צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

פסטיבל ניצנים
יושבת על החוף
בלי סנדלים והגלים
חמימים ונעימים מלחכים כפות רגליי
נעים לי

מוצי רגיל, פרווה שחורה אף של חתול
ובלי יותר מידיי על הראש,
מקסימום מידיי פעם לעבור כביש

לפני שנה וחצי היה ליאור אחד , שדיבר איתי על המון כסף
ובראש שלי היה הספר הזה שלי שמת לצאת -אז נסעתי
עד לרחובות, הבחור דיבר איתי על צילומי ערום, והגוף שלי
לא משהוא אנורקסי - אבל הוא ביקש למרות הכל שאבוא
הוא אמר שקוראים למה שאעבור אצלו מבדק.

בעודו צועד בשביל חיו מוקף בחורות המחבקות אותו
מאכילות אותו ענבי תשוקה נוטפי טל,
נוצצים באור התאווה.

חשבתי לעצמי כמה נטולת היגיון אהבתי אליו
ועם זאת כמה מלאת היגיון היא, כמה אהבה יש בה
דו סטרית, שני חברים שמחכים לנפילה או עלייה
משהו שיעביר אותם לאותו LEVEL

כאילו הופעותיך הם מכתבים חיים
כן, בטח לזה התכוונתי.

כמה גלונים של אהבה מתבזבזים על שנינו
דו סטרית אהבתנו , שני חברים שמחכים
לנפילה או עלייה זה של זה

זמנים יפים של התחלפות, כשכל נערות הביקיני
עוזבות את החוף והוא נותר יפה וכחול ונכון
זמן כזה מבקש בי איש חדש בחיי
מישהו שיאהב אותי בלי סוף

אנחנו עושים המון עבודה טובה כל אחד מאתנו
בנתיבים שמצטלבים לא אחת
ואני אשמח אם פעם,
כשתרצה

ואז פתאום מצידה האחר של הצומת
מתקרב איזה בחור , היא אומרת
זה הוא - זה לא הוא

לא מצבה, לא גופה, ולא מגע קר
בפניו של אבי - לא הספדים
ולא פרצי בכי ממושכים סביבי
ישכנעו אותי שאכן אבי איננו

זה מצער אותי לכתוב את זה לשמוע את זה
או אפילו להעלות את זה על דעת הכתב שלי,

הכוכבים מקשיבים לי
לפעמים כשאני לבד
אני שרה להם
והם מנצנצים
לי חזרה

לצערי הרב
אני מאמינה שהוא באמת אכזרי
האלוהים הנפלא שלנו, עם הסגולה הייחודי
במידה ויש לקיומו איזו אחיזה במציאות הקוסמית.

הלוואי והייתי עוברת תאונת דרכים
בה הייתי לוקה באמנזייה
והייתי שוכחת הכל

ואז אני אביט לך
עמוק בעיניים,
אכוון את שפתיי
למרכז הפצע המדמם שנים,
לכיוון הזה של החור באנרגיות שלך

אני רוצה אותו
ואני מטומטמת

לפעמים אפילו אנשי מכתבים
רוצים להציץ בפניהם
של אלו שקוראים אותם

אני בטח
אתקשר אלייך השבוע
גם אם לא אגיד כלום
הקול שלך

כשאתה בחו"ל
אתה מתקשר הביתה
לאו דווקא כדי לדעת שהכל בסדר
אלא דווקא - כדי לשמוע שאתה חסר.

הבשר והדם
הם רק בית למילים

היום בספרייה
פרסתי את החומר הלימודי שלי על כל השולחן
פשטתי רגליים והתרווחתי והתחלתי לעבוד
לקרוא מאמרים ולמיין חומר
פתאום נגיעה קלה
הרגליים של הבחור
שישב בשולחן המקביל לי

אם אתה עוד מאמין
שאנחנו עוד נחזור להיות ביחד
ונרוץ בשדות מאושרים
אז כדאי שתתעורר
ותבין

בחורה גדולה ומבוגרת
עם הרבה יותר רצינות
ממה שרציתי לראות בי
והרגשתי אכזבה עמוקה

הרבה כאב וסבל
מלווים כרגע את השקט הזה

אני חריפה ואגרסיבית
וזאת השפה שלי
האמת הצרופה

החלון שלי
פתוח לרווחה
הנר שלי דולק
ולהבתו מרצדת בקצב הבריזה
הקטורת ההודית של דנה מפיצה ריחה

אני באתי לקבל את המנה שלי
פרפורי הגעגוע היו ארוכים

הרבה שעירות בביקיני
שלוליות מצחינות מתחת לשרוולים
חבורה דיי גדולה של פסיכים מחייכים

שכותבים כותבים ודיי, בלי ביקורת
גם אם אחר כך כמה דודים ודודות יגידו משהו
לא משנים לכבוד אף אחד אפילו פסיק ,
זה התינוק הנושם שיצרנו

אני
מחרבנת, מפליצה , מצחצחת שיניים
רואה טלויזיה , שומעת מוסיקה, מנגנת
אוהבת אותך, נושמת מוסיפה CO2 ועוזרת
להתחממות האטמוספירה העולמית

כן, זה באמת
היא מתה באמת
קורין והמתופפת
היו אתמול בטלויזייה
ובכו שם נורא

זה נורא מפתה
לכתוב מכתב שלם
אילך ועליך יקירי
אבל אני זוכרת קיומי
וכותבת לך גם
על עצמי
כך

מדבר, לוחש את שמי
כמו היה שמו של מלאך סודי

כמו שהזריחה מתגנבת
על הגלים השקטים של הכינרת

אולי אני חולמת מידיי
נוסעת רחוק מידיי במחשבות
בטרמפים האלו
שבטח יהיה להם איזה סוף אכזרי

בטוחה שאני לא מהסהרוריות האלו
שמתחילות לדמיין איך מתאהבים בהן
הוא נשם ליידי, ביקש ממני עט
וזה סימן בטוח לאהבה

אפילו למיטת הפנטזיות שלי
לא הצלחתי להכניס אותו
הוא טהור לי מידיי

משתדלת לגרד אותם
לנקות
לשכוח
את הטרוריסט שאני אוהבת

נסענו בטרמפים - היה גשם
אנשים בחיפה בקושי עצרו
בסוף נעצר איזה ערבי - חייכן מידיי
כל הנסיעה מחייך כמו איזה טמבל
היא ירדה בבית שלה ואני המשכתי איתו
המחייך

אני לא משתמשת בדימויים מסובכים
אין חיות במכתבים שלי
לכל היותר כוכב

מדבר רק לאישה החשובה מההוצאה
לא הביט אפילו למי הוא חותם
אפשר שנעלבתי

ילדים אוהבים אותי תמיד
יודעים לחייך מפתיתים של כלום,
מבועות סבון, מפרצופים, ממוסיקה

לא מבינה למה בדרך לירושלים
השלדים של הטנקים צבועים בורוד שמח
לאיפה נעלמו כל הצופים מההר ?
איך כל הפיגועים והרציחות
מתרחשים דווקא בעיר של אלוהים ?

המיטה הירושלמית הזו זרה לי כל כך
שעה שבאותה ירושלים מישהו נהג לדאוג
לשתי כריות ופוך אחד משותף

כל הזוגות שבעולם
התרכזו לשבילים בם צעדתי
כל הזוגות המתחבקים בפארק
כל המתנשקים וכל האוהבים
כל ערבובי השפתיים הגוף והנשימה
ניקרו לי בדרכי לפארק

לפעמים אני מזהה בי משהו אחר
אני מפחדת לומר את זה בקול רם
שלא ישמעו האנשים ויגידו שיש בי יהירות
אני שונאת יהירים - ובטח לא רוצה להיות מהם
אבל לפעמים אני רואה בי משהו אחר לגמרי
סוג אחר של אישה ילדה

כמו נואשת,
כמו מטומטמת,
צלצלתי , גמגמתי כמה מילים

לפעמים הלאות איומה הזאת
שמשתלטת עליי
בעיקר מכיוון העיניים...

געגועים קורעים אותי
מתוכי
איליו

לו יכולתי גם אני להתרחק קצת מהארץ האיומה והנהדרת הזו
שמתערבבים בה באותו מקום חלקים של גופות וכינרת
נחלאים פולחים בה את המדבר ואיילים רצים בלהקות
בזמן שחייל אחד נחטף במכונית לעבר אופק אדמדם

הבחור חשב על הנשיקה
שרציתי
גדולה ואמיתית מבפנים

כולי תקווה שתצליח להישאר פרפר
גם בתוך כלובים
של בחורה,

לפי כל הסימנים
אני צריכה להבין
שאבא של יחזור מבית החולים
רק כדי למות בבית
למות בבית
למות

אני יודעת שהשירים שלי
הפריעו לפעמים למהלך המחשבות התקין שלך
ואני מקווה שכך

אני לא רוצה שיחשוב
שאני ככה נופלת בפתח נשמתו,
מחכה לניגובי רגליו על נשמתי וכל זה

פנים חיות, עיניים נוצצות
כך בדיוק אני אוהבת אותי
מאוהבת

זה כמו לחזור לרחם אימי הנוטשת
לחזור לרגע למהות קיומי
לשנייה בה התחלתי חיי

אתמול הלכתי לישון
אהובה ונחשקת

בכל פעם אני מצטמררת מחדש
כשאני חושבת שלכל המאמצים שלי
אין תשובה

מידי פעם מוחה את הדמעות

מורחת ומעסה לתוך האבן

הנה, עכשיו אני בלונדון - בהולנד פארק
רחוקה כל כך מדני
ועד לכאן האהבה שנאה הזו רדפה אותי.

כריות אצבעותיי
כמהות למגע חם וחי

הכל מתוך איזה ניסיון נואש
להתחיל לומר לך את מה
שעל לבי ושכלי ועפרונותיי

אחרי כל כך הרבה הרצאות
של - מה אתה בשבילי

חשבתי לעצמי שזה גובה מתאים לקפיצה
ושהברזלים האנכיים שלמטה יבטיחו לי
מיתה מהירה ונכונה

או שפשוט התשוקה מעמידה אותי
למטווח של חייליה חסרי הרחמים

מילים ואהבה
הן המתנות היחידות

ואז הרגשתי קטנה ועצובה מאוד.
כאילו הוא דרך עליי ואני מגבעת
שאיבדה את כל הגובה והאון
והנה אני פיתה מבד,

המכתבים אילך
הם רק

עשו שיקלוט
איך הוא דרך במקום רך מידיי,
רמס את קליפות הביצים של נשמתי

במלחמתי עקובת השלשלאות
על החופש
נותרו רבים מאחוריי
כלואים ורחוקים - מעונבים וצוחקים
במסיבת חיים המונית ומגוחכת

המהפכות הפנימיות שלי
מובילות אותי בדיוק לממלכת הבלבול
שם כל כך הרבה חצים מראים לשום מקום
והנהרות מהססים לאן לזרום

האהבה תרדוף אותך האוהב
והיופי ירדוף אותך היפה
המוסיקה תרדוף אותך המוסיקאי
כמו שהיצירה תרדוף אותך היצירתי

משהו משתולל לי בראש עכשיו
מסתובבת במסדרונות האבן הקרים
בדרך לאיזה שיעור לא חשוב,
מנסה להבין מה רגלי הנעלי בית
האלו עושות באוניברסיטה

דוגמניות פומפונים
מעוצבות שיער

מתלכלכת בדיו של דפוס
מסתבכת בסלילי קלטות
שעה שאני מנסה
להגיע לאמת שבינינו

רציתי לגעת לו בקרחת
או אפילו ללחוץ לו את היד
משהוא קטן בשביל להרגיש שוב
את החשמל המטורף ההוא
אבל פתאום , הוא מהר
נעלם והלך, ואני
אפילו לא
הסתכלתי

אל מול חופו הקסום
של הים התיכון
העצבני
בנו מפלצת מכוערת
של בטון

"זהירות, בנינים גונבים זמן ים "

סקס מפריד עניינים באנשים
היו דברים שרציתי לומר לארז
אבל אז המילים לא באו רק התשוקה

ללכת למקום אחר שכולו אהבה
כולו מוסיקה שירה ואנשים טובים
ארץ חדשה וטובה

אין לי כוח
להיזהר במילים שלי

המכתב הזה
נובע מאותו מקור בלתי נלאה
שגורם לגוף הרפה והעצוב שלי

שזה איזה חסר בלי תחתית
שניסיתי למלא שוב ושוב ושוב
במיני מאכלים נוטפי שומן
שוקולדים מצופים כאב
חטיפים בשקיות מקשקשות
שלא הטביעו בי כלום
לא רעב ולא נעליים

בעלטה שחורה
בצלן של כמה נוריות כוכבים
דשדשתי את דרכי אל מסתרי החול

אבל מתישהו כל זה
נהיה לי יותר מדיי
משאוכל לשאת
לבדי בעצמי

יש לו משהוא בשערות שעושה לי טוב
משהוא שפורץ החוצה - כמו משהוא
שחוסך פיתולי נימוסים וקונצנזוס

הוא סיפר לי
שהיו לו סטוצים
מכל העולם כולו

כשקראתי אותו בפעם הראשונה
מייד קראתי אותו שוב
כדי להנציח
את הרגעים המופלאים האלו

מתאבדים כרונים מתאוננים על חוסר יכולתם
גופם מוטל חלוש אל מול עצמם
ועיניהם כבדות כבדות בם
מתאבלים באופן אינסופי על אהובם

מאיפה בא לך הכוח
להתחלף כך בשניות ?

בגלל שאתה כל כך סופרסטאר
הנה, אני כותבת לך, מתרגמת לך העיוור

הנה עכשיו היא מתחילה , השקיעה הגדולה
הנה אני שוב נבלעת מהתאהבות לבדידות

חבל שאתה לא מסתכל
על העיניים שלי
שתופסות אותך
שעה שאתה נופל

אבל לא היה שיר תקווה
לא הייתה בסוף העצרת
הנשיקה הקלה של האופטימיות
אחרי פצעים גדולים ופתוחים
של שנאה והמלחמה שלהם ושלנו
פרס בעיניים עצובות אמר שלום

אז כאילו מישהו חייב למשוך אותי לאחור
שוב לאחור כאילו אסורות לי הצלחות ועליות ,
מידי פעם קופץ איזה לוזר מהעולם התחתון ,
העולם הרע שמת למשוך אותי למטה,
לשאול הייאוש

אבל אתה יודע מה יקירי,
אם תהיה איזו נקודה בזמן
בה האנשים האלו יהיו עסוקים כולם
בה כל אלו יהיו באמצע החיים שלהם
בדיוק בדקה בה תתחיל לשקוע
אתה תמצא את המכתב שלי

משהוא אצלי תמיד מקווה מבפנים
שדני ימות באיזו תאונת רכבת

הן הנשק הקטלני ביותר
לנקמנים מנוסים

שמתי בחלון שלי
שפתוח לקלוט את ניחוחות החורף
נר בתוך עששית כזאת
שקניתי בלונדון

נשיקה קטנה קטנה
שאני שומעת את צלילה
גל זעיר מפכה בים אהבתי השקט
רך וקטן מעורר בי כחול
ופרפר

נושרים אותי תלתלים

אנשים נשרפים אחד אחד
מהחושך הכללי
לא מחפשים דרך לכוכבים

אחרי שלוש שנים וחודש אחד
נתקלתי בארז - אהבת חיי המוסיקלית
יכולתי לעבור ליידו - אבל לא נתתי
לו לעבור כך בשקט
עצרתי אותו
ודיברנו

היי ילדה לאן את הולכת?
אל תחזרי לנבכי הזמן
שם הילדות מולכת
ואת זוכרת כמה זה מסוכן

בכיתה ד' בשליחות מפחידה
לדוד הנורא
ואף אחד בכלל לא ידע
מה היה שם , מה בכלל קרה

על הסוס האצילי של הכאב
דהרת במהירות

ומצד שני הוא נותן כל הזמן הרגשה
שהוא חיי באיזו ארץ
שאין אליה גישה

אני לא הוא - והוא לא אני
וחשוב שתהיה הפרדה

כמיהה גדולה לסמים החוקיים שהאהבה מספקת
אויר ורוד ממלא את נשמתנו מרחיק את גבולות האפשר

הם תמיד כאן
תמיד שרים לי את השיר שרציתי לשמוע
תמיד מתכוונים למילים ומעירים בי דמעות

הבעיה העיקרית בזוגיות מהסוג הפשוט
היא שאתה חייב קצת לוותר על עצמך
להיות פחות אתה וקצת יותר
חבר של

העולם נראה לי נבוב מתמיד , ריק וטיפש
אנשים הולכים ברחוב חצי מתים
מחייכים כאילו נתפס להם השריר
מתכופפים חושפים חריצים
שעירים ומכוערים

כן
אני רוצה איש
שיהיה לי טוב
ונפלא
ואמיתי ויפה והכל

ילדים קטנים מתחילים היום
לחייך את חיוכי הקרמבו
הראשונים של הסתיו
בפה מלא קרמבו

מחזיק את הראש שלי
בזוית הנכונה ונושם אותי,
לא נגעל מהלשון והרוק

הרי מה אנחנו
אם לא חיבור
כל כך מסובך
של האנשים שאהבנו

זו תהיה פגישה בעוד זמן רב, אחרי ששנינו נתפכח
מחלום הסניליות שבו אנחנו דיי שקועים כרגע
נקבע להיפגש במקום בשעה ונפגש בדרך
לפני הזמן, שדחק את אהבתנו

שומר עלינו בדרך
ילדים ונשמות גדולות
מביטים בחלון המהיר

אבל מה איכפת לי סימן הפיצוי הסימפטי,
אם האהבה שלו במקום אחר לגמרי,
אצל איזו אישה עם חיוכים פוטנציאלים,

פסים אדומים בשערך - יקירי
אחרי ההופעה בבית גבריאל - זה נראה לי
פחות כמו הצהרה אופנתית

והעיניים הכמהות שלי
נופלות נעצמות דומעות
לא מביטות באדישות שלך
לא משירות מבט אילך
כמה כאב

פריחה של אביב
אמורה לשמח
פריחה משתוללת בשדה אולי
אבל

לפעמים הוא בא כדי לכסות
על איזה פצע עמוק ופתוח
שבאמצעות הצחוק הנאיבי לכאורה
אני מרחיקה ממני חטטנים

כשכל האושר התמוטט לי בבת אחת
כשחשבתי שהנפילה הגדולה
תמרח אותי על איזה כביש

תמיד משהו מזכיר לי כמה הוא כוכביסט
וכמה אני בצעדים הראשונים לכוכבות

הרגשנו את האצבעות בידיים
ומיששנו אותן אחת אחת כאילו אנחנו הולכים
להעלם זה לזו וזו לזה לעולמי עד

חיה על הלילות האלו
שמתחברים כל כך יפה
עם הכוכבים שבחוץ

דני חזר בתשובה לשאלה שמעולם לא השכיל לשאול
איזה בידור, הרוצח, האיש המכה והאלים והיצור המחורבן
תקוע עכשיו באיזו ישיבה בירושלים עם האף הפסיכוטי שלו

לעיתים
בלילה לבד לבד
אני מריחה אותו

אף אחד
לא סיפר לי
שחברים יכולים
לאבד את הקסם
הבלתי פתור הזה

משברי מוחותיי הצפים בים העצב
לא נותר ולו חלק מאוחה אחד

צבא אהבתי התמוסס חייל אחר חייל
ונותרו אך שלדים במדים

את כל העצב דחפתי למטה
הייתי חביבת הקהל - סבלתי אנשים
איומים שאמרו שטויות בקילוגרמים
ביקרו את היצירה שלי
ואותי בתוכה

שואפת לשיחה אחת גנובה בנינו
כי רק בגניבה

כל השירים לשניהם
הם מעין איתותים כבדים
לאנשים שלא רואים אלא דרך
היצירה

שלוש שנים
שלוש שנים תמימות
לגמרי לגמרי לבד
רק אני ועצמי איתי
וזה הכל

אתה יודע כמה זה חשוב לי ,
לקבל איזה מנוחה לבדידות שלי אתך.

כאב גדול סוחף אותי עכשיו
אנשים אוהבים אותי שמחה

קשקש לי שהוא אוהב נרות
ואחרי שהדלקנו אצלו
נרות בכל הבית
הוא היה חייב להדליק כמה נורות
מהר, מהר

הם כולם ידעו ושתקו
המוכר במכולת, השכנים
הילדים שמעו את הצרחות כששיחקו בחצר

תאוות בשרים
היא משהוא מאוד רדוד
אם אין בו

שופטים שפוטים שופטים
שירים לתחרות שירה
שפוטים לקונפורמיות
לעצים ירקרקים לעפעפי אישה קלים
ליופיו המעושה של העולם

הנסיך שלי
על תלתליו הקרחים
בודד עכשיו

הלב שלי צורח
שהוא רוצה להשתחרר
מכבלי ההגיון ולטפס
לתוך המיטה שלך

אני מפחדת ליפול מגבעת אור
שטיפסתי עליהן גבוהה גבוהה
לא בא לי להיעצב

לפעמים אני מתפללת
בלחש לא בספרים ולא בתורה
אני לוחשת בלב מילים ובקשות

גם כשלא היה שם לאהבה
והיא הייתה אלמונית
ולא ליוותה אותה שום מנגינה ברורה,
סתם צלילים מבולבלים
הייתי שם מרכיבה צלילים
מילים ובלונים לכלל אהבה אחרת

וזה היה לי נעים ובריא וחדש ומרענן,
והוא וכל האהבה שלו,
כל כך שמחו אותי פתאום.
העלו אותי מתהומות השום דבר
להרים האינסופיים של הכל ואפשר

אבל אולי מתישהו דיי נמאס לי לקבל מדנה פרורים כל כך קטנים
כל כך ספורים, כל כך כמושים מצומקים וכחושי חיים של יחס
ואהבה.
אולי נמאס לי להיות מוסיקת הרקע לפלאפונים של ריק הנקניק ,
אולי נמאס לי להיות חברת הרקע לכל חברי הבמה המרכזית שלה

אני מקווה שאני לא אהיה
הבחורה שבאה נפגשת והולכת,
אני רוצה להיות מישהי שנשארת

ואז אמר לי שהוא חייב ללכת
הבנק והסידורים והכל
ושנדבר מתישהו
ואני אמרתי יפה שלום,
אפילו שהוא לא שאל לרגע לשלומי,
וכל מה שהיה הוא האינטרס שלו
שזקף ראש מכוער מעל העולם ואמר והצביע,
אני רוצה את זה, קיבל את זה. ונעלם מבלי לשלוח יד
או איזה מגע קל

אני רוצה שיאהב אותי היום טלפונית,
שיפיל את כל הספקות ויטביע אותם
בזמניות של הצהרותיו על האקסית שלו

כל כך כאב לי, רציתי לחזור במכונת הזמן של טוני והשני -
לנקודת הזמן בתיכון ההוא שלו, לחבורת הפושטקים האלו,
שניות לפני שהם סוחבים אותו בכוח לשירותים של הבנים
ודוחפים את ראשו הקט והגאוני לתוך אסלות מצחינות

והוא יקנה ערימה עצומה של קנדומים
ישים אותם בתוך כוס יין עצומה
צבעוניים ושונים ומונחים בסלון
לתפארת הסקס
לתפארת כוונותיו
לתפארת מצבו הכלכלי
עם צבעים וטעמים וטקסטורות

כשראיתי אותם התחלתי לרוץ ולרוץ
ולראות בראש התרחשויות איומות,
החטיפה האונס וביתור הגופה

ראיתי מבוגרים בדרך חצי כפופים חצי הולכים חצי חיים ,
מבוגרים מאבא שלי ועוד חיים לשניות נפלאות של אושר צחוק
ואני לא יודעת מה, חיים כל כך שבא לי לצרוח --

בגללה לא נכנסנו לשום קפלה או כנסייה
בגלל שהיא מאמינה שכשאתה נכנס
למקום נוצרי, אתה אוטומטית
נהיה פחות יהודי

קשה לי לכתוב את זה ,
אני מתנועעת בחוסר נחת בכיסא,
מחליפה שיר בדיסק,
משחקת עם הפוזיציה של הרגליים,

הלוואי והייתי ארנבת קצת.
כמה שקט נפשי היה לי,
הייתי מכרסמת לי גזר כתום ועסיסי
והייתי מגדלת לי פרווה רכה רכה,

הלכתי ורקעתי את הכאב ממני,
ועם הדרך באו הדמעות ועם הדמעות בא הכאב החונק הזה
במרכז החזה עד מרכז הבטן, כבד ומעיק ועוצר נשימה.
כל כך רציתי שמישהו יעצור את הרכב שלו, ויבוא ויחייך אליי. . .
.

לראות את עצמי יחד עם כל האנשים
בלשכת התעסוקה מעורר בי בחילה,
מה לי וללוזרים האלו שם?

כמה כואב כמה קשה -
כל העודף הורמונים הפגישות הסוטות שלי ,
כל הסטוצים והטלפונים וכל זה - כל התאווה שלי

פעם הוא היה מרגיש אותי
כבר במילים הראשונות,
כשהייתי מסמנת קלות ,
הוא כבר היה מבין, ומזכה אותי במבט עמוק בעיניים.

אני לא מרגישה ודומעת כהרגלי ברוב השירים,
חלק דק מהכאב הצליח לפלוח את ענני השמחה
שמעיבים על שמש הדמעות שלי, הרגשתי טוב ,
הרגשתי כאילו אני שוב בבית -

בשבילו אני אשחק את משחק המינונים הקטנים הרבועים,
אכווץ את הסנטימנט הציבורי לקוביות קטנות של אהבה,
כדי שיישאר כאן, וימשיך להתקשר ולרצות לשמוע אותי

אז למרות שעשיתי שיפוצי קונכייה משמעותיים
והורדתי 30 קילוגרם, קיצצתי שיער
ואני לובשת בגדים אחרים קצת

דנה מתקשרת
ובחצי אוטומטיות שרה לי היום יומולדת וכל זה ,
ואני חצי מחייכת אומרת רבע תודה -
יודעת שהכל צביעות שחייבם כי יומולדת ,
ואני מרגישה לבד ורק אבא שלי אולי יכול לראות בדיוק כמה