|
ריח של גשם מחזיר אותי למציאות, כמו תמיד, כשאני נרדמת אל תוך
עולמות שאינם שלי עוד.
תמונת ההאפלה של החוץ מעסיקה את מוחי. השמים עומדים בכחול
אפרפר וכהה עטוף בעננים. העצים מתנודדים קלות בצללים שחורים
כעין שדים. הכל כמו נצפה מפילטר כחול.
|
לוקי, חד הקרן המאושרת ביותר בעולם, קמה בבוקר עם חיוך מאושר
על הפנים.
עיניה הכחולות נצצו באושר מסנוור וליבה מלא אהבה כלפי העולם
והחיים. פרוותה הלבנה הבהיקה יחד עם קרני השמש הזהובות שחדרו
את ענפי העצים ביער-העד הירוק.
|
והרוח לא תנשוב עוד במקום מת זה.
אין הנשמה נושמת כשאין דם זורם בורידיה.
|
וכשלבי זעק את שמך
נפער חור בשמים,
כעיני, הנשאות אליך לפניך
ודמעות ומתעוורות
באין עונה.
|
ומי יידע את לבות הסובבים אותו?
אותם אחדים, הסועדים את נפשם
ועטים על נפשו לקנחה.
מי יידע את רסיסי לבותיהם השבורים,
הנעוצים כחרב בלב הקרבן הסמוי,
|
כצללים שפתותיהם הקדושות נעות בגמישות כמעט נוזלית.
לשונן בוקעת את משמעות המילים
ומאוויהם מתנפצים על הקרקע.
|
האיפוק היה מרגש.
היא הסתכלה עלי בעיניה השחורות מבלי שאף טיפת דם אחת לא נשרה
ממנה. פניה נשארו באותה ההבעה למשך כל הזמן שנעצתי בה את עיני
הסיכה שלי. ישיבתה היתה כפותה למקומה, טיפות של קור זלגו אט-אט
מתוך גופה.
|
וביום ההוא ידעתי שלא אכתוב עוד. הידיעה נמלאה בי כמו פגיעת
ברק המחלחלת אט אט לעצמות בדיעבד.
היה זה היום שבו נעלמו המילים, והצורות שסימנו אותן אלמו דום
ולא הוסיפו לכת.
היה זה היום שבו העייפות הדירה שינה מעיני, היום בו המציאות
הפכה לנחלתה של השינה
|
מגע הבשר המתעוות קלות, עור אדם כעלה כותרת פנימי של ורד.
ריגושת קלה עוברת בגוף ברעד. הריח שוטף אותי, מתקתק חמצמוץ,
ריח גוף אנוש, מעוטה בבושם כבדבד. היא פוסקת את עלעליה במחווה
קלה, מרימה יד רכה ומקורכלת.
|
שוכבת על מיטתו, התקרה נראית כמתרחקת ממני והלאה. חוטים של עשן
נשזרים בין עיני לבינה. טיפות דם מכסות את הקיר עליו אני
נשענת. ציור דואב ותמונות ובכי.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
פעם אהבתי את זה
שמאשר את
הסלוגנים, אבל
אז פגשתי את
ההוא שמאשר את
הסלוגנים... |
|
