|
הבר היה דהוי אך שמור להפליא. ברמן זקן וגמלוני בעל הופעה
מוקפדת מירק את הכוסות. פרט לו ולנהג מונית שישב בכניסה ועיין
בעיתון לא היה שם איש. התיישבתי על הבר.
|
איזה נורא אני עונה לה כאילו כלום, למה אני לא מספרת לה שום
דבר? היא לא אדם נורא, היא לא תצחק, בטח תגיד כמה מילות עידוד.
עניתי באדישות בשקט, היא לא שמעה, שאלה עוד הפעם. שוב עניתי,
תחושה שאני רואה סרט שבו אני משתתפת.
|
פניה התחילו ללבוש ארשת רצינית, לא חייכה עוד, אך הקמטים סביב
העיניים המשיכו לשדר חיוך. אני חייבת להנציח רגע זה, חשבה.
לשניהם היה ברור שזה זמני.
|
התרחקות המגושמת שלה היתה יותר מביכה מאשר מעוררת רחמים. הוא
חש הקלה שאין לו יותר שום קשר לאישה הזאת. מה בכלל עד עכשיו
עשה בסביבת יצור חסר חן זה.
|
לגמה קצת מהקפה,
נו שני שקלים טיפ זה מספיק, לא...
גם ככה לא סיימתי אותו, בטח ימלאו קצת ויגישו לעוד מישהו.
|
רוצה לפחד, נורא לפחד, ממשהו מוחשי. רוצה לשחות רחוק ולא
להגיע, לצעוק חזק שלא ישמעו, לטבוע ולהינצל, עדיין רוצה
להינצל.
כולאת את עצמה שם, מפסיקה להרגיש את הקור, מתחילה לחוש את
ההפוגה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
לא עובדת בשביל
אף אחד.
אבל שום דבר לא
בא בחינם. |
|
