|
גם הלילה דפקה הרוח בחלונות, שרקה בעליית הגג וטלטלה את ביתנו,
כמו היה אריזת קרטון מעופפת באחד מסרטי קוסטריצה.
|
אכן, יש פעמים בהן חומד המזל לצון ונושק לו לאדם על מצחו
באישון ליל. כך אירע לו לישראל ברגר כשלפתע נלכד בכפו שבריר של
רגע מן הנצח; מעין הרשאה קוסמית חד-פעמית לחרוץ גורלות לשבט או
לחסד.
|
עיניים רבות ננעצות בי מכל העברים אך הן נסתרות ממני בשל
הרסיסים העוטפים אותי כאד סמיך. אלף אצבעות מלטפות את גופי,
מעבירות בי רטט ענוג המתפשט למן תנוכי אזניי, דרך פטמותיי
הסומרות ועד בהונותיי הטובלים במים, שרק אוושתם נשמעת עכשיו.
|
היו כל מיני בנים בכיתה שלי.
היו גם בנות כמובן אבל זה נושא לסיפור אחר.
|
צעדיהם קטנים ומהוססים אך דומה כאילו מגנט מושך אותם; וכבר הם
ליד אברשה, כורעים ברך לצדו. תלתליו הצהובים, החשופים, של שולי
סמוכים אל הכובע האדום המכסה את שער הפחם של אבו יוסוף ושני
אלה נצמדים אל הכובע הכחול הדהוי של אברשה. ראשי השלושה כמעט
נוגעים זה בזה.
|
יש ואדם נושא בלבו דבר סוד, והוא כשק מכביד על גבו. רק לעיתים
נדירות מזדמנים לו יחד השעה והמקום, לפרוק את סודו, את הנטל
המעיק עליו.
|
הנה, שוב צומחת בו אותה הרגשה מוכרת מביקוריו הקודמים, כאילו
סובבים מחוגיו וסוגרים מעגל שלם סביב לציר חייו. הנה, שוב הוא
בא אל מחוז חפץ וגעגועים; שם ביתו - מקום שהר נושק שמיים.
|
כל בן תשחורת מחוצ'קן; כל בת עשרה או קצת יותר - כאז כן היום,
התיימרו אז ומתיימרים היום לטעון שבמו עיניהם ולבם גילו את טעם
החיים וצער העולם, את יופי הזריחות והשקיעות; שקניין רשום
בטאבו יש להם על האהבה והזיונים, על "מרד הנעורים", על התקוות
והאכזבות.
|
שש אמות מתחת פני האדמה
אתה זורע כיסופים,
מעל אני קוצר אי-שקט מר.
|
קחו ממני את ביתי,
ואת חייו של בני -
השיבו.
|
נכון אני בעת הזו
להיעתר לחסד עננים
|
וחלמתי
אחרית הימים בגוונים של
תכול וכתום
ושלום
|
איזבל נולדה על אי במערב,
היכן שסערות מן האטלנטי
מצליפות ללא רחם
ומקימות מסך של ערפל
בינו לבין היבשה.
|
ללכת להשתין
עם איזה
מאה או מאתיים
שכמותך,
שורה סדורה
וממושמעת
במקצב אחיד
וגרמני כהלכה,
|
אחרי שדודה רוזה מתה
ואולי היה זה דון חוסה,
לפתע התגלו לי האחים שלי,
|
וברבות הימים
מתפייס בו הילד
|
אצה להם שם הדרך בעין עברונה
|
אהיה נוטר את סף לבך,
לבל יאמר שירה
ומעשי ידייך צוללים בים.
|
לשוא תקוננו -
חרשו אוזניו של אלוהי
הרחמים
|
עָשָׁן עוֹלֶה וּפִיחַ מִתַּמֵּר
מִיעַרוֹת הַגֶּשֶׁם,
בְּחַדְרֵי הָעִסְקָאוֹת
חוֹכְכִים יָדַיִם בּוּרְסָאִים
|
אֶפְשָׁר הוּא
צֵל אוֹרֵב לְנַפְשְׁךָ
מֵעֵבֶר לַפִּנָּה
|
לִפְעָמִים שָׁם נְשִׁימָה נִפְעֶמֶת,
לֶהָבָה כּוֹאֶבֶת,
מִתְנַשֶּׁלֶת אַהֲבָה
|
שלחתי כף ידי
להשקיטה בין מחלפות ראשך,
כמבקש לחפור עד שורש קודקודך
|
וְאַל תִּשְׁאַל הֲאִם
שָׁמַע הַשֵּׁם קוֹלוֹ שֶׁל נַעַר
מְמַלְמֵל, שְׁמַע יִשְרָאֵל,
בְּטֶרֶם נֶאֱסַף וְנֶעֱטַף
בְּלֹבֶן טַלִּיתוֹ הַמִּתְאַדֶּמֶת
|
עד מוות
לא אחדל ממשאי
אייכה בני ענני
|
יש חשבונות שלא סוגרים,
ומשוואות שלא פותרים,
כמו אקסיומה,
משוואה ללא נעלמים.
|
שָׁוְא קוֹרְצִים הָאוֹרוֹת
וּמָרִים מֵימֵי תַּעְתּוּעַ
|
ואין טינה
וכוונה סמויה
או איזו אבחנה דקה
ואין צידוק הדין
פשוט
לסגור עניין
|
סוסי הפרא
נבהלים בערבות
ילל תנים בייחומם
חומס ערוות
שנתי נודדת בלילות
|
בְּדַרְכִּי הַיְּחִידָה אָבוֹא
אֵלַיִךְ, בְּפָנִים גְלוּיִים.
בְּכַף יָדִי הַחֲרוּצָה אֶגַּע בָּךְ
|
הלילה קר יותר
מאחורי התחנה הישנה,
אל הקירות חרפת היום נגרפת,
שלג מזוהם, זונות כבויות
וחתולים מתים.
|
אדם אדם,
את ארצך
אספלט כיסית,
אדמתך
|
עוטף שבילו
לוטף גבעות שדיה
משעולו
חומק אל חמוקיה
מסלולו, נהר שוצף
בין עמקיה
|
זה אנוכי
כלוא שם בלבה של החומה
כולא בתוך לבי
את כל הצער, התוגה
הרחמים והחמלה
|
בינתיים,
משוואה של דם שפוך
מול אדמה נגזלת
|
עַכְשָׁיו הַסְּתָיו,
וַאֲנִי בּוֹנֶה לָךְ בַּיִת, אֲהוּבָה -
פִּתְחִי לִי שַׁעַר
|
בִּסְגוֹר לִבֵּךְ,
פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
מַלְבִּינִים אֶת כְּלִימָתֵךְ,
אוֹצְרִים אֶת גָּעַשׁ
אֵין אוֹנַיִךְ
|
צִבְעֵי הַהַסְוָאָה
שֶׁלִּי יִמַּסּוּ בֵּין
שׁוֹקַיִךְ הַחַמּוֹת
וְיִשָּׁטְפוּ לַיָּם
עִם כָּל הַדָּם
|
"ברניס, רוצה הייתי..."
שוב נקשה בי לשוני
ולא היה בי עוז
להתעלות לגודל השעה.
ורק ליבי המה:
"...ידייך לאחוז".
|
דמותך בעיניי הלחות -
אספקלריה של יופי,
לא שקר החן
|
אישיות
פרפקציוניסטית
נרקיסיסטית
אובססיבית
דפרסיבית
|
לא דבר של מה בכך הוא,
כשאצלי בפנים
זה לא הגשם
שצובע באפור כהה
|
נשמת אדם ואדמה קדושה,
טירוף קדוש טובל בדם,
הכל, הכל חינם.
|
הו, דוקטור סוניה זלוטוגורסקי,
את גומרת כבר? תגידי, את גומרת?
|
מתחתיו עוד הייתה
שארית חמימות שהותירה השמש
וריח הים בבגדיו
|
גלימות נושרות
מערטלות ליבת געגועייך
|
עוֹלָם יָשָׁן נִבְהָל,
הִנֵּה יָמִים בָּאִים -
מִילְיַארְד מְלֻכְסָנִים
עוֹלִים וּמִתְנַכְּלִים לְכַלּוֹתֵנוּ
|
חייו, שדרה נמשכת, ארוכה,
נרות חיוורים,
כפנסי רחוב,
מפלים בין חשכה לחשכה
|
לאורך הגבעות הללו
נפרשים קלפי געגועיי,
זכרונותיי
|
והמה לא ידעו
שביניהם הוא
כמו עלה נידף
|
לאט לאט הולך הכרך ומתמעט,
כוכב נגלה ועוד אחד ועוד -
כי בא הלילה לחבוק את שארית היום
|
סובב הולך הרוח בכפים,
כשד משאול מגיח ממצולות אוקיינוס,
מסתחרר, מכה במפרצים.
|
טוב, לא נהיה כאלה
צדיקים.
הפרחנו יחד נפיחות -
מילים מפויחות
טינפו
את חללנו הצפוף
כמו ערפיח של
פחמן חד חמצני,
|
דָּג, קָרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, דָּג -
הֲלֹא תָּמוּת בֵּין כֹּה וָכֹה;
כְּלוּם הֶכְרֵחַ הוּא
שֶׁאָמוּת אַף אָנוֹכִי עִמְּךָ?
|
מוֹשֵׁךְ הַדָּג אֶת הַסִּירָה לְאַט,
לְאַט מוֹשֵׁךְ בַּזֶּרֶם הַשָּׁקֵט
|
מתים רבים מדי
ראיתי, נסחפים לים.
הנהרות הללו
מתערבים
בכל חלומותיי
|
וגם אני רוצה לנסוק אל על,
לפגוש את אלוהים,
ולדבר אליו בגובה הדמעות.
|
נמלא הרחוב קרעי מתכת ובשר.
קדושים, קדושים ומעונים
עברו מן העולם,
ונאספו בחסד וברחמים
אל שקיות קטנות
כמו גבישי יהלומים,
וכל המון הדם
נשטף בזרנוקים ונעלם,
וקול המון אדם
זעק מן הכיכר:
נקם!
|
אלה הם חיי צרים עליי
עד אין מוצא
|
בּוֹרֵחַ, מִסְתַּתֵּר, גּוֹלֶה בֵּין מַרְבָדֵי עָלִים
בְּכָל גוֹנֵי הָאֵדֶר וְהַשֶּׁקֶר
|
ברגע דל של שיעמום,
בדיחות הדעת או בהרף עין של נימנום,
ברא האל את האדם.
|
ועוד שנה חלפה, אתה שואל האם?
אכן, אני עונה, כלומר בערך,
לא כדבר המשורר -
אצלי כואב,
אולי אפילו קצת יותר.
|
וּכְבָר מָחָר (וְטוֹב שֶׁכָּךְ)
הַחֲגִיגָה נִגְמֶרֶת,
וְתוּכְלִי לָשׁוּב
אֶל הַמִּשְׁמֶרֶת
|
אני מונה את אינותך
בכל גוני הים
המתכנסים עתה
אל הנחושת הכבויה,
|
וגם הלילה
אתייסר בעבותות של
אי-שינה,
אך לא חרדת היום
הממשמש ובא
מונעת תרדמה מעפעפיי.
|
זה שירי,
על מפתן לבבי אשמרנו
|
עכשיו,
כשהוא מאחורי כל זה
ברור שאין
ולא הייתה לו קארמה
מימיו.
|
אחותי כלה
וחסודה היא משדרת לי
אותות ורמזים
אני זכה ובתולה אני
בלה-בלה.
|
מוֹשֵׁךְ הַתֶּלֶם
אַרְבָּעִים שָׁנָה,
חוֹרֵשׁ בִּפְנֵי הַנּוֹתָרִים,
וְלֹא נוֹדָע כִּי אֶלֶף יוֹם
|
פֶּדְרוֹ, כְּבֶן חַיִל הַמֵּנִיף
דִּגְלוֹ עַל הַמִּתְרָס,
זוֹקֵף זְנָבוֹ אֶל עַל,
קוֹרֵא כַּגֶּבֶר - קוּקוּרִיקוּ!
|
כמו צניחה חופשית
מתוך בניין בוער
אני נרדף
אני רודף
|
אי בזה נטמן בו
זרע רע
הכה בו שורש
וקנה רצוץ
|
אַתָּה קַבְּצָן פִּסֵּחַ,
מְלַקֵּט בְּלוֹאֵי גַּעְגּוּעִים
לְהִתְכַּרְבֵּל בָּם, לַעֲטֹוף
אֶת עִיזְבוֹנְךָ הַמְּדֻלְדָּל
|
לאט לאט לגרוף
ולהסיר בזהירות את הרגבים,
ואז לכשאחוש אותו בכף ידי
אשאל אותו,
האם אינך כועס, אחי?
|
דון חוסה כותב את הסיפור שלו.
מוחו סדור, אך הקבצים
בוגדים בזכרונו
|
שְׁנוֹת אוֹר חָלְפוּ,
אַלְפַּיִם רְקִיעִים וּתְהוֹמוֹת
וּבִי כְּאָז חוֹמְלוֹת עֵינֶיךָ.
|
ובאשר
ירחק פריו
תפוח מחמדו,
לא יימצאו
אוזניים להטות
אל ליבתו נרעשת
מחסרת פעימה
|
עיני אחת צופה מאור לאפלה.
שנייה צופה מאפלה לאור.
|
האם הייתה זו קנאתי
או נטל כמיהתי למלתך
|
כל-כך כואב לי לחייך -
אני אומרת
|
וּבֵינֵינוּ הָאָרֶץ הָזוֹ
הַמֻּבְטַחַת
וְשֶׁקֶט רוֹטֵט
מִפִּסְגַּת הַר נְבוֹ
עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן
|
זו ברקיקים
וזו בזיקוקים
דודייך מה יפו
ופעמייך פעמיים
|
עֵינַיִךְ נִפְקָחוֹת אֶל הַפְּלָאִים;
גַּם אַתְּ רוֹצָה עַכְשָׁו
לְהִשְתָּרֵעַ וְלַגַעַת בַּמֵּיתָר
|
כולי אפוף
אלפי טיפות,
נוטפות, זולפות,
עוטפות את שיערי,
כמו פלג במורד מצחי
|
נשקיני נא
חבקיני
הבעיריני אט
בלהט שלהבתך
הכניסיני
תחת חום
שמיכת הפוך
של חורף תשוקתך
|
כִּי הַמִּלִּים לֹא יְמַלְּאוּ אֶת הֶחָסֵר
וְלֹא יָסִיטוּ אֶת הָאָרֶץ מִנְּתִיבָהּ
וְלֹא יָשִׁיבוּ יוֹם אֲשֶׁר עָבַר
וְלֹא יָבִיאוּ נֶחָמָה לְמִי
שֶׁנִּפְקְחוּ עֵינָיו וְהֵן גְּלוּיוֹת
|
עוד לא הסתיו,
לדרור שולחו
יוני געגועים שלי
לתור אחר
|
לא אדע כפרפר
לעמול ולנשור שאנן,
כי אדם אנוכי
ושנים ארוכות
נקצבו לי לחיות,
להבין ולכאוב
|
משב אחר נישא לכאן
עם רוח קלילה -
אולי הסתיו.
|
הלילות אפלים עתה בחלקת קברות אבותינו
והאופק נסתר מאחורי העשב הגבוה
|
עתים
בחלומי, קליל הנני
כבלון
|
לבבך, מלכה קטנה,
יודע פנימה
כי מאהבה
היגשתי לך חופניים
|
צמא ללגום מימך
לטבול רגלי בך
שפל צמרת כתינוק שובב
רוטט בתשוקתי אלייך
אהובה
|
כמה אפשר נמוך לרדת
אל מתחת שולחנם
|
זוכר, כבדו רגליי,
שקעתי עד ברכיי
בתוך הבוץ, ומגפיי
|
אני יודע
איזו מקהלה של מלאכים
תנעים לי
|
עם ערב
יש לך כאבים
וגם החום מעט עולה.
אני חולט לך תה.
|
ולפעמים
כשהנערים שרים
בוכה גם גבר בגברים.
|
הוֹ שֶה אֱלֹהִים!
שֶה אֱלֹהִים
הַנוֹשֵא בַּעֲווֹן הָעוֹלָם,
חוּסָה עַלֵינוּ
חוּסָה עַלֵינוּ!
|
לא סולם ניצב בחלומי,
לא מלאכים
|
ושמעתי קולה הקורא
בתחינה, בציווי, ביראה קדמונית,
אל ענק הימים, שיבוא.
|
שלושה בנים הרית
ושני קברים כרית
וצעיר בנייך
מחכה לך כבר
שלושים שנה.
|
כורע על ברכיי
במרכזו של קונוס
מעגל מואר
כהינומה שקופה
|
ומה פירוש
"למות מאהבה"?
(אתה שואל)
|
הוא לפנים שואג היה ביערות
ומבתר טרפו כמלך עז בנחלתו.
עתה רובץ הוא, אין אונו בחלציו,
רק יאושו עמו, וזעמו ועלבונו.
|
מַארִי, הוֹ מַארִי
הֲלֹא תִּזְכְּרִי אֶת אוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר
שֶׁכָּרַע עַל בִּרְכָּיו וְכַתָּב עֲבוּרֵךְ
מִבְּלִי דַּעַת פִּרְחֵי בִּכּוּרַיו
|
הייתי שם.
אני מניח ששמעתי
את ההספדים והגניחות
ומטחי הירי, וראיתי
מה שיש בכל הלוויות -
ארון עטוף בדגל,
וזרים וחיילים
|
אבוי ליקיצה -
מעבר למחיצה רק דמיון כוזב,
חיזיון תעתועים.
|
תבלע עכשיו את אגל דמעתך המר והמתוק
|
מי שלא ירד בניסנאס, בשלהי דצמבר
|
נקבור אותה מהר בין הפרחים, מאחורי הכנסייה.
|
מי ידע לילך, אישה,
סוד פיתולייך,
אפלולית מוארת
בחופת ערפיליות
שמייך, כוכבייך.
|
עֵינַי כְּבוּיוֹת
אֶל מוּל הַסַּנְוֵרִים,
מִלֵּי-מִלִּים נֶאֱצָרוֹת
עַל סַף לִבִּי -
|
בעבור ספקטקיולר מרהיב
ומרטיט לבבות לעיני רבבות ישראלים כמהים,
מתחת צדו האפל של ירח בעמק איילון.
|
הַאִם בִּנְּהָרוֹת הַסְּפָר
אַתְּ צָפָה בֵּין שִׁבְרֵי
תָּווִים וְאוֹתִיּוֹת,
מרחֶפֶת כְּאָבָק נִצְחִי
|
מָאמָא, מָאמָא!
הוּא מְשַׁוֵּעַ,
אַל נָא תְּגָרְשִׁינִי מִן הַגַּן
|
מי ייתן מנוחתי
על פני האדמה,
לשכב כך בחיקה
לחוש אותה:
חומה, חמה, מיוחמה.
|
זה הלילה הזה שחדר אל חדרי נשמתך
וזימן למפגש את לבך העירום עם מחול השדים
|
לָרִיק יֻלַּד אָדָם.
רוּחוֹ יִמּוֹג, בְּנִבְלָתוֹ
שְׁרָצִים וּרְמָשִים
וְּבֵני עַוְלָה יַגְבִּיהוּ עוּף
|
הא לך כעכביש
צא והתערסל ברשת
|
התקרה של המוח שלי מתפוצצת עכשיו
והצ'קרה בוהה אל תהום חשכה לא נראית
|
משחר נעוריי
כמטורף
בקשתי עקבותיך
|
קטנוע, אדמוני שלי,
היה לי מלאכי, רעי הטוב,
נוצר סודות הבוקר של יומי.
|
בראותי אותם כך
התאחה בי משהו
|
יִלָּחְמוּ הַגְּבָרִים,
זֶה אֶת זֶה יִקְרְעוּ לִגְזָרִים.
יֹאבְדוּ אֲלָפִים,
רְבָבוֹת יֶאֱבָלוּ.
|
והיא כאילו לא ידעה
שעיר החטאים,
רובצת לפתחה,
ומה כוסית מרטיני
תעולל לחלציה הקפואים
|
וים ונדרס לא יהיה שם
לביים איתי ואת מותי
|
אָחִינוּ נַעַר חֲלוֹמוֹת
הָיָה, חֲבָל, חֲבָל
עַל דְּאָבְדִין וְעַל בִּכְלָל
|
שיריה נולדים
בהברות קטועות
בנשימות כבדות
כאבנים שהיא
גוללת אל ההר
|
ואתם,
נצורים בין גדר
וצריח מסגד,
מתבצרים
בין שתילי חממה
וזרעי משטמה.
|
אֲבָל עַכְשָׁו
זֶה רַק אֲנִי וְאַתְּ
בִּקְצֵה הַקֶּשֶׁת
|
בִּגְרוֹנִי לִיקֶר שְׁקֵדִים מְבַעְבֵּעַ,
אַךְ תְּשׁוּקָתִי אֶל אִישׁוֹנֶיהָ הַשְׁחֹרִים
וְאֶל גֵּוָּהּ הָרַךְ שֶׁל סוֹפִיָּה קַסְטִילְיוֹנֶה.
הִיא תּוֹלִיךְ אוֹתִי אֶל סֵתֶר חֲדָרֶיהָ -
שָׁם חָלָב וּדְבָשׁ נִגָּר, נִיחוֹחַ אֲגָסִים
|
כל ישותך וכליונך מכוונים ליניקה נואשת
מן הפאלוס העשן
|
בְּחָמֵשׁ נוֹשֶׁבֶת בְּרִיזָה,
לִיזָה פְּזִיזָה שׁוּב הִבְרִיזָה,
עַל הַחוֹף עָשְתָה סְטְרֶפְּטִיזָה
הַקִּבּוּץ כֻּלּוֹ בִּקְּרִיזָה.
|
ציפור נפשי
קבעה את משכנה הבוקר
בין קנה לושט
|
תֵּלֵךְ וּתְדַנְדֵּן בַּפַּעֲמוֹן
לְשֶׁבֶט אוֹ לְחֶסֶד גּוֹרָלְךָ,
בְּשֵׁם הָאָב, הַבֵּן
וְרוּחַ הַפָאמִילְיָה
|
וכמו הצית הסער
את פתילה,
אל חלציו
נפתלת,
חלציה
כמו נחשול
אל צוק
נשבר.
|
גלי הים מחקו את עקבותיי בחול
הנערה מצאה מקלט על גדות אגם כחול
שדיה, כמו גבעות רכות
הרטיטו פעם כינורי
ראה, ילדי בחשיכה מזיל דמעה
אחד אחד פוקעים המיתרים
עלים נושרים
שקיעה.
|
אין לה בעיה,
אמרה,
להיכנס בזה הרגע למכונית,
מסטולית מתרופות,
להימרח על איזה קיר
|
שירת העצמות
חורקת
שיגרונה
|
כדורי הירקן
עומד מאחורי דלפק
דופק קופה של יום שישי
|
מתק השזיף בלשונך, עסיס בלשוני.
|
וְאַחֲרֵי כָּל זֹאת
נוֹתְרוּ עִמִּי עֵינַיִךְ,
מִפְתָּן מוּאָר
אֶל פֶּלֶא לְבָבֵךְ
|
פתאום את מרגישה שייכת.
בעצם, במילים אין צורך;
אלה הפנים אשר כאילו מבינות ומביעות
ומדברות אלייך בשפה מוכרת - מוות
|
תבכה, כי כבר הגיע זמן,
אחרי שנות אור,
במלח דמעותיך להמס
את סלע הגרניט
אשר חותם את פי המעיין.
|
את מר לבי
אטביע בקנקן
של חומץ,
רטיות של מלח
שימי על
חבורותייך.
|
הוא רחץ אותי
בקילוחים רכים,
הספיג בעדינות
את התפרים
והלבישני בחמלה
אשר שמורה למלאכים
|
כן, בעיקר העיניים,
מבען השלו, הפתוח
כמרחב מישורים רחוקים,
ודנובה זורמת לאט
ונגיעה מכחולית
של עצב סלאבי, תכול
|
אנה לא ידעה לקרוא.
שלושים שנה שרפה
את כל המכתבים -
מה לה ולבשורות
ההבל והמוות שהביאו.
|
מְלִיסָה מְצַיֶּצֶת בְּחֶדְוָה
וּפֶּטְרוֹזִילְיָה בִּתְפִלָּה,
הָרוֹזְמָרִין אוֹמֵר מִזְמוֹר,
לוּאִיזָה וְטִימִין
שָׁרִים לִי בְּדוּאֶט -
הַלְלוּיָהּ
|
נוּחַ נָא אַבִּיר שֶׁלִּי יָקָר
כִּי תָּם הַקְּרָב
|
טרא טא טא טא טאם
פאראם פאראם
|
אַיֵּה אָחִינוּ בֶּן פּוֹרָת
אֲשֶּׁר יִפְתֹּר פִּשְׁרָן
שֶׁל אֲנָחוֹת מְהַדְהֵדוֹת
בְּיַרְכְּתֵי הַסְּעָרָה
|
כלב משוגע היה בעיר
ופני הדור כפני הכלב
|
עָלֵי מִכְנָף רַכִּים
הִקְדִּימוּ הַשָּׁנָה
אֶת לִבְלוּבָם
|
שָׁם אֲנִי, רוֹאֶה אֶת הָאוֹרוֹת הָאֲחֵרִים
קוֹרְצִים אֵלַי מֵעֵבֶר לַנָּהָר
הֵן זוֹ אוֹתָהּ הָעִיר, וְגַם אַחֶרֶת.
|
תחילה עטו פניו ירוקת
כצלוחית חלב שנזרקה טיפת מרה בה.
|
קיוויתי שאולי
המתיקות תשטוף את הגרון
דרומה, היי דרומה,
גלידה טעם מנטה ופיסטוק
ופתרונות נקלים להפגת הדיכאון.
|
פִּרְחֵי זוֹנוֹת, דָּרֵי רְחוֹב וְשִׁכּוֹרִים יָעִידוּ,
פִּיחַ אֲרֻבּוֹת יִשָּא אֶת חֶרְפָּתִי אֶל הַשָּׁמַיִם
|
עיניו חומדות את הבשר.
סביבו פיות נוטפי שומן.
גוחן אל הקדירה,
נועץ שיניו בשעועית
ובמעי הממולא.
|
אמרה לי, בוא ניסע לפראג בינואר.
|
אִלְמָלֵא הָיָה הַקַּיִץ
שׁוּב דּוֹרֵךְ בַּמִּפְתָּנִים בְּצַעַד גַּס,
מַצִּית צִּייַּת שְׁלָפִים לְאֵפֶר דַּק,
חוֹרֵךְ בְּהֶבֶל נְשִׁימָה מְאוּלָחָה
|
עייפתי מן המאמץ ללכוד את קצה החושך,
פירורים לנצור פיסות אנרגיה
|
כל הבדידויות כולן
נאספות עכשיו
|
שער מקליש
על מצח מרובב,
שפה דלה,
צוואר זרוע כתם
|
עַכְשָׁו אַתָּה בְּסַן אַנְטוֹנְיוֹ
וַעֲדַיִן -
מְלֹא הָרִיק בַּחֲדָרִים
|
הם ביקשו
את מותה מידיה, צמאו
אל הדם הניגר על חזה,
|
ואם תשאל:
רוחו של שיר,
אייהו?
אשיבך:
|
טִפָּה שֶׁל גֶּשֶׁם
בַּזְּגוּגִית חוֹבֶקֶת כָּל
גּוֹנֵי הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן
וּמִשְׁתַּקֶּפֶת בְּעֵינָיו
כִּפְנֵי אוֹקְיָנוֹס -
זוֹ תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ.
|
טלו לכם אילן נאה של ט"ו בשבט
ותלו עליו את מטענכם התרבותי
|
נימי דמו רווים
את כוס התרעלה,
ורטט רע,
מרה שחורה,
זוחלת עד אל קצות העצבים.
|
רק לזכור כי אחת ודאות לי ואין זולתה
|
היה רוצה -
לשית צלו למרגלות הפודיום,
זר ישיר עליו עלעל יחיד,
יגע בו רוך,
יגיה בו שלווה.
|
הוֹ! שָׁדַּיִם כַּבִּירִים -
גַּלֵי עֲנָק רוֹגְשִׁים אֶל קַו הַחוֹף.
|
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַדָּם
נִקְרָשׁ בְּחֵךְ הַזְּאֵבִים
זְכוּכִית חוֹתֶכֶת
מֵיתָרֵי גְּרוֹנָם נִחַר
|
שיר שבא מלב שבור הוא שיר נשבר
|
גם השלדים שלנו
מציצים מתוך הארונות.
לאור היום הם נחמדים יותר
ומפחידים הרבה פחות.
|
צֵל נוֹפֵל
עַל תֹּאַר קְלַסְתֵרָהּ,
מַקְדִּיר שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ
|
צְלִילֵי בָּלֶט שֶׁל רִימְסְקִי קוֹרְסָקוֹב
פּוֹרְעִים אֶת הַדְּמָמָה, בְּשַׁעַר בְּרוֹשׁ
פּוֹנֶה עַכְשָׁו רֶבּ אַרְיֶה לְדַרְכּוֹ.
|
בֶּן חוֹרִין כְּעֵז הַבַּר,
מִתְגַּעְגֵּעַ כִּסְנוּנִית,
עָרוּם כְּצֶפַע,
מִדַּרְכּוֹ עַד תֹּם
|
במחלקה הסופנית דודי נובל.
דודי אט אט חדל.
אדם זקן,
לא חי, לא מת,
כמו עץ בלי שורש וענף,
צפור שמוטת כנף.
|
כל פרחי הסתיו שלנו
נכפפים ברוח, נדהמים,
קמלים לאט
|
מעבר לדלתות
הם דואגים ונרגנים,
הוגים את שמי
בלחש-סוד
ומתכוונים לשרץ.
|
נִקְמֶצֶת כַּף יָדִי בְּחַלְחָלָה מָרָה,
תְּשׁוּקָה זָרָה בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
|
פתאום
נמאס לי כבר לשמוע את כל
הפלצנות
|
תל אביב
רוצה להיות ניו יורק
וכל השאר רוצים
לתל אביב
|
כן, זה תמיד אותו הקרב המאסף,
והיא כוחות אוספת, מותשת אכזבות.
כמו לכודה בתוך מרדף נצחי
אחר זנבה רודפת, לוכדת אהבות.
|
במרתפים צחורים
ועטופי צינה
|
פעמון לבך
פתאום פעימותיים
פלא לב נכפל.
|
הם, עצורי האינתיפדה ואנחנו שומריהם, השפוטים שלהם; כאן
במגידו, בקציעות, בפרעה, בדהריה - אין סוף לגדרות. כולנו יחד
כלואים בארץ הזו האוכלת יושביה, ארץ של מכלאות.
|
ומה שאני שומע עכשיו בחוץ, רבע שעה אחר חצות, ממש לא מזכיר לי
את "מה יפית האביב בשדה-הה באחו, הה-הציצי-ים יפרחו", ואף לא
קריאות לו-לו-לו-לו-לו המקדמות פניהם של אסירים פלסטינים
משוחררים בלי-דם-על-הידיים
|
דיברה לאט ובצמצום, וקולה חם ועמוק. שפתה האנגלית עילגת מעט,
אך לא במידה המעוררת גיחוך, ומבטאה השוויצרי בהיר ורך כמו היו
המילים חלוקי נחל שפגיעתן עלולה להכאיב בדיבור בלתי זהיר.
באותם ערבי קיץ בשומים ידע עמי שלווה גדולה אך עדיין לא השיג
בנפשו כי אהבה היא.
|
ייתכן שלפני שעה קלה עדיין רפרפו אצבעותיה אטיודים של שופן על
קלידי הפסנתר. במה מהרהרת אמו? האם בזרעי האפונה הריחנית
הרווים מים ומתרוננים טרם בקיעתם את הקרקע המתוחחת? או שמא
במים השוטפים את מצבת השיש ומחלחלים פנימה אל עומק האדמה?
|
האמנם נמס משהו בלבו של האיכר המגושם, קשה העורף? הוא שותק
רגע, מלחלח את גרונו בטיפות מים אחרונות שנשארו בכוסו ואחר
מתעשת ומוסיף בקול רפה: אם שם המשחק הוא תחרות, אז למה מחכים?
צריך עוד היום להתרגל לרעיון, לא?
|
יותם ק. הנו "הומו קיבוצניקס" ממוצע. שנים על שנים הוא קם
בבוקר לעמל יומו, מרוכז בחובותיו לקולקטיב וחרד לזכויותיו.
השאלות של "כמה אני תורם?" מחד, ו"כמה מגיע לי" מאידך, היו
לטבע שני באישיותו, אבני שקילה במאזניים של נשמתו הקיבוצית.
|
הייתה זו זעקת ייאוש בודדה, נוראה, כמעט לא אנושית, אשר חדרה
דרך חלונו הפתוח וננעצה בו כמכווה של ברזל מלובן. כמו געיית
פרה שנטרפה דעתה בראותה את עגליה נשחטים מול עיניה.
קינת חנה על בניה הטבוחים.
|
חברים, חברים... כן, אתם שם באגף הימני... גם אתה שלוימה, כן
אתה... אני מודע לכך שעליך להשכים לחליבת בוקר. אנא מכם, הניחו
לי לסכם את הדיון ולהציג שוב את עמדתי כפי שהתגבשה בדיונים
המוקדמים. בשל השעה המאוחרת אעשה זאת בקיצור נמרץ בהחלט".
|
זה הפטיפון הישן אשר באמצע שנות השבעים ניגן ללא הפסקה "מודי
בלוז" ו"סגול כהה" בווליום לא עז מאד, אך בהשפעתם של תאורה
עמומה ודופק מואץ היה בו די כדי להרעיד את עור התוף באוזניהם
של בני תשחורת אשר חלמו לשנות את העולם ממקום שבתם בקיבוץ הכי
גבוה ברמת הגולן.
|
בקצה אחד של הסרגל יחשבו אותך לאנין טעם, עורג אל ציוצי
הציפורים, ובקצהו השני יסמנו אותך כאיסטניס מזויף.
עדיף אם כן להישאר בצל. כמו כולם.
|
הביט בשימרית, שפניה מאדימות וחזה מתנשם, אהב אותה, את נעוריה
המתפרעים, ושטם אותה על דבריה המקטרגים, על נעוריו שחלפו לבלי
שוב.
|
כן, זה המופת שלי. זו התבנית ממנה קורצתי. רחמים עצמיים. יד
אחת בונה ויד שנייה הורסת. חרא.
|
אבל אז, לפני הרבה שנים, היה אומר: "אתה צריך יותר לקחת דוגמה
מג'וני. תמיד הוא במצב-רוח על הכיפק, משחק עם חברים שלו ולא
תקוע בבית...", ודכדוכו של עמי הילד, רק העמיק והתעצם נוכח
ההשוואה הבלתי הוגנת.
|
פרי דו-שיח בעניין של יצירות שירה השוטפות את אתרנו כזרם כביר.
|
הדפס רשת, גודל A4, בסדנתו של יורם לילך ובהדרכתו המבורכת.
הכנה וגימור בפוטושופ
|
אל הארכיון האישי (35 יצירות מאורכבות)
|
|
ואליס? למה מי
היא הבת-זונה?
מיכלי מחזירה
בתרגום צולע
לשירים שטעמם
נשכח |
|
