|
אבל הייתי בן שש, חודשיים אחרי תחילת הלימודים ועוד לא קראתי
בלי ניקוד. לקחתי את הפתק לאורי. אורי התבונן בפתק ואחר כך
אמר: "כתוב פה שצריך לשים את זה במים."
|
בסוף צעקתי. לא שממש רציתי לצעוק. פשוט יצא לי ככה. שולה שתקה.
הפנים שלה קיבלו צורה מוזרה והיא התחילה להשמיע קולות של כלב
לפני שבועטים בו.
"אל תכעס," היא אמרה בקול הכי מתחנן שרק אפשר לדמיין.
"בבקשה, אל תכעס, החתול שלך- הוא פשוט... אתה יודע כמה שאני
מפחדת
|
לאחר חיפוש קצר בכיסיו הוא נאנח, נושם נשימה ארוכה, וניגש אל
הרס"פ. בזהירות הוא פותח את כיס חולצתו של הרס"פ ומוציא ממנו
זיפו. תודה הרס"פ, הוא ממלמל בגיחוך לאחר שהצית לעצמו סיגריה.
|
מעולם לא אמרה לי דבר, אך זה מתיש אותה, ממלא אותה בחוסר
ביטחון. רעד בשפתיה, הדרך בה תשחק בשערה. משהו תמיד יסגיר
אותה. מילא... זהו החלק היחיד בעיתון ששווה קריאה.
|
דברים אינם מחזיקים כאן מעמד, ידידי הצעיר. מלבד הבניינים
והבטון. כל מה שנותר לנו הוא צילו של זיכרון מאותם דברים יפים
שנזדמן לנו אי פעם לראות. לפעמים אף לא זה.
|
אין זה ברור אם הוא סובל משיגעון גדלות או שיגעון קטנות...
ללא ספק משיגעון כלשהו...
מבט על עצמו דרך מראה מעוקמת.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אין גרמנים אין
שואה!
השכן |
|
