צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אלכוהול נשפך לי דרך האוזניים, זורם לי בגרון, דרך הקיבה,
מרעיל לי את הכבד, עושה לי טוב בתוך הראש, ולו רק למספר דקות.

אז הוא מושיט כף יד לכיוון הכללי של הגשם ואתם משתתקים.
והוא אוסף את הטיפות בתוך כף היד כמו יהלומים נוצצים של דמעות
שזולפות לך בתוך הלב.

היא דופקת והולמת. יש לה מקצב אחיד שמהדהד לי בתוך הראש.
בום-בום, בום-בום. דופקת דופקת, הולמת הולמת. יש לה חיים משלה.

הוא אפילו שאל את אמא שלו למה כולם דורכים עליו. היא לא כל כך
ידעה מה לענות לו. היא אמרה לו שיש אנשים שפשוט דורכים עליהם.
שזה טבעו של העולם ושהוא לא צריך להרגיש רע בגלל זה.

המוח שלי הוא ישות אשר מתפקדת בפני עצמה. עדיין. הוא נמצא
במקום שבו השארתי אותו לפני פחות מארבע שעות, ברגע שבו נרדמתי.
כאשר המוח שלי ואני מתחילים להתאחד אני הולך ונעשה מודע לקול,
יותר נכון לרעש. זה רעש שאף פעם לא שמעתי. נדמה לי שאני שומע
מוות.

אני נעמד מעליה ומניח לדם לזרום לי לאורך היד. נחל של דם עושה
את דרכו לעבר כף היד שלי דרך האצבעות ומתחיל לטפטף לה על
הפנים. היא נעה בחוסר נוחות. מושיטה יד ומנגבת את הדם מתוך
שינה. הדם מכסה את הסדין ואת הכרית. מטפטף לה על השיער.

העיניים שלי דומעות מרוב עשן וניסיון לשכוח.
או אולי להיפך, מרוב אלכוהול כבר שכחתי את הסדר.

כשהוא גומר אני פורצת בבכי.
הוא מופתע.
ואני,
אני בסך הכול רוצה שיבין.

הרי גם כאשר נגשים את מאווינו עדיין נרגיש כי עלינו לעשות דבר
נוסף, לעולם לא נהיה באמת שקטים. זה טבע האדם. האדם פשוט לא
יכול להיות שקט לעולם, ביום שבו ירגיש כי מיצה את עצמו, הוא
פשוט יאבד משמעות.