צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הבן של שרונה נהרג בלבנון, במלחמה הקודמת, לפני כעשר שנים.
היא היתה שכנה של אחי וגיסתי ובאה לנחם אותם עכשיו, כשבני
נהרג. אותם יותר מאשר אותי, מאחר ואיננו מכירות כלל.

היו לו חושים אחרים, זה היה ברור. היה חש דברים בצופן שהיה
מיוחד רק לו. אז גם שעונים החלו להיעצר בבית. הסכו"מים
והמברגים נמצאו מעוקמים חדשות לבקרים.

קשה לא להכנע למבט כבוי של ילדים. ילדים תמיד מנצחים. ילדים
מנצחים עוד בטרם הכריזו מלחמה. הם לא מנצחים בגלל שזורקים אותם
לרחוב, הם לא מנצחים בגלל שאמא שלהם ברחה. הם מנצחים כי הם
ילדים.

יום אחד, כשפרסם סיפור שלו שאהב במיוחד, קיבל תגובה ביידיש. זה
היה מעליב מאד. אברם לא דיבר יידיש. מילה אחת לא הבין בשפה
הזו, והוא ידע שהאחרים שהבינו קוראים זאת ומבינים. אולי צוחקים
בינם לבינם.

ברכתי על המוסיקה הרועשת שלא אפשרה לנו לנהל שיחה. התאים לי
שאזני תצילנה מהדציבלים הגבוהים של ד"ר אלבן שזעק את
ה"הללויה" הנצחית שלו, ולא משיחת צעקות נוספת, שהיתה, מן הסתם,
נגררת להתנצחות נוספת על ההישגים של הגאונים שלנו.

במוסך התכופף אל ערימת החבלים שהיו מגובבים כנחשים במאורתם;
נדמה היה לו שהוא יכול לשמוע את לחישתם הארסית. שלמה משך קצה
של חבל מן הערימה, הרים מבטו לתקרת המוסך ואמד את המרחק. משך
עוד מעט וגם משך בכתפיו כאומר, סנטימטר לכאן או סנטימטר לשם...

היא ירדה במורד הרחוב, בצעדים מהירים וקלים על המדרכה, כשהיא
מפנה לעתים קרובות את ראשה אחורנית לראות את המכוניות שחלפו על
פניה. יד לעצור טרמפ לא הרימה, אך ניכר בה שהיא ממהרת מאד

תלויה
בין הרהור אובדני
לנצחון רציונל של חיים
במטוס הקטן של הבוקר

לא התירה לו
לקשור אותה

אתה נושם את מלותיך לרווחה
והן נופחות בי נשמתן

משכתי את לשוני החוצה
לספק
את צמאוני למלים

הרומנטיקה גולשת.
אוספת אותה לאט בקצוות.

אבויה אבויה
צורחת ילדה
כל מלאכיה נרדמו כולם

הקולות שבקעו מפיו כשלא ידע,
ונשימותיו. ונשימותיה.

ישחקו הנערות בפני
ובשאר חלקי

אל תתרגזו. מבינים די מהר;
כל הרוג שמגיע - הוא ניגון שחוזר.
זה ממש אוטוטו שיגיעו הלום
עוד כמוכם וכמונו - קורבנות של שלום

מכירה היטב את התחושה
הנקודה החלשה

אני זקן
צעיר
ורוד

לשניה אחת, אולי פחות, חשבתי,
זה אתה. כאילו שאפשר.

חלמתי.
צעקתי "הצילו".
בפינה שהפכה לפינת זיכרון
עם תמונה של הבן,
סמליו, דרגותיו,

האמנם גם אתם תאמינו? -
הצגה!
הטובה שבעיר, אין כרטיס גם אחד שנותר,
בקופות התורים משתרכים.

מתקדם בצעדי אווז.
תמיד היא מאחור,

באמריקה הכל
יותר גדול
גם הגחליליות

מרשמלו ורוד
וצבעים של הקשת

שיר מולדת
ואני מפוחדת,
כפותיי הקטנות מכסות את אוזניי.

אבא ואמא ימותו
בפנים
ובחוץ

כששואלים
בת כמה את
אני אומרת
שיותר

לא אוכל להשיב
את
העלבון שצרבתי
לתוך
גבריותך

בגלל הבושה
נאגר כאבי
בבטן רכה

האוכל להשאיר את העצב בחוץ?
רק קצת.
הוא יכול לחכות לשובי. לא אבגוד.

בים אפשר למות קלה
כמו אויר,
כמו כד אבק ואפר

התענג על גופי, אל פתחיי
בוא, אדון. בוא וקח

המן אשר נצררת בנפשי
בטרם נהפכת לזקן
אומלל בכס גלגל

נחליף את חוסר האמון
בסוכריות של אהבה

לעתים אני עוברת בין רחובות המצרכים
עוצרת ברמזור השוקולד האיטלקי

בפנים אני מפלצת.
פוגעת ורעה ואכזרית,
שפתיים חשוקות

עכשיו, משגל מתנשא מתחתיך, שן, גל שלי, נוח.

לעולם אזכור את דודה אסתר
מבכה את עלומיה במראה
מפזזים קרביה
ששים אלי מאהבים

לעתים על פיסות של דמיון
מחכה
כמו על נוף מדברי שאיננו קיים

שירה - עונג,
עונג - שירה.

נעים מאד.

האיש הנכון גר אצלי בבטן.
הוא האמת והוא השקר שלי.
הוא המאוויים והוא הפחדים שלי.
הוא ההתנפצויות והרסיסים השבורים שלי.

המחשבות שלי רצות לך בראש
מכוסות בשמיכת הפוך

מחזיקה את השפופרת... "הוא מת".
הלואי.
סתם אינו עונה לצלצולים.
צעדיו קטנים כבדים עד שעונה.
אל תענה אל תענה אל תענה אל
תענה.

הודפת כדור ברזל
חכם על קטנים

הייתי עם רופא וגם עם עורך דין
הייתי עם בוגר, הייתי עם קטין

גם אם ילדו אותי
או שיילדו או שלימדו
גם אם הסתכלו עלי גוחנת

בחיבוק מתמסר
מחבר בי
חורבן ותקומה

כשהקצינים עמדו בדלת
קבלתי
בטרם תום מחזוריות

זרקתי את כל השירים שכתבתי
כי רציתי לזרוק אותך מהנשמה

וכשלחצתי את ידך
מילאה אותי
הידיעה לא-ידיעה שכאן זה מסתיים

זהו טנגו לשניים

במראה שהצבת
לי לעת ארוכה
השתקפה לי דמותך

בגעש מי נהר
קל להסחף
מהיאחז
ביד מושטת

רק שבי לא תפגעי, הוא לי אומר
כאילו לא יודע שלבי אותו שומר...

תשוקתי ממריאה
אל בינות
עננות תכלכלה

הדודה אביבה נפטרה בקונטיקט ביום חמישי.

בני רוצה לשרת כקרבי.
לא אחתום לו, כך צו לבבי.
הרי בן כבר נספה בצבא הגיבור,
לא ארשה לסיפור על עצמו לחזור.

יש כאלה שכואב להם הלב.
לי כואב כיס המרה.

אמרתי לו, תחשוב מהר
אם לא אתה
יבוא אחר

רציתי אותך שר הצבא שלי
ואני חילותיך.

רציתי לקפל לך כביסה
עד ימלאו ידי בך

אני מרשה - אך בזהירות,
כמו קיפוד שמזדיין
כי לפתח מהירות
זה מסוכן, זה לנגן

אתמול הרכבת כמעט וחלפה על פניך
ואתה
אפילו לא נפנפת אחריה

אתה שותק.
זו הדממה המבשרת.

מסביבי אין שיכור
שארצה
להחזיר למוטב

לא היית כאן
עד פתחתי לך שער
פתחתי?

נמרוד לאן נסעת
איזו דרך תספר את מסלולך
אי עברת, מה ראית
מה לקח אותך אליו

יש בי מעט מלנכוליה, מעין עצבות,
משהו נקשר בי לזמן האבוד.
לדברים יש את הקצב שלהם, מסתבר.
בעיקר
אני רוצה לדבר.

לזכור את הטוב
זו צללית של גופך
שחכתה לי מוארת
בלילה נסער
ומיליך מלאו את אזני
מחרישות את הרעד.

בהמונים הם יבואו.
הזהרי, בתי,
ורק דבר אחד רוצים:
לעלות לרגל

אל תתאמצי למקד מבטך.
השתקפות המוטות לא תבהר.
קורות נצרבות
אל אדוות
שנמוגו,

יש לי הרבה מכוניות.
אחת בלי מצמד.
אבל נצמדת

קל יותר לכתוב

שנים היית מת
בתוך כורסא זקנה כמוך
מסורה לעצמותיך הנוקשות
בחדר האורחים.

קפליות בכל צבע
הטמנתי,
שאיש לא ידע

מותי הם אומרים לי.
מותי כרצונך

פתאום הוא אמר לי מותק
גבי התקמר, שערי הסתמר
אחר כך הלכו לאיבוד המילים

כבכוסית חד פעמית
יצקת בי מיץ ענביך התוסס

אפילו החתול
הביט בי במבט שואל.
ניסיתי לצחקק אליו
אך הוא נסוג,

בנזונה מתנשא

הכאב
העלום
יותר טוב מכלום

הסיט הוילון לראות ים כחול
ורגוע
אך ראה ים רוגש עד מאד
ואפור
קרן אור שבקעה מחרך אז הזהיבה
יצוע
נע גופי עם הקרן, ונד
כשיכור.

לפעמים, כשכאבתי אותך
ציר ועוד ציר של כמיהה

מפלי השומן משתרעים מצדדי
גבעות וכרים.
מלצרית זעירה מגישה לי תפריט.

מראה מראה שעל הקיר
היכן יופיעו מלאכים?

במראה של חיי
מילים חרותות על אבן.

בתוך ראשה
ממלמלת
בנימה מתנגנת
סביב עצמה
אוטמת הכל לבחוץ

עוף, גוזל שהנך, רך גרם ולב,
פרוש כנפיים, אבי
ותיתם פורענות.

סבא עובד על שולחן המוזאיקה,
צבע לשבר,
אבן לאבן.

גרונם לא ידמם מהקללות
שאת יורקת, ניתזות
על עיניהם המורגלות
בסוגרים לופתי חזות.

קשור בקש,
אולי, דחליל, תבנית אדם

"את חייבת לאכול.
זה מסוכן לבריאות".

רבות כמוה יש אך ייחודה בולט
את צפורניה זו שלפה עלי להשתלט

כל מילה חרצה בי
עוד נתיב
של הבנה

הייתי מעדיפה להיות המזרק על פני היד המזריקה

אוהבת להדק את הצבתות,
לסגור עליו באחיזה נשית;

הלילה לא אמות
כמו האפיפיור

הבנתי דמעותיי
אשר גאו בי כשאמרת
"עזר כנגדך"

קרני החמה נשברות
זיקוקים על המים
נרות נשמה מרצדים
בשחוק אינסופי

לא רציתי להכיר
אבל
כבר אין לי כח.

את גופי רחצת
באצבעות שיכורות

צבעים כהים -
אמנם פסים דקים -
נעים במהירות
מסחררים את ראשי

מעולם לא ראיתי
את הקונטרה בס שלך

מנתח
מנצח
וירטואוז של שיניים

כשאתה לוחץ את גופי אליך
אני מתכנסת
ואתה מחבק כל פינה
ובודק שאין חלק אחד לא נוגע.

זעירה
התמסרה
לגוף המפלצת

מפחיד אותי
לשמוע אותך אומר,
אין איש קרוב אלי ממך.
היה לנו סיכום אחר
אני לעצמי
ולאחרים

הענן מעלינו
כמו כף מלטפת
ראש ענקי שהפכנו להיות,

בת לו היתה לי
קרובה לאמה

נער קצין ישן על הארץ
לאורך מספר מושבים.
חיילות לאורך גופו

כל מה שהיה נכון נפל בכמה בומים.
התרסקות
שכבות
שכבות אשר חיפו חיים שלמים.

בשניה של נמנום
בתמונה של חטף
התקרבת אליי,
נגעת אולי.

פגשתי אותך
והיית אחד, בלי פנים
כמו כולם
ששוכב, שאוהב
ואולי גם הולך, נעלם

וידעתי רק זאת
גוף נסחף בתשוקה אדירה של אשה
כך נדחקת אלי, אהובי

מבחוץ את מושלמת
בפנים את פרוסות

"חלקי עמי יצוע, ילדה" -
חלום עינוגים של כל גבר בוגר

רקמות בשר לא
תלויות על דלפק
בית קפה עם דם, הרבה דם

ואני, איך אומר להם, איזו טעות,
לא יהיו עוד טובות כמותה.

לקשר שבינינו אין מסגרת
הוא המגע הכי נצרך
בנשמתי

לכי לך וקחי את אחייך
אמך בל תשוב עוד אף היא

ואם תשמעו שנפלתי בבית
ובעצמי לא טיפלתי ולו גם כזית

בכיתה אין כל רחש אנוש
יש צלילים דיגיטליים
"אופן ספייס" מוזיקלי

בהביטכם בי אני תבנית אשה
גדולה, חמה

וכשאגיע עד אלייך
אלטף בגב ידי
עור ילדותך
אשר מסתיר קמטי הפחד;

כל היום התכחשתי.
רדיו סגור, גם לא טלויזיה.
עבדתי כאילו הכל כרגיל.

לנטנה; כזו שקישטה
לי פינות של ילדות,
בגן הפורח של סבתא שלי