התשיעית שלו, היה הדבר שהביא את סופו.
בסופו של דבר.
|
הכאב גרם לו לחשוב על רעיון שאולי יגרום למישהו, אולי לילדים,
לשים לב אליו: הוא ניסה לכוון את מבטו אל המסך, כדי לראות את
המשחק, אולי ככה הוא יוכל להעיר איזו הערה שתעורר את תשומת
ליבם של הבנים שלו, שישימו לב אליו, שהוא מדמם על הרצפה ולא
מסוגל לקום...
|
"מה זאת אומרת הפתעה?"
"תפתיע אותי, תכין לי משהו שאני לא מצפה לו".
"יש איזה כיוון ספציפי? משהו אלכוהולי? חם? קר?"
"לא, אני סומכת עליך שאיכשהו אתה תדע בדיוק מה בא לי עכשיו".
|
עד היום לא ברור איך שמוליק חשב ששפמו המפואר יועיל למדינת
ישראל, אך יש אגדה עליו המספרת כי במלחמת העצמאות שפמו שימש
לניקוי הקנים של אלפי רובים, אפילו הרובה שהיה של רבין."אח,
הימים ההם היו הימים המאושרים בחיי", תמיד אמר שמוליק.
|
בהפקה הספציפית הזאת, הקהל יושב בכיסאותיו, ומביט בכל הנערים
והנערות, ילדי הזהב שכעת קוטפים את הפירות היפים של בגרותם,
ולא יודע מה לעשות...
|
הרי הימים חולפים, השנה עוברת, והזמן רץ. וגם אני. הזמן רץ
לידי, צעד אחרי צעד, אבל הוא תמיד מצליח לעקוף אותי ולרץ עוד
אלף סיבובים בזמן שאני נכשלת ברגליי, צמאה למים, ועוצרת לקשור
את השרוכים...
|
לעזאזל, אין לי כוח להירדם. ואין לי כוח לשכב כאן סתם. אני
כנראה צריכה להירקב כאן לאט לאט, לתת לחלומות הילדותיים לגלוש
לי פנימה לראש...
|
סבתא נולדה עם הארץ הזאת. ככה תמיד הייתי גאה כשהייתי בגן, בכל
יום עצמאות, שסבתא שלי נולדה עם המדינה. סבתא עברה הרבה בחיים
שלה. דווקא בשנה וחצי האחרונות, לפני שהיא נפטרה, ניסיתי למצוא
אותה מחדש.
|
ואחותי בוכה מולי, מנסה לומר לי את שאני כבר הבנתי לבד.
|
דניאל נלחץ, בכל זאת, כשהוא קלט שהטיפוס הזה ברדיו יורד עליו
בלי סוף... הטיפוס דיבר על מה שקרה אז במסיבה, על כל שיעורי
הפילוסופיה, כשדניאל אמר שאלוהים מת, כמו שניטשה אמר, או שהאדם
המציא את אלוהים ולא להיפך... הוא אמר לי, שבהתחלה הוא לא קלט
שזה אלוהים מדבר.
|
"אני לא שייכת לכאן, עוזי. אני כבר בת חמישים, אני לא בת 35.
אתה בטח לא מבין". "נכון, אני לא מבין בכלל. מה ז'תומרת את בת
חמישים? עם גוף כמו שלך?" צחק עוזי.
"אני יודעת, אני יודעת, אני בטח נשמעת לך מטורפת על כל השכל.
אבל אני באמת בת 50".
|
למה בכלל הרשיתי לעצמי ללכת לסקר דווקא את המשפט המסוכן
הזה?... והתשובה כבר בגוף השאלה: המשפט הזה היה מסוכן. מדי.
אפילו בשביל השופט, אפילו בשביל חבר המושבעים, אפילו בשביל
הקטגורים ובשביל הסניגורים. לכולם זה היה מסוכן, אבל לא לנאשם.
|
היא הייתה חייבת ליפול לתוך המלכודת שהיא בנתה לעצמה- מלכודת
האהבה המדומה: היא הלכה ונתנה לו מכתב אהבה קורע-לב. טוב, אי
אפשר לשפוט אותה בחומרה, אבל אני אעשה זאת: היא טיפשה, לפי
דעתי. אבל זה לא מה שחשוב כאן...
|
בא יעקב עם הנזיד, ובצעדים קלילים של פרימדונה מתגרה העביר את
הנזיד מול האף האדיר של עשיו ולא נתן לו לאכול.
"בוא'נה יעקב! אין לי כוח לשטויות שלך! תן לאכול כבר! אני מת
מרעב!"...
|
אני אומרת לך- אין ביטחון בחיים- ומי שמחפש את הביטחונות ימצא
את עצמו בקבר יפה ובטוח להפליא, בעודו בחיים... השלווה, האושר
וגם אלוהים- הם לא מחוצה לנו, הם לא רחוקים. הם נמצאים בתוכנו,
ומחכים שנשים לב אליהם, וניתן להם לפעול דרכנו.
|
הילדים קמו בבוקר ושכחו את האזהרות של אביהם- הלכו לביה"ס.
בחוץ חיכו להם הסבא והסבתא שלו- ושחטו את הילדים עם סכין
פשוטה, הסכין של השומר שהרג אותם. כך, בלי הרבה בעיות, הם
נכנסו לתוך הבית, ובאו לחדר המיטות של הזוג המנומנם...
|
אישה זקנה עברה ליד אדם. היא לבשה פאה שמזכירה פאות של
דראג-קווינס, והיה לה איפור דרמטי ומאוד כבד.
היא נראתה תשושה, כאילו הלכה כברת דרך לפני שהגיעה אל שערי
הגיהנום...
|
"הא, זה בטח חלום אז",עוברת מחשבה במוחו, שפתאום נראית לו לא
הגיונית...
|
הוא לא הסתכל לאחור. מה זה משנה אם היא יפה, אם היא סתמית, אם
היא דראג קווין שלא שם זין על אף אחד, כי אין לו?...
"אולי היא תעקוף אותי. נמאס לי מהצעדים שלה".
|
בין העננים, ובין הקשת בענן, ישנה ארץ. ארץ שבה כולם משחקים,
שרים רוקדים וחוגגים, כאילו בכל יום יש יומולדת, כאילו כל יום
זה חג...
|
עברתי לשכונה הקטנה הזאת לפני חודש, וכבר נמאס לי ממנה. רק
מסיבה אחת: החתולים שגרים להם בהמוניהם בדיוק מתחת לחלון שלי.
אני יודעת, חתולים יש בכל שכונה, ולא יעזור לי לברוח, אבל
לעזאזל! גם לי יש זכות לחיות! צריכה להיות אגודת "תנו לאנשים
לחיות"!
|
"למה את כותבת את מה שאני עושה ומה שאנחנו אומרים? זה יותר
משנה מלצאת החוצה עכשיו ולחגוג אתי את השנה החדשה?"
"לא. זה סתם. כי בא לי לעצבן אותך."
|
גוש של אבק בין פרחים אדומים, מעניין מאיפה צץ. מה חושבים על
זה הפרחים?....
|
בכל זאת, אם רק הייתי יכול, הייתי הולך ברגל לכל מקום. הבעיה
היא שהכל רחוק ממני. הייתי לומד נהיגה, אלמלא הטראומה שקרתה לי
כשהייתי בן 18...
|
מפה, איפה המפה המזורגגת הזאת? איך אני אדע לאן אני רוצה
לנסוע? המפה תגיד לי לאן לנסוע? לא, כנראה שלא. המפה כתובה לי
כבר בראש, או בלב, או בתחתונים, או אלוהים יודע איפה. אני אסע.
תהיה הדרך אשר תהיה.
|
לאט לאט, היא מגיעה אליו, והוא תופס לה את הידיים. רק שלא תברח
עכשיו... הוא מפשיט אותה, קורע ממנה בגד אחר בגד, והיא- חושבת
על הבית שלה, רחוק רחוק מהמניאק החולני הזה שעכשיו מחלל את
מקדש גופה...
|
If you cry
Cry one tear
Tear that explodes
Explodes into a thousand pieces...
|
Though you're behind
You're still in my mind
It was all very kind
But there was nothing to find
|
Mildly happy days go through me
Mildly Happy days
I just don't seem like everyone else
And I'm gonna fade in a haze...
|
My Mama told me
That ev'rything's gonna be fine
But all that I did
Was Goin' and drinkin' my wine...
|
You say you dream of me
Oh, how I wish it could be
Not only in your dreams
|
You make me feel like shoutin'
Wanna hold you with lovin' and kissin'
But like a fine bottle of wine
You make me feel stupified
|
Look at the sky
Around the time the world's asleep
|
Will you open the door
And try to see me?
|
כל מה שאנחנו
זה רק אבק ברוח
מרחפים ונעלמים
עייפים ושוכחים
|
זאת הייתה תאונה
לא התכוונו באמת
שהוא יהיה מת...
אוי, הוא מת!
|
החדר מתמלא באור
של בוקר חדש וכואב
מנסה אולי לזכור
איך פעם היית אוהב.
|
וכשכולם עומדים ונזכרים
עת צפירה ממלאת את ראשם
מנסים לזכור הם פנים
והוא מרוחק להם, אי שם...
|
עוד יום, עוד יום, עוד יום.
|
אז מסתכלים לאחור
ומחייכים בשמחה...
|
לא יכולתי לישון הלילה
אז כתבתי לך מכתב
על רגש כל כך נפלא
על מה שקורה לי עכשיו
על דברים שקרו אחרי שהלכת...
|
טוב, נו, תן לי לספר
איך יכול להיות שאתה לא זוכר?
ובכל זאת, עליך לא אוכל לוותר
איזה מזל שזה אתה ולא אחר...
|
היום עדיין גדול
והלילה אט אט מתקרב
אולי משהו ייפול
אולי העולם... חרב.
|
הקשת עוברת על שולחני
נשברת וצובעת לי שגרה
שלעולם לא אתרגל אליה...
|
הבלבול עדיין שם
כשהכחול הופך לסתם
גם אם זה קצת חם
החשק קצת נסתם...
|
אני יושבת בגן עדן
בין אלפי עצים צבעוניים
ילדים קטנים שרים מול האבן
שעליה כתובים החיים...
|
אני לא שותה קפה
זה לא מעיר אותי
אני מתלבשת יפה
שום דבר לא מרגיז אותי
|
אתה זוהר כל היום
עטוף כל כך בעצמך
אתה לא צריך לחלום
הרי יש לך אותך...
|
גם אם תעמדי במקום אחד
ותעצמי את עיניך
גם אם לא תזיזי אף יד
ותכסי בצעיף את פניך
|
אני מטורפת
ואתה השפוי שלי
חודר לי לתוך המוח...
|
לא היה לי כלום, רק מתנה-
דימיוני שצייר לי חלום...
|
אם חשבתם שהם נפגשו
תדעו לכם שהם לא
שניהם פשוט חיפשו
עולם ומלואו
|
דף אחרון
לפני הסוף
מנסים לכתוב עוד
לא לבזבז
|
בעולם שבו עץ גודל לך באוטו...
|
אני יושבת על המיטה
בוהה בחלון חדרי
בחוץ העלטה
מתקרבת לשעת השיא
|
תעשה לי טובה גדולה
ותיכנס חזרה אל מאורתך...
|
היה איש אחד ששמע סיפור פעם
על אלים שלא שומעים את צעדם
|
הזמן בועט בי פתאום
מעיר אותי מחלום
שכחתי איך לנשום
איך להגיד שלום...
|
"הוא התיישב על הכורסא הלבנה. קשה נורא הכורסא הזאתי הוא אמר.
אבל איכשהו בכל זאת נוח."/ "היא התיישבה על הכורסא השחורה. נוח
לה להתמתח, להרגיש איך כל חוליה וחוליה מקבלת את המקום הראוי
לה."
|
הזמן שלנו נותר
הוא הנצח
הזיכרון שנשאר...
|
הסיפור של האהבה
הוא שלום ולהתראות
עד הפעם הבאה...
|
זה פלא מוזר כזה
שאתה עדיין אתי
וזה דבר מצחיק כזה
שאתה עדיין נראה אמיתי...
|
אני לא אדע אותם
הכל חשוך
הכל חשוב
העיר ואני בטירוף
איזה מין צירוף
הכל מלגלג
|
הכרתי פעם את עצמי
הייתי לא מציאותית
עכשיו אני יודעת מי אני
ואני מרגישה אלמותית
|
מתוך אוסף שירים שלי על אלים מהמיתולוגיה היוונית. היופי שלא
גווע לעולם... (שקר!).
|
טועמת מילים ריקות
ושורקת אותן החוצה
במנגינות דקות
עוד מעט הפצצה.
|
האם הכל שקר?
שום דבר לא נראה
אלה סימנים קטנים
של בלבול אחד גדול.
|
והכל דומם
שוקע, שוקע...
כל כך מדמם
פוצע, פוצע...
|
כששוב נתראה
גם אם לא במקרה
אחייך כאילו כלום בינינו
כמו דבר לא קרה לנו....
|
תנסה לסלוח לעצמך
בסך הכל יצרו אותך מכוער
אף אחד כבר לא אוהב אותך
אז מה לך כבר נשאר?
|
הוא הולך בחשכת המגדל
ענק מגודל
|
הזיתי אותך
ביום עדין ושקט
רודף אחרי אלוהים
רודף אחרי פרפרים...
|
זוכר את אותו היום
שבו שנינו חטפנו חום
ואיכשהו זה קרה?...
אני לא זוכרת.
|
טיפות קטנות
זולגות מענן
זולגות מעליי
ונעלמות...
|
רוח
מצננת זכרונות
של ילדים שהפכו לבוגרים
לא בטוח
להתאהב בעונות
כל הכאבים שאוגרים...
|
יום אחד,
אראה אותך ברחוב -
אביט בך,
אחייך,
ואלך.
|
השמש טופחת בפרצוף
מין מזג אוויר מסחרר
אין שום דבר חפוז
ולא הייתי רוצה יום אחר...
|
השיר הזה בטח ידבר אל כל הנשים הקנאיות, שרוצות את החבר/ הבעל/
המאהב מתחת לאף שלהן כל הזמן (גם בחורף???)
|
כאבו של האדם גדול
וחיוכו מסתיר את הכל
בעין צרה יחשוד בקרובו,
ביד רחבה ייתן את שאין לו.
|
המילה כה חונקת
אפשר עליה לוותר
וברגעים היפים
להישבר רגשית...
|
לא משנה איך אלך,
לא משנה איך אפול,
אתה תמיד
תהיה
אתי.
|
החדשות לא משנות
גם להיות או לא להיות
הכי נחמד זה לחיות
כשאתה כאן איתי...
|
רציתי להיות אתך
בין כל הרחובות היפים
רציתי לאהוב אותך
אבל לא היית כאן...
|
אהבה אובססיבית, מעבר לגבולות של ההיגיון.
|
אני לא יודעת מה ההבדל
בין שחור ולבן
ממילא הגורל נופל
ביניהם
|
אני נוסעת כבר שעה
מסתכלת במראה
ואני רואה אותך
אתה לא מסתכל בחזרה
לי אין כבר ברירה
אני רק נערה
|
לילה שקט
אני רוצה לברוח
אל התהום של היום
כשהשמש תתחיל לזרוח
לילה בודד
אני רוצה לבכות
|
שיר קצר והזוי, שכתבתי באמצע שיעור גאוגרפיה מאוד מאוד מאוד
משעמם... תראו לאן אפשר לעוף משיעור כזה!
|
את כבר יודעת איפה לבי
אפילו שאני לא יודע...
(או בעצם, שיר הבנזונה האולטימטיבי).
|
הרוח מייללת את שמי
ומעיפה את אפר החלום
למקום אחר...
|
הלוואי ויום אחד תסתובבי
לאחור, ותראי שהעבר
לא נורא כל כך...
|
הסיוט הקרוב מתמוגג
ולאט לאט מוותר
על הסדיזם וגם עליי
ומרחף למקום אחר...
|
לפני ששמחתי
היה אור הירח
והיה גם איזה רגע
של החלמה מלאה...
|
אנושות יקרה
הולך אני
אל עולם אחר
בו אוכל להתחיל מחדש
בלי אנושות.
|
נביאת הקסם פעם אמרה לי
שנוסחאות מתמטיות לא עובדות
|
כך, בלי שנשים לב
השנים חולפות להן
שנים של שמחה מהולה בכאב
בלי מחשבות על מה יש ואין.
|
מחשבות קטנות, דברים קטנים
אהבות ראשונות, הראש בעננים
אני שוכבת במיטה
|
מלאך על הקצה
שבית את לבי
האם אי פעם תרצה
בי?
|
לקח לו זמן להבין כמה מר גורלה
ובכל זאת הוא רצה להיות שלה
אבל היא ממנו כל כך נבהלה
ונמלטה לה ממנו בהינף שמלה...
|
אני ואתה
נמצאים למטה
שנינו בסוף גם נפסיד
אין לזה עתיד...
|
כבר סוף הקיץ
הערבים נהיים קרים
אני מתגעגעת לחברים
עוד יום עובר
שום דבר לא עוזר
|
במבט לאחור
היית שיר ישן
שכבר שמעתי
|
אתה עובר לידי
ואני מרגישה את הקור
בכל זאת אני חייבת
לשמור על חיוך מושלם
|
במיתר אחד קרוע אנגן לך
את שלא יכולתי לדומם בקולי
בשברי עץ גיטרה אצרח לעברך
את השתיקה ששמרתי עד כה בתוכי
|
זה העולם שלנו-
המציאות המנוכרת אליה גדלנו
אני לפחות נולדתי כך...
|
מה כבר אפשר להגיד על אהבה
שעוד לא נאמר ונכתב ונעשה
|
בין מה שנכון ומה שאולי
אני לאיטי דועכת...
|
הלכתי ברחוב בשעה מאוחרת
דרך רחוב הייאוש וסמטת האנחות...
|
פרשתי את כנפיי בצבעים
הכל כל כך נחמד ונעים
עד שעפים רחוק מדי...
|
הם יודעים מי זו שיר
והם ישאלו בלי להתחשב
זה כואב...
|
מתוך אוסף השירים שלי על אלים מהמיתולוגיה היוונית. שיר בסגנון
"הסנדלר שהולך יחף".
|
כשאיבדתי את אחי
אני בכלל לא ידעתי
שכשנפגשנו, הנשיקה על הלחי
תישאר הדבר האחרון אתי.
|
הצבעים שלך עזים
טכניקולור מרתק,
והצבעים הרכים שלי
נמסים לתוך שלך.
|
לפעמים הדרך קשה ומתפתלת
לשניה, ליום או למשך שנים
אף אחד לא אמר שזה יהיה קל...
|
געגועים
לידידי הרחוק
לאחי שלא יחזור
לאהובי שלא אוהב
לאבי הקטן
לילדי הבוגר
למאהבי החסר
ולבעלי שלא קיים.
|
על חוסר ההיגיון שבלהתאהב... שיר קטן.
|
אני רוצה בובה פרוותית
בכל פעם שקורה משהו רע...
|
חזקני ואמצני
בעולם המודרני
להישאר מי שאני...
|
אני כנראה במקום הלא נכון
בזמן הכי לא מתאים
ואף אחד לא מכיר אותי כאן...
|
טועמים ונכנסים לתוך
הצבעים החמים
נופלים וקמים
אבל לא נשברים...
|
וחלמתי שוב על חופש
תמים ומתרחק
ואת שותקת ולא עונה
כבר יודעת שאין שום ברירה...
|
במהלך כמה חודשים
נבנתה תחנת רכבת עם מסילות
ובה חנויות ואנשים
ומאז הרבה רכבות בה עוברות.
|
תליתי אור בחלוני
בשבילך, רק לך
שתוכל למצוא את הדרך
בין הטוב והרע...
|
"What was He Thinking?!" (about weird things that people
invent).
|
לשחות בתוך האלכוהול, בתוך כוסות ענקיות שיכולות להכיל את
האיוולת שבקיום שלי...
|
מה עשיתם כאן? מי הייתם? שיניתם למישהו? למשהו?
|
כשהדף הלבן מולי והעט בידי, אני חייבת לכתוב
|
אני הייתי בטח מחפשת את היום שבו נולדתי, ומתחילה משם לתקן את
הכל...
|
להיבלע בתוך ההמון, בתוך קרני האור הצבעוניות שלא יחליפו לנצח
את הערפל שמחכה בחוץ...
|
כשהמצב דורש ממנו לשים את השירים הכי קיטשיים והכי דביקים
בעולם, כל מה שאני רוצה לשמוע זה את השירים הכי כסאחיים והכי
עוצמתיים ומתנגשים. אתם יודעים, כשיש אהבה כלשהי באזור.
|
אי אפשר פשוט לעבור את הגבול, בלי שישאלו עשרים אלף שאלות על
מי אני, מה אני, מה יש לי בתיקים ואם יש לי משהו להצהיר?
|
שבוע שעבר, הלכתי לכיוון של הש"ג, ופתאום ראיתי ת'מפקדת שלי
הולכת עם מריצה, כאילו כלום. הלכתי להסתתר מאחורי איזה קיר,
והסתכלתי מה היא עושה.
|
מותר להיות עצובים, רצוי לאסוף כוחות וללחוץ על דוושת הגז,
חייבים לצלם את הכל, אסור לעזוב בכעס. שכולם יזכרו אותי
מחייכת. כל מיני עצות קטנות להתבגרות מושלמת, לפרידה טובה,
לסיום... הרבה שאלות יישארו פתוחות.
|
הוא כמו הדי.ג'יי. של החיים שלי
|
שלא תחשבו שאני ממש מבינה בעניין הזה, כי בסך הכל, אני די
בתולה, אבל אני חושבת שכבר הבנתי את העיקרון הבסיסי של כל העסק
הזה שקוראים לו סקס. או יחסי אנוש דפוקים. או איך שלא תקראו
לזה. אולי אפילו אהבה.
|
אם הייתי אדם שלא נופל לעולם, לעולם לא הייתי מרגישה את הרכות
הנפלאה, את אור השמש, את הגאווה, את האמונה ואת התקווה, שבאים
כשמצליחים לקום.
|
הפרידה היא התחלתה של החזרה. כל סוף הוא התחלה חדשה. באמת?
|
אולי פשוט נולדנו ככה, בדיכאון. אולי זה גנטי? לא יודעת.
כל מה שאני יודעת, זה שיוצא לי להיות בדיכאון, וזו לא הפעם
הראשונה.
האם יכול להיות שהמפגש של כל אחד מאיתנו עם הפנטזיה, עם
הדימיון, עם כל מה שהוא מעבר למציאות המוגבלת שלנו, הוא זה
שהוליד את הדיכאון לרא
|
אני רוצה סוף סוף לתפוס עמדה איתנה- בשמן של כל הרצפות בעולם-
ולומר "לא עוד! יותר לא יקחו אותי כמובנת מאליה!!!"
|
"עכשיו, רק אני ואת.
את משקפת אותי, מכערת אותי, מייפה אותי, מרוקנת אותי"....
|
אני לועסת מסטיק. הטעם שלו הולך ונגמר. עכשיו זה סתם מסטיק,
שאני לועסת כי משעמם לי.
|
על אי בודד, שם אחכה שתבוא...
|
אם אני אוהבת את הבמה? אפשרי. אני אוהבת יותר את ההד שיש כאן.
האידיוטים של הצוות הטכני השאירו כאן את המיקרופונים, וההגברה
פועלת. המיקרופונים פועלים? אחת, שתיים, ניסיון. כן, ההד מגיב
אליי טוב...
|
אולי הדרך אינה ארוכה באמת. אולי זאת היא רק אשליה, שחודרת לי
אל העצמות ורוצה להכניעני...
|
יש לנו אורח חשוב מאוד היום בקהל, אורח שהוא מאוד לא צפוי...
|
אלה הן מחשבותיה של נערה צעירה, בת 18, ירושלמית, שהיום אחותה
הגדולה ניצלה מהפיגוע במרכז העיר, וניצלה מהרולטה הישראלית.
|
הלב שלי מפמפם, הרבה הרבה בום-בום, בום-בום, בום-בום.
הכאב מתפצח ונמס עם כל מכה על הבס, וכולי נשטפת בגל חמים של
אושר, שהלוואי והייתי יכולה לומר שהוא נצחי...
|
Part 2- A dialog between two men in Trenchtown
|
An- Article- Wandering Smiley sighted in Naivia!
|
כולם אומרים שמתתי מזה.
כולם אומרים שזה טראגי.
|
מודעה שתליתי על לוח המודעות של הקבוצה שלי בדבר היעלמותו
המסתורית של הקומקום שלי... (ככה זה יוצא כשפתקי "אבד לי"
נענים בצחוק פרוע ובהתעלמות מוחלטת...)
|
בזזזזזזזזזזזזזזז. אולי זה מקרי, ואולי זה לא.
|
לבלוע את כדור הארץ ולהקיא...
|
מי יפתח לי את הדלת של הבית?
אני עומדת מול הדלת החומה ובועטת בה
עד שייצא ממנה דם
או עד שייצא ממני דם
אני רוצה הביתה.
|
האם דירה אחת באמת יכולה להיות שייכת לשני אנשים???
|
"אדם שמאבד את עצמו בתוך המשחק של החיים
צריך למצוא את עצמו בתוך המשחק של האהבה". (שיר אלוני)
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
למאזין ששאל אם
זברה היא חיה
שחורה עם פסים
לבנים או להיפך.
זו חיה סגולה עם
פסים שחורים
ולבנים גם יחד.
מתוך "פסים
שחורים ולבנים
גם יאיא". |
|
