|
הדהדו באזני אגדות על אי שם
ועל מה שמעבר לאופק
וליטרים של דיו בוזבזו על בדיות
שצלחו להאיץ את הדופק
|
אם אתה יכול לשמוע את נפילתי
ביערות העבותים איש לא יוכל לקרוא אותי
וכך הוא שוב נוגע לא נוגע
כי אותו איש לא שומע
ושקיפות המחשבה
אשר טומנת בחובה
את כל סודות הזמן
|
רוצה לצלול לתוכך, אל כל החם והמוכר
בנתז חם של אהבה, לשטוף ממני את הזר
|
האם קיים חיוך כה רך
שיהיה ראוי לחיוכך?
האם קיימות מילים רכות מספיק
שיחליקו את הקוצים מעל נפשך?
האם קיים קול רך מספיק
שיפתח את סגור לבבך?
|
הבזקים של עלטה, מרשימים ביופיים
עוצמתם מבעיתה, מאיטים זעקתם
|
עורך המהפנט
מסמא את כאביי
וצחוק הנשיקה
מרעידה את שפתותיי
|
חבקני חזק
ואחוז בגפיי הנרעדות
פן אשוב ואפול
אל עמקי תהומות
|
זיכרון הסדקים שחרטו נבכי עת על פנייך
כלום חלפו הזמנים אז מותר היה חוסר אונים?
והאם שוב אשוב, אתרפק כמו אז בזרועותייך?
תחלשי באוזניי משפטים חכמים וחמים
|
והוא עודנו כאן נשאר
דבר אלי, אהוב יקר
|
זעמך השקרי בי נסך שוב יגון
מגרוני הוא פורץ בדמעות של חרון
אזלת יד שקוטפת יום יום מחיי
יביאוני לידי שיגעון
|
בעדינות בוטה תר גופך
אחר פרצה בחומות נשיותי
לוטף את עורי, לופת בבשרי
נשימותיך נעות לתוכי
|
עד ידמם ליבי צרורות צרורות של חרטה,
חמים עד קיפאון,
אשר ימיסו את האטימות, או שמא זו תמימות,
או אמונה עיוורת, מקסם שווא,
|
שוב נוזל ארגמן מתנקז לו מאצבע רועדת
היא ליטפה את פלומת הדורבן שלו בלי אזהרה
אגמים מלוחים שוב זולגים מזגוגית של רקיע
להבה של כמיהה אסורה בליבה בערה
|
לא הייתה שם ברית
ומילה לא נאמרה
וגם הכותל כבר רווה מתחנוני
|
הבל פיך החם על אוזניי הדרוכות
לצלילי נשימתך השלווה
נקבוביות עורי לעומתך נפערות
מוכנות לקלוט עוד שביב של חיבה
|
שוב צלילים רחוקים
מוכרים כמעט
האם את זוכרת
את אותו מבט
|
עודך אותו גזע של עץ
עבה ואיתן כמו פעם
גופך מהווה לי חוצץ
מפרידני מרוע וזעם
|
אתם כריתם את קברי
יצקתם אדמה קרה
הקפאתם את מטווה גופי
השייכות הפכה זרה
|
שריון נוצות של פחדנית עוטה גופי הדל
אני יוצאת למלחמה כנגד החיים
כנגד העולם אשר את תמימותי גזל
כנגד היגיון אשר נסוב סביב אחרים
|
תאוות הבשרים
לבנים כשחורים
אדומים מדמי אהבים
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
זה לא מגדל פיזה
שעקום
זה העולם עקום
|
|
