|
מתוך הספר"וקוץ ודרדר תצמיח לך"
פרק א: מקדם לגן עדן,
ינשוף. עמוד 23.
|
כגנב מתגנב קיץ לעיר
כקבצן משוטט ואוסף העונות
|
חי בתוך אבק של מחשבות
ודיי ברוח קלה שתבלבל
ובתוך ענן
מנסה לשתוק
|
מעבר כל המכשולים
כנגד כל הסיכויים
אהבה היא קסם
מתנת האל
|
והוא שואל את הנער שאלה
איך ולמה חושקת נפשי אהבה?
איך ולמה חושקת נפשי שמא תאוה?
|
ואולי אין על מה לדבר
ועל כן, מה אוסיף ומה אומר
ואולי אין דעתכם דעתי ואין ליבכם לבבי
|
אישה מבקשת
אהבה מרושתת
קורי עכביש אלמנה שחורה
אישה מכשפת
|
נהגה נחפור נרחף
נשאל שאלות
נבקש בקשות
נתהה
|
להאמין באמונה עיוורת
לא להביט אחור
הדת היא אומנות יוצרת
כאמן חושק מכחול
|
אמור אוהב, חבק, נשק,
אמור זוכר, לטף, ענג,
אמור אוהב, אמור זוכר
|
אסור לי עוד לחלום, אסור לי
כי בחלומות יש אכזבות
|
ארץ מולדת שותתת דם
בדמי חייך בדמי חייך
דם חיי
|
ומתוך בדידות קולי זועק
ואז מוציא האון ומשפשף
ולרגעים דקים
הדם סוער
|
אך אש קנאתי בערה בי
צחקקה בלהבות כתרים כחולים
איכה אשב לי לבדי?
היכן בוערת אש אהבתי?
|
בברית ונדר קראתיך
אנא עזור אלוהיי,
אנא שמע וראה משא חיי.
|
בדממה צועדים בני אנוש
ואינם בין חולמים
ואין עתיד מושך בתום
|
בשערי ההבל, רוח מתנדנדת
ומושכת ונושכת ורוצה אותה כעת.
כי בהבל אני עלם ובועט באבנים
כרוח שמנפצת, זיכרונות של עננים.
|
ומחשבות הלב רצות
ומחשבות כאב קופצות
ומתפרצות בין השורות
ומשתלחות בין אותיות
|
דחף מול פני מים צלולים
בלבל תחושה והתהפך בתוכי
ולב אדום החוויר ולב אדום החוויר
|
ילדות, נעורים,
שבילי פירורי לחם נעלמים,
מבוך
|
שן מתנדנדת,
גוף שואל וראש מלא בריק.
תנועה אסורה,
רוח אינה משיבה,
|
שבע שנים שבעה ימים
הגיעו זמנים עת פרות ושיבולים
ופירמידות שטיפסו ועלו אל השחקים עכשיו קורסות
אך אין קולות ואין ברקים ויש ערפל סביב
|
אך איננו נראה ופניו בהסתר
ואחריו צועדים כסומא כחיגר
|
עולם של נשרים אשר
שולטים בלבנו סובאים בקרבנו,
ואנשי הרוח כנשרים עם כתר
מהלכים
|
ומול אבן אבנים ראיתי אנשים בוכים
ואני שואל מדוע היכן רוח האלוהים?
|
מלאך משמים
מתיך שני לבבות
ללב אחד שלם
|
ואהבת לרעך כמוך
כמוך
כאהבה של שמים וארץ
ואהבת לגרך כמו
|
רוצה ליבי להאמין
שעוד נוכל לשבור
|
כזאב בודד בוכה ומיילל
שיר עצב שעולה מתוך הלב
|
"בין כסיל לעש, מקומך הוכתב
בין פקקי שמים, אשר מחזיקים המים,
זוהר נוגה ימתיק עיניים,
כי מעמוד השחר, התרוממת
|
מרים ידיים ולבי אינו שואל
רק זועק ומבכה
איך נעלם לי עוד חבר
|
את פתחת לי את האור
וגילית לי כמה העולם שחור
ומצוהר כה קטן
פרצת לי דרך
|
יגע ועייף חוזר מעבודה
נשכב רפוי על הספה
מביט אל התקרה
וריק הראש אין בו מחשבה
|
הייתי ילד שקיבל מתנה, נפשי וליבי כרוח לסערה.
פקחתי את עיניי מוקדם וסקרנות או מרדנות כבשו חידה.
|
יבוא היום והזמן יאסוף את הכול זיכרונות,
חלומות, אהבות ישנות, בדלי פרצופים, אנשים ומזונות.
יבוא היום ואין עוד מקום בו אוכל לאחוז
ובעיניי דמעות יבשות.
|
טיפש טיפש אינו חושב עבר מוחק וצל חיוור עליו שומר
למה מוחי קודח כועס על מה שהיה
ואין במחשבה להתנצל.
|
והיא עדין לא מבינה לא מכחישה
אבל אוהבת ובוכה
וצוחקת וממשיכה וצוחקת וממשיכה
|
יצר בערה מטמא אצולה
ובפי אמהות המידה
טלטלה סערה
ואין יראה
|
צולל אל הדימיון,
אולי תכונה טובה או סתם שיגיון.
נזכר בימים ראשונים,
עת הלכתי לאיבוד בנעוריי המאוחרים
|
כאדם בורח מבשורה
כן ליבי נסוג אל ים בחזרה
בעין הסערה נשכב נרדם
חולם חלום בלי אמונה
|
מתהלך בין הדמויות
כאילם חרש,
וכאקדח דרוך נוגע וכואב
|
כשאת בי נוגעת את
כמים זכים
כנחלים נשפכים
מגגות מרזבים
|
את מפחדת ממסך השגרה
מפחדת שתיגמר כבר ההצגה
ואז תתחיל האהבה
את מפחדת ממסך השגרה
|
לעצור את הכל
המעגל החוזר, היום הנודד
|
מול הקיר יושב ואת עיניו עוצם
מול הקיר יושב ער או ישן
וחולם
וחולם
וחולם
וחולם
|
מי כתב ומי הלחין ראשון?
מי אמר מי אני?
ומי חרט אוהב אני?
ומי שמר מילות כל שיר?
|
נשקתי לפיך וטעמתי את טעם יערת הדבש מגן עדן, נשקתי לכל גופך,
ולכל חלק מגופך היה טעם מיוחד ושונה, לשפתייך טעם פרי עסיסי
ובשל הנמס כשלג מהרי הצפון הקר וזורם לפלגיו אל הים, עיניך
כטעם המלח אשר בכוחו לנפץ כל שתיקה
|
ונמשך ונמשך
מצרור אהבה שנפתח
ופרחים של יופייך
עלי כותרת ראשך
והכול בלבי מתנגן
|
מחפש בתוך עיניים,
מעט אנושיות.
מחפש בתוך תמימות
את ערך הקיום
|
מעלה מחשבות מעלה עשן
מעלה דמיונות ענני מאורות
מעלה גרה מעלה תיאבון
ועומד במקום ומשקיף על הנוף
|
מתוך מערת החושך נגלה האור
אשר נמשך ומושך בני אדם
רחוק.
מתוך מערת החושך נסתר היום
ובלילה אינם נגלים
|
משקר בשביל האגו
מקלל בשביל הכעס
מהתל בשביל השחוק
|
היא אשתי אהובתי
דבורה בין חוחים
ומשפתיה נופת צופים
|
שם עוד מלאך מתפעל,
מנס הנולד מהלב.
|
וכנחלים אל הים כענן במרחב,
נפש נודדת מחפשת לה ארץ
שתקרא לה יולדת ,
שתהא לה כאם אדמה ומולדת.
|
נרקיסים לבנים בעין ביצה מלבלבים,
רחשים, שבוקעים ושוברים בי המילים
ועיניי נעצמות
מקשיבות הן לבאות
|
סור ממני כעס ומליבי התרחק
למה מעת לעת
עלי אתה מתלבש
כבגד חורף באמצע יום שרבי
|
סתם לרשום מחשבה פתאום
סתם לפרוק רצון לשבור
סתם נסתם
נעמד במקום
|
עבד בורא זועק למרומים
רוח נכון חדש בקרבי
וקולו מקהלת מלאכים
תווים נסתרים מתגלים
|
עורו
עורו, נרדמים,
נעצו
חלומות,
בנטוע
כוכבים..
|
צעק תרנגול, צעק בקול גרון עמוק
נגד הזדקפות האדם
אשר כופפה את העולם כולו
|
אנשים נכזבים מהלומות של גלים
עוד מכים
ועיניים פתוחות לרוחה כתמיד.
|
שמלאכי מרום
מלקטים הרצונות
ומגרשים החושך
מלפני עמוד האור.
|
ער ישן
ער ער ער
לשינה לא קרב
|
בוקר טוב אותך זוכר, אוהב,
בהבל מנגינות מזמורי הפה
תהילתך אשר עולה מתוך הלב
|
אותיות נכתבות ממעל
מצרפות הן את הטעם
אך המתוק וגם המר
שייכים לבני אדם
|
צינור גועש זרם מחשמל זרם מהפנט
בחידות מחבר
למה אין אני מאזניים תמימים?
ולמה שני דגים מצחיקים עד נעורים
|
אדם עומד לו במקום
וירא במנוחה כי טוב
מתחת עץ נפשו תחמוד
בצל ענני עלים רוצה נשמתו ליפול לישון
|
האיש הקטן שמתחת לקו
כול רצונו שיווי במשקל
הוא נלחם על חייו נלחם על ימיו
האיש הקטן שמתחת לקוה
|
קול דודי מדלג על גלים
זכרון שטבע בליל ערש אביב
|
רוחות מדבר השאננים
מלהטיף מלספר על הימים
בהם המים כיסו הכול
ולא היה מקום לנדוד.
|
רצית מכתב בתוך בקבוק
אהבה וסתם חיבוק
רצית אותי כאן לצידך
שאומר לך שאותך אוהב
|
בגד כפרת תלבשי
אור שבעת הימים
קטיפת ליבך התמים.
|
שקט שלווה מתיקות מתארכת
אהבה אהבה במחשבותיי
חושב עליך ברגעי שקט ודומיה
ועינייך
|
תירגע תנשום עמוק
האמן זה אינו חלום
האמן זה נכון...
|
שלום עליכם מלאכי השלום
מלאכי עליון
עליכם השלום מלאכי מרום
|
עד שנרדם מהשפעת המחלה
וחלום או הזיה בי יהתל
|
אתה תופס את הנר
ועיניך מתוך חשכה
מדמיינות כל העת
אך לטעם תנועה ליבך משתוקק
|
תיקון לבנה טענו חכמים לעלבונה
זיכוך נשמה אמרו על כאבה
ובעודה מלאה בהירה זורקת עולה
ומקללת הסוררת ובכזב מטיילת
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
למה אני לא יכול
לכתוב ככה?
למה?
למה?
למה?
אני רוצה גם!
אחד שלא יכול
לכתוב ככה |
|
