|
"בניגון דומיות ושמיים העיר עד עיניה מוצפת.
איך אצא לעבור לבדי בשקיפות המבול השקט?
מרשתות הזהב הדולק נחלצה איילתי המרצפת.
לפנינו גבהו על הגבול הרקיע הקר והעת.
מה צלולה ונכרית בינתם, מה עריץ ואחרון פה האלם!
גם חליל הרועה יטרף בלי הגיע לקצות מישוריו.
רק הבכי והצחוק לבדם עוד ילכו בדרכינו האלו,
עד יפלו בלי אויב ובלי קרב."
נ. אלתרמן הם לבדם
שעות מתות רבות ביליתי בחדר המואר דרך תריסי העץ הישנים,
חצי-מוגפים, בניסיון להבין מה גורם לשעון הזה להמשיך ולדלג על
השעה בקביעות כל כך לא ברורה.
|
הצמדנו כוסות והמשכנו לפלוט לאוויר מילים בניחוח של שנת 1878,
בה איש בשם ג'ון נהג לשוטט ברחבי המערב הפרוע ולמכור את
מרכולתו לטיפוסים לא פחות מפוקפקים מאלו שהסתתרו בצלליות
הפינות הדחוקות של המקום בו בחרנו אני ונונה להיפגש בפעם
הראשונה.
|
"היא השאירה את זה בשבילך". הוא היה גבר גבוה ומוצק. שפתיו
כמעט לא זזו כשדיבר, ובעיניו מבט ממוקד כזכוכית מוצקה.
|
I look at beauty through a million eyes
But only yours wear a disguise
No mortal knows where it lies
The wonder of your sullen eyes.
|
And your gaze, beckons my fall
Covering you, leaf by leaf
Caressing your hairs sheaf by sheaf
Until there's no recall
What started this fall...
|
We all carry heavy words
Heavy sentences
How easily we let them fly...
|
Like a new idea
Forming, being born
You are my emotion.
|
Blue singers, seemingly
Bred in their horizon of thoughts
Reach in the middle of the night,
Counting petals of daisies.
|
איך כל כך כל כך אהבתי
להיות לידך
מבלי להזיז את השקט
ולנשום את אותן הנשימות
אשר מפנייך מהבילות
ולנצח כלות.
|
צעקתי לך מילים
יצקתי לי כתמים
והנייר סבל ימים
דמעות על דיו הייסורים.
|
בבכי תלתליו
בצער סגלגליו
שיח לילך לבן
קם מסער עלעליו.
|
על כנף ציפור אשא שירי
על מזמורה עוד אנגנה
|
נרגשת, בחרת במרכז הבמה
מגובה יציעי המבט
להפליג אל צמרות הסנוור.
|
זוהי שעת צלליות
על מסך הסדינים
מתבוסס החלום
בכרבול עפעפיים.
|
איך חצית מרחקים
וצעיר נשארת
וזמנים רבים השארת
כתולדות של עידנים
|
רק טל גלגל מערומיו,
מחרוזת טיפותיו
בבוהק העולם-
ענף נכמר מעל ראשך
כורע בברקת שגריריו.
|
בארון המחשבות שלך
יושב ומחכה - כבר שבעה ימים
ספור ומדוד השקט
כקירות של ארמון קלפים
|
כותנה שחורה ומשי אדום
מגדירים עבורך סוג חדש של לאום
אשרת כניסה אשר נועדה רק לך
לילה אשר בו כל גופך מבורך
|
ממפלי פלוגה גועשת
נחצב הסלע וידויים,
בהסתערות עזה, נואשת
מוטבע יגון המרחקים.
|
גליה אוהבת להאבד
ולהמצא בין הגלים
דבר לא ימיס
את פניה החיוורים
חיוורים כקצף הגלים.
|
שקט ירחי
מונח בכף היד
של צלליתי
|
שקט אופף את דפנות המיכל
הגשם קורא בטיפות קלות
|
היא מבשילה במוץ, ברוח
בתבן השדות אשר פרעוה
סופו של אוגוסט, כלהט בגבה
תלמי הערוגות עומדים בזכר פריחתה.
|
העת. הטל האחרון,
צלול כדמע על הלחי
ונס של אור ראשון
כמו תינוק אשר נעור בבכי.
|
חופשי לנוע בין שכבות החצץ
מרגיש כיצד הקברים מתקשים
הולך ונחתם ספר החיים
דפיו דבוקים זה לזה בחטאים.
|
על הספסל, מול הכוכבים
ספרתי בין התלתלים,
איך התקוות כבות בעננים
ואין מושיע: מכף ידך ועד לאלוהים.
|
בתשישות גאות הימים האלו,
על גדות תלישות נפשנו
|
המוזות היו מסוכסכות
זה זמן מה
כל אחת עברה התפתחויות
במציאות מדומה
|
הנשיקה שלך
רגע שהיה וחלף
זהר נוצץ בלתי נשכח
כלוא בטיפות בסכך.
|
המים ניגרים
אל תעלות הברקת
ופנינו לוטשים
בנשימה הלוהטת.
|
מכיר אני רק אחת
שמיטיבה עמי לפעמים
כפני ארץ זרה שטרם יודעת
אם אויב אתה או חבר אתה.
|
במבטה האוסף
מפרשים אט אט
בכרבול ידיה בו הלב
עוצר... כמעט.
|
מה פלשה בי חשכת מפתנך
מה נופץ והותר
האור לפנינו.
|
בתוך כבשן של חרטה
הולך ונצרב זיכרונך
יחד עם מילים כמו:
"היה יכול להיות אחרת"
|
עכשיו מותר לנגוע
הנשימות כה רפות,
יקל כל כך לפגוע
בלהבה הזאת.
|
ידייך - כיוני הלבנות
הפורשות כנפיהן אל-על
ומכתירות את השמש
כפריחת הנרקיס בשדות.
|
מצמיד אף לחלון
ומביט שוב בשעון מכוסה אדים
מושיע ששעתו חלפה.
|
והלילה מתהפך
והיום לאט חולף
אך הזמן למראיתך
משטה ומבלף.
|
כבה בפיתולי המסדרונות
לוחשת דין ודברים לעצמך
חוזרת ומשתתקת.
לוקחת כדור
כדי לחלום ולא לזכור.
|
הכל שקט בחדר
רק דופק של שעון הלב
שוכב שרוע באי-סדר
של אהבה ושל כאב
|
בך מביטות
מראות נטולות חסד
אשר המתיקו נעורים
ומרעילות זקנה
|
היו לך מעט מילים
וביניהן, מעט משפטים
שהקסימו אותי;
ובין כל אלו - אהבה אינסופית.
|
נצעד יחדיו לאורך הרחובות
בתוכן טמונות כמה חיבות
נסתרות, אפלות
הן התשוקות הצרפתיות
|
הגוף והראש שלי נמצאים
בשני מקומות שונים
ואת ביניהם.
|
הלב מתמרמר
מתמרד כנגד החושך
לא יוכל
מוצף שממת אל-חלד.
|
כי תפלי לעת ערב
כשקיעה מתכנסת
אל דלתי הפתוחה אל הלילה,
התיישבי לרצפה -
בשערך הפרוע
ארקום צלליות זיכרונות.
|
בכניסה לביתך
כתמיד, עץ אדום
ושלט שהצהיב:
"מים עמוקים".
|
קדמת חלונות
הנחושה אל התיל
גבוהה על ליטוף
מנורות הרחוב.
|
אולי אשתי שם,
האם אתה יודע?
והוא מביט בי ממורמר
יורק, ושוב הלוך פוסע.
|
על אדי נשורת כוכבים
אני הוזה בתוך גופך
מועד הקבורה קרוב אומרים
ומבקשת את כי קדיש אברך.
|
חיצים משולהבים שוקעים בהן לאיטם
מתוך משכב השמש באופק הארגמן
|
מול עיר הברקת
השמיים נצבעים תשואות של ארגמן
הכבישים, כפסים של זהב ונחושת
פועמים אל תוך שקיעתן.
|
סיוטים קודחים את סוף הלילה
והאור כבר נוגח בתריסים,
שובל אחר שובל מתאדה השקט
מכבישים סואנים.
|
מונחים על מדף, בספריה ציבורית
נפגשנו - במקום חסר זמן.
דפייך השאילו את ליבך ללא מעט
עיניים סקרניות, אצבעות מגששות...
|
הגזע הכרות זוכר את טעם עיר הברזלים
|
עד הרוח תצא
אל שדות התירס
הקיץ עומד בם
עטור כוכבים
|
זאת טיבה של ציפייה
להכיל בשלמות
לכלות בשלמות
אהבה.
|
עוד כותב לך כתבי אהבה
שלוחי רסן;
מפיתול של נייר מקומט מתאווה
אלייך שורה חסרת חן.
|
אני.
המשך חיי?
את.
המשך חייך?
את.
|
כענקים הבאים, זה לקראת זה
רעדה אדמה לרגלינו,
על סף רקיע הערב הזה
צלליות חרבות - דמן בעינינו.
|
בשדות של ערב
השקיעה רוחשת
גלי ענניה בקרב
רצועת אופק מותשת
|
שעת השקיעות!
אלייך השעון רוכן במחוגיו
כרקיע הפורש וילון עפעפיו
מרכסי ענניו.
|
בלי תנועה של רגש
ובהיעדר פעימה
הן מסתתרות בגבעולן
|
רק זיפי הזקן מתפשטים בפראות
כקוצים בשדה נטוש
נטוש ממגע יד אדם.
|
יש משהו באוויר הקר
בחדר הזה
הריק הדק הולך ומתבולל
פעמון הדלת צלצל כבר פעמיים
בחוץ הצחוק עדיין מתגלגל.
|
כפיות ארגמן
צלליות גומות פנייך
מתרפקות על רוגע
שלוותן.
|
עוד הצחוק מתגלגל ברחובות
מסתודד עם פנס, חובט בעוד צל
ועינייך, עינייך - כה שובבות
בתוכן כל עצב מתבטל.
|
אטום מגרש הכוכבים
רק עננים קשובים לקו האופק
|
בלכוד תנומה,
צמרות עצי הצהריים
מתלחשות
בשלוותן המרשרשת.
|
בחלום האחרון שחינו יחד
שחיית לילה בסיר מלא דובדבנים
מרחת עליי ריבה מכף רגל ועד ראש
אחר כך את הריסים אחד-אחד
בזהירות תלשת.
|
אל שעון אפוף זכר
תקתוק מתקתק וישן,
אני שב כמשורר אל ספר-
אל שיר שמאז לא נוגן
|
הימים האחרונים
החלו משיבים אותך אל חלומותיי
ואת שעון הכאב
למחול מחוגים נוסף בחיי.
|
שולח יד אלייך
מממגורות ליבי
שולח מכתבים עדיין
מקצוות שפיותי.
|
החרשים לאור
ועיוורים לצליל
חסרי כל
לכודים בנפשם.
|
את הדימוי
שאין בו צורך במילים,
פתאום
הסוד הוא כה גלוי.
|
בשבי שלך
האור הבודד שבקע - היה מחדרך.
תאי חלקתי עימך
ופיסת השמיים היחידה שהייתה לי - תפורה בגסות לחלונך.
|
בגשם, בכפור
אחכה לך, לאביב
כאחרונת הציפור.
|
כצל מתארך
הלוך תבואי
ותשקע כף רגלך בשטיח הרך;
חלומי קצר רואי,
|
פרח חצוף
וסער דומע
הם פנים -
פניו של אותו מטבע.
|
בערב הייתה רעידת אדמה.
הקירות מחצו באכזריות
את מכשירי המדידה של חולשותינו.
|
בדידות, כמו אהבה
עשויה לעתים שני אנשים
ושתיקה.
|
הרחוב מתכרבל
בדליחות מרשרשת
ודוהה האור הקודר
כעמימות נלחשת.
|
עננים מציתים את עפר העולם
מאבכים את שמיו כמקטרת
בלהט טבעת האופק, האור התם
מלחך את נפשי החיגרת.
|
השמש חודרת כסימן אחרון לחיים.
|
שלכת פרחי קיץ: צבעי זכרונות
|
זמן הערביים, מעט אחרי התרנגולים, ומעט לפני הצרצרים.
|
נעורי קרני אור מבעד לצמרת לחה
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
