|
 I'm a lost girl
In an apocalyptic world of zombies |
משורר שירים טרגיים
אישה בפתח לחנות דגים
והיא נראית מאחור בדיוק כמוך
|
כשאתה קורא שיר זה
האם אתה רואה אותי
האם אתה מפשיט אותי
מכל כוונה נסתרת וסמויה
|
אילו טקסט זה היה נכתב
בלשון נקבה ודאי היה לו
ניחוח אירוטי קליט
|
האם איחרתי לפגישה?
אינני מאחר לעולם
|
מי שמועמד למות בתליה
לעולם לא יטבע
מי שמועמד למות בתליה
לעולם לא יפגע מכדור של אקדח
|
שאמות יקברו אותי בגן הירק
ליד העגבניות, ליד המלפפונים
|
כבר סירקתי את הזקן, אני מוכן
כבר התלבשתי חגיגי, אני מוכן
כבר החלפתי תחתונים, אני מוכן
כבר בישמתי את הנשימה, אני מוכן
|
שירים חד פעמיים
להשליך אחרי השימוש
קוראים יקרים, קוראים
גומרים והולכים
|
יום יום
אני מקליט את הנשימות שלי
יוצאות כמו נמלטות ולבסוף חוזרות
לתוך תוכי
|
נשימות כבדות על כרית
בסוף יום של אכזבות
השלמנו הכנסה
ביציאת סטרטפ עלובה
|
גם השכן התעורר באמצע החיים
הוא יורד מהמיטה
להרתיח שירים על אש קטנה
|
and when death shall come
let it in with peace
I don't need smoke and mirrors
and big gestures
|
כשעזבת, עשית alt+f4
לאהבה שלנו,
לרגשות שלנו
לעבר שלנו, לזיכרונות
|
את יבשת מגואלת מדם
שרבים וטובים נלחמו עליה
חופים חשאיים, מוזהבים
היסטוריה ארוכה
|
הוא יגיש לך עונג
הוא יגרום לך
לפרפורי תשוקה
|
אל תפרטו לי על הלב
אל תנגנו לי על הנשמה
אל תנסו לנחם אבלים
אל תפתחו בבית מטריה
|
הרשתות החברתיות מתישות אותי
מסבכות אותי, בייבי
|
לקראת זקנה, יקירתי
החלטתי לקמץ עם הלייקים
פחות לפרגן, פחות לסמפט
|
בכל פינת רחוב
בכל סמטה חבוטה
|
איך באמצע החיים קלטתי
כמה אני מזויף
וכמה מזויף כל זה יכול להיות
|
אני נכבש מהרעיון של
START OVER
בערוץ הילדים
|
This has been flagged as spam
This has been flagged as spam
This has been flagged as spam
|
לנסוע בזמן זה כמו
לצעוד דרך זכוכיות
לעולם לא תדע איזו
תמונה תעלה מהבאר
|
הייתי משלם הרבה
בשביל לצפות בVOD
אותך אוהבת אותי
אותך שוכבת אותי
|
מאז שנפרדנו
אני נפרד מהעבר
מפריד את הכאב מהלב
כמו מפריד חלמון של ביצה
|
שירת רשת
להשליך כמה חרוזים
כמו פירורים לציבור
ה א נ ו נ י מ י
|
תמיד יהיה לנו את גוגל
אני אחפש אותך, גם אם
את לא תחפשי אותי
|
כבר מזמן לא יצאתי לחופשה
מעצמי
|
מועדת, נחבלת,
בוכה ואבודה
את קוראת בשמי
אבא, אבא, אבא
|
ובלילות אני חופר את דרכי
אל בטן האדמה, לצידך
להריח את שיערך
לאמץ את חום גופך
|
היו לנו דווקא כמה לילות
לא רעים, טיפה מסורבלים
עם ריח של בוסר
ועשן של חולמים
|
השירה הזו היא
א ו נ נ ו ת
(סליחה על הבוטות)
|
שעות את מסתובבת
לא מתייאשת
מנסה ללכוד את תשומת ליבי
לא נותנת לי מנוח
|
להוציא את המעיל מהארון
ולגלות אוצרות מהחורף שעבר
|
אורות מהאמבולנס
באזור התאונה
אורות בדיינר הנטוש
רגע לפני שעת הסגירה
|
תמיד ישאר קצת אחר-כך
קצת שקט שלי ושלך
|
הגוף לא רוצה לישון
הראש לא נותן לישון
|
איבדתי את היכולת לאהוב
ביום שבו נפרדתי מהכאב
אני מודה בכל האשמות
אז אין יותר ממה לפח
|
איבדתי את התמימות
בפינת רחוב, השלכתי
כמו קבלה מהמכולת
|
אין טעם לכתוב "הסוף"
בסוף זה מיותר
הסוף מגיע אליך בשנתך
או שאתה מתנה אהבים
|
אין איש בשורה בעיר הזו
חדשות טובות זורחות
ושוקעות עם סוף מר
|
מילים קפצו לי מהוורידים
ותווים הזלתי משתי עיניי
דיממתי את כל הרגש
עד שנותרתי ללא רגש בחיי
|
האינטרנט שלך כבוי
אבל לא הלב
לא הראש החושב
|
אינני רגיל ליופי הזה
לטוב ולאושר הזה, כלל לא
מגע של רוח קרירה
וקרן שמש בהירה
|
אינני רוצה
ללכת לישון
למעוד, לדבוק
בקורי השינה
|
איפשהו מישהו מצית זיקוקים לכבודי
מישהו עורך לכבודי מסיבה
ואני לא מודע,
|
שירים או זיכרונות
ממלחמה שפג תוקפה
|
יש אנשים שעושים כסף מדם
ויש אנשים שעושים כסף ממין
יש אנשים שעושים כסף מאוויר
ויש אנשים שעושים כסף מצחוק
|
איש לא באמת קורא
את השיר הזה
איש לא באמת נעצר
להגות את המילים הללו
|
אלוהים הוא גבר
או אישה
מרירים
כואבים
|
אלוהים אדירים
של חסד ורחמים
כמה שאני מתגעגע אליכם
מבלי שאני באמת מכיר
|
אלוהים נותן אייפון למי שאין לו ידיים
אלוהים נותן אייפון למי שאין לו עיניים
|
כל יום אני מוצא
דרך חדשה
להרוג את עצמי
|
אם למות
אז למות כמו כלב
באמצע מעבר החציה
|
אני שואף להיפרד
אני שואף לשכוח
מהיכן באתי ולאן אני
ה ו ל ך
|
הייתי רוצה להיות
תחת צל קורתך
במיטתך
|
אנחנו לא שוכחים את המנוולים
שכבשו לנו את הלב
את החלאות שהחסירו לנו פעימה
|
אני אוהב את
שם המשתמש שלך
כשאני נודד
בעולמות וירטואליים
|
אני או שאינני אני
או
הב או
תך
|
אני בעיקר מתגעגע
אולי מתגעגע
כל חיי
|
אני הולך לסלוח לעצמי
על כל השעות של השנאה העצמית
ההרס והבוז ששפכתי על עצמי
כמו שמן רותח על העור
|
אני והחברים על אוטובוס הדמים
בדרך לחופשה של חיינו
|
אני והחברים הווירטואלים
שלי עושים סקס וירטואלי
אבל הזמן שאנחנו מעבירים
והכאב עליו אנחנו מדברים
|
אני והשגרה שלי הולכים להצגה יומית
אני קונה לה פופ-קורן עם חמאה ומשקה מוגז
צופים בסרט שחור לבן, באולם חשוך,
|
אני יורק את המילה תשוקה
על מיטתך, על בד גופך
הממכר, המתהפך כמו
ממתק אקזוטי דוקרני בפי
|
אני כאן ולא כאן
אני כאן ולא מכאן
|
בלילה, במיטה
מתחת לסדין
קובר את עצמך
בדאגות יומיומית
|
אני לא אדם מאמין
אבל אני פוגש באלוהים
כשאני רואה את בתי
מחייכת מתוך חלום
|
אינני בוכה, אינני מתפתל
מתקפל, מתחרט, מתעצל
בהליכה אנושית על פני
הימים הארוכים
|
אני לא מסוגל לכבות
את עצמי
סיגריה, מדורה, תשוקה
אפשר לכבות
אבל את עצמי הלילה
אינני מסוגל לכלות
|
אני מאוהב בנערה מתה
שטיפות דם סותרות משערה
שיני החלב נושרות מפיה
|
אני מדבר עם עצמי
ואתם לא שומעים אותי
אני מדבר את עצמי ולא סותם
את הפה
|
אני מול המחשב
את, בחדר השני
צופה בטלוויזיה
איך אנשים מתרגשים
|
אני מחכה ליד הבית
בחשכה מוחלטת
עד שהבנות שלי מגיעות
|
לאחרונה
אני מרגיש מנותק מהרגש
הרגש שלי כלוא
בבקתה מרוחקת, בהרים
|
אני מעשן את קיומי
לאט לאט יוצר ומסחרר סביב עצמי
טבעות עשן של זיכרונות מתפוגגים
|
אני מפת הפיקניק שלך
דמי רקום במשבצות
עורי המתוח
שדיי הזקורים
|
אני קורא בלילה
את מרחבי הפרא
האינסופיים שבך
בדייקנות מופתית
|
אני רוצה לחכות לך ברחוב
כנגד הרוח, כנגד הגשם
אני רוצה להפוך לאוויר
כנגד העוברים והשבים
|
אני רוצה את המילים המכאיבות
שלך
שיטיילו לי על העור כמו נייר זכוכית
יתגלגלו במורד גופי כמו יהלומים
|
אני רוצה לאחוז בידך
מחול אצבעות נסגרות
חמימות
אהובות
|
וגוף ובשר וסט עצמות
שפעם כל-כך אהבתי
האם נגזר עליי כעת ללמוד
מהי סלידה?
|
רק היום, רק היום
אפליקציית בלומברג
בחנויות המובחרות
אפליקציית מוסיקה
|
אני מבשל את חיי על אש קטנה
מתבלבל, מתגלגל ונחבט
בדפנות של חיי
|
העולם מורכב מצורות וצבעים
ואת הצורה האהובה עליי
|
אתה
שחופר את קברי
אל תשכח לסגור את עיניי
|
אתה הWaze שלי, את אומרת
בכל לילה אני מחשב מחדש
את המסלול למיטתך
|
אתה לא יכול להיות
כל היום מאושר
לחיות בלי
|
את ואני הולכים בירושלים
קולר של כלבים סביב צווארך
והאוויר דליל מצעקות ויללות
|
בדיינר, יושב לבד עם כוס קפה. חושב על הילדים ועל האישה
הכל נראה רחוק עכשיו
|
את כל הגשרים שלא שרפתי למענך
אני סוחב כעת על גבי
כמו סיזפוס בדרכו אל פסגת ההר
|
את מזכירה לי כאב
בטעם שחור כמו
דובדבן בשל שנרקב
|
את שברון הלב יש לשמור לשעת אחר הצהריים
על גבי מצע גחלים לוחשות, על אש קטנה
לשמור את כל הזיכרונות הבוערים
את כל הזיכרונות שמתעוררים
|
באת לקפל את נשמתי
במקומות הכואבים
לקפל מלשון קיפול כמו
לקפל נייר אריזה משומש
|
גוף שמתאווה לגוף
מתבונן ולא מתרצה
אוהב לא אוהב
נוגע ללא מגע
|
כשאני מדבר על עצמי
בגוף שלישי אני מרגיש
מתנשא
|
בכיור יש כוס אחת
שקוראים לה בדידות
היא שייכת לי
אני מלכלך ושוטף
|
בואי לא נדבר על הכאב
בואי לא נדבר על הבלבול
נשב ביחד בדממה
|
בדרך אל הקץ
בסופו של היום
כולנו עושים את דרכנו אל הקץ
במרכבת אש או מונית מסריחה
|
בואו נביא את הסוף
נניח בצד את הדאגות
נגמור עם הנשימות
התוכניות למחר
|
יש פיל מפלצתי בחדר, אבל אסור לכם לראות אותו
ואסור ואסור ואסור
ואסור
|
ברכבת התחתית
במוסיקת המעליות
|
רקיע העיירה מתכסה בשמיכת עננים
וכל אחד נחפז אל עניינו
איש אינו מביט בחברו
|
אי אפשר לבזבז זמן
על אנשים
אפשר להעביר זמן
לבלות זמן מסוים
|
בחודשי החורף
היינו מתכנסים במיטה
את, אני והתינוק
|
בחלומות הלילה
חלמתי עליך
ביקרתי בבית ספרך
|
בחלומי הפכתי לשיר
גופי ונשמתי
הורכבו או התפרקו
לצבא של אותיות
|
האבטלה מבטלת אותך
היא לוקחת ממך
גם אם תרצה וגם אם לא
את הכבוד
|
בכניסה לגן עדן יש
שיירה של כלבים עם
עיניים אדומות ושיניים
מ ח ו ד ד ו ת
|
כוסות, צלחות ושברי חלומות
אני עבור מחדר לחדר
ומכבה את היום
|
אני התפרים של ליבך
אני חשכת הליל כמו
שאני אור חייך
|
לפעמים נשיקות, לפעמים פציעות
אומרת, זה הכל אוויר,
נוגעת, מפחדת ולא נוגעת,
את אומרת הכל בר חלוף
|
בלילה לח ודביק
את נצמדת ומבקשת
את גופי
בצידה השני של העיר
|
במכונית קפואה בדרך לגיהנום
את יכולה להפשיר את שולי שמלתך
|
לקחתי את עצמי בן-ערובה
וכלאתי את הנפש במרתף
הרחק הרחק מאוזן אדם
|
אומרים שיש בנות שנותנות
בפינת הרחוב, בחדרים החשופים
אומרים שיש בחורות שנותנות
מכף רגל ועד ראש נותנות
|
בסוף היום,
לאן השירים הולכים?
|
בצד שלי של המיטה שקט
תנועות גופי מציירות דיוקן קפלים
של אדם בודד
|
בקרוב צעדי מחול ישאו אותי
מחוץ לבמה המרכזית
היכן שמכריזים על הרגעים
המשמעותיים בחיים
|
בראש שלי
מישהו פותח וסוגר מגירות
סודות, זה הרעש שהכי מפחיד אותי
|
וכשקרני החושך ילטפו
יעטפו ויגפפו את חושינו
נזרום לרגע לעולם הבא
|
להצפין את ראשי בכר ולחלום
כאילו לא כל כובדו של העולם
מונח על כתפיי
|
עכשיו גם אתם מונים את הדקות
עכשיו גם אתם בורחים לאשליות
כוססים ציפורניים מדממות
עוקרים דלתות, שוברים קירות
|
גברים צריכים רישיון
בשביל לברוח מהכישלונות שלהם
בשביל לברוח מהאימהות שלהם
|
אנחנו
שותים קפה
קוראים עיתון
נוסעים במכונית חדישה
|
כמו תינוק מטופש נטול כל הגנה
אני נמשך אליך, הסוכריה האדומה
|
כוס הקפה וחותם השפתון שלך
עם המשפט שאמרת - יותר,
אני לא אחזור
|
כשאמות אפסיק לשמוע מוסיקה
ואיש לא יגיש לי חפיסת סיגריות
|
הולכים למתנ"ס השכונתי
שם על המסך הקרוע
מקרינים את הסרט
האהוב עלינו - געגועים
|
אני מתגעגע לנערה
שלא כבשו אותה
מאהבים גדולים
ומאהבהבים חולפים
|
אני רוצה להיות גרגר חול
מתחת לכף רגלך היחפה
לצרוב אותך במגעי החם
|
כבר חלפו השנים
נערמו ועדיין
אנחנו גורסים עם האוכל
את אדמת גרמניה
|
גשם נוקש על חלוני
ואולי זו את שחוזרת
|
כמו חלפה הרעה מן העולם כך חלפו
עברו להן מילותיי על סף ארוני, על סף
מקום מנוחתי האחרון
|
רגשות האשם רוכבים עליי
כמו סוסי פרא עכשיו
כל-כך הרבה פנטזיות כשלו
בגלל המצפון
|
משוררים לא צריכים
להיות בדיאטה
הם צריכים להיות
כבדי גוף וכבדי משקל
|
את לא אהבת חיי
גם לא אם לילדיי
סתם דמות משנית
סתם דמות בדיונית
|
בדצמבר השנה
לא יהיו תינוקות
יהיו רק גשמים ויהיו רק דמעות
|
להכנס לחדר כמו שאתה
ולצאת דרך הדלת כמו שאת
|
כמו דג מחוץ למים
כך האהבה מחוץ לגוף
מפרפרת, מתחננת
חוס עלי, חוס
|
את,
עומדת על המדרכה
כנגד הרוח, כנגד כל הסיכויים
האהבה שלך יוצאת מגופך
|
מיום ליום אני פחות
שומע אותך
ויותר שומע את עצמי
כמו שריטות על דלת ברזל
|
ומה עם אתה
לא כמו כל אחד
ומה אם אתה
שונה, מיוחד
|
אתמול היית יפיפיה
ואני הייתי המוות
אתמול היית יפיפיה
היית האישה שאהבתי
|
בלי טיזר, מוקדש לכל הבודדים
בלילות, בימים
לאנשים שמאמינים שהם הבדידות בעולמנו...
|
כל פעם אני אומר שאני אפסיק ואז יוצא לי שיר חדש
|
הבית הוא לא בית
ה ו א י ע ר
|
זאת הבמה שלי
והמילים הם התוים שלי
שמלווים אותי ברכות מופלאה
|
הגוף שלי כמו ספר
רושם וזוכר
צלקות וקמטים
איך הזמן לא עובר
|
הגיע הזמן לכאוב
לפתוח את הלב
עם דמעות צבעוניות
|
הדברים שאני לא יכול לספר לך
יכולים היו להיות שיר עכשיו
תסריט של סרט אימה או מתח
אולי סרט אהבה עם סוף מר
|
בכל פעם שאני נזכר
בשדיים הנפלאים הללו
בפטמות עם ניחוח ההדרים
|
איך שהלכת
הדיכאון תפס במה
אני מנסה לצוף על המים
|
הדמעות הכי מלוחות שלי
הן גם הכי מתוקות שלי
הדמעות הכי כבדות שלי
|
הזמן דוהר ומתקדם
כמו פנתר שחור
בין סדיניי מיטתי
תוקף ומותקף
|
בלי SMS, בלי
טרטור טלפון, טרוטון
אופיע מבלי להודיע
מבלי להתריע
|
היום הגיע הרגע שחיכית לו בגדול
היום הגיע הזמן לחיים לחזור
|
הורים צצים כמו פטריות
אחרי הגשם
לאסוף את ילדיהם
|
הלילה אני פותח את הדלת
בפני כל העולם
ומחכה לראות
מי
|
הזמן הוא זונה
הוא שורף לך
ת'כסף
|
אנחנו עסוקים
בלהתחבא, בלטשטש
בלהתנצל ובלהגן
במקום לפחד ולהתאהב
|
החורף השנה כחול
כמו גלולת שינה
מרה וארוכה
להניח על הלשון
|
בהמתנה לרמזור
כשהתותחים דוממים
מסעודת חג אחת לשנייה
בין שגרה לשעמום
|
הטיזר אינו הקדמה
לא הקדשה
לא סינופסיס
גם לא הסבר
|
היה לי הדם
שממריץ את גופי
ותורם לפעימות הלב
המוגברות בכל פעם
|
יותר מדי דבורים
יותר מדי פרפרים
בבטן הרגישה
|
היו לי משקפיים שראו אהבה בעולם
כל מבט היה עטוף בצמר גפן מתוק
של אהבה ללא פשרות, ללא מחסום
|
היו לנו זיכרונות משותפים בצבע
שהוצאנו אל האור ושטפנו בדמעות
היו לנו רגעים עכורים צבועי חלודה
שרצינו לקשט בפרחים ובתום
|
היום שימשת לי מוזה
ואת לא תדעי על זה לעולם
|
הייקו הוא עובד זר
במדינה מתועשת
|
הייתי השחר העולה ממיטתך
מתמזג עם חלקיקי האבק האבודים
בדרכם אל יום עבודה נוסף
|
דרור בלומברג
היה כאן
(חורף 2008)
21.11.2008
|
גלעד שליט
1.6.2006
היה כאן.
|
הייתי כותב חיבור על מצב האהבה
בין צמד שדייך
משרבט שורות כשרשראות
על צוואר הלבן
|
לעלות איתך אל חדרך המואר ולשתוק שעה
להתבונן בחפצים הדוממים, בספרים,
בתקליטים, בארון הבגדים ואז
להפשיט אותך במבטיי
|
הימים ארוכים ועמוסים בגעגועים
אנחנו מצליחים לתפוס את נקודות האור
המעטות שביומיום ומייחלים לסופי השבוע
|
בלב היער השחור
מבצבצים כמו
שיני תינוק מפויחות
הזיכרונות ועמודי בטון
|
כבר שנים
שבא לי להקיא
על עצמי
|
כמו חיידק
כמו מחלה, מגפה
הגוף שלי בוער עכשיו
מספר, מדבר, משורר
את כל הרוע והזולות
|
הכניסה לעירי
היא הכניסה לגיהינום
לפה מגיעות כל הנשמות
|
כבר לא פשוט למות היום
כמשורר
הימים חולפים והשירים
מתמעטים
|
אישה הולכת עם הליכון
בסמטאות הדלוקות של העיר
הולכת בעקבות נעוריה
הולכת אחר מיטב שנותיה
|
הלילה הוא
המוות
מסדרון ארוך
ושחור
|
הלילה מחשיך את בנייני העיר
אך לפעמים כמו מסך קולנוע
אור קטן מבריק מרצד, מאיר
חיים שלמים בתוך חלון בודד
|
הלילה עצום ורחב
הוא מכיל בתוכו שירים כבויים
מכניס בשולי מעילו את כל צער העולם
וגם מספר שירים חדשים שאיש לא הספיק לחבק
|
הלילה שלכם הוא יום עבורי
ובו השמש זורחת כיהלום מושלם
ובו קבצני העיר משוטטים כנסיכים
|
הלכה השינה
ככלה סומא
ואני מדדה אחריה
|
אנחנו המובסים, הנדכאים
גוררים את גופינו הרדוף
לקראת סוף היום לעבר
החשיכה הקיומית
|
המילים שלי
מ פ ו ז ר ו ת ברחבי האינטרנט
כמו זבל שצף לו
ברחבי הגלקסיה
|
כשאתה חוזר על ג'יפ המלחמות שלך
מהמלחמה הכי עדכנית, הכי אחרונה
שורק לי שיר על השלום בדרך לביתך
|
הייתה אישה אחת
שהייתה מקמצת
במחמאות
שהייתה מסרסת
|
המצפון שלי הוא גג רעפים רעוע וסדוק
דרכו תוכל להסתכל על השמיים הטהורים
עננים צחים עוברים, חולפים מעל המצפון שלי
|
פגשתי בו בקצה העולם,
צל או דמות שראיתי בלב של חלום
הוא החזיק עט ביד רפה ושרבט
על נייר בלתי גמיר
|
בחיפוש אחר המשפט
שאותך אל זרועותיי ישיב
|
אני נודד בחדרים נגועים
ומתמסר לזרועות זרות
|
כמו ספר שמנסה
לשכתב את השירה
|
להניח בצד את המילים, הדימויים
ולאהוב אותך כמו בפעם הראשונה
הידיים יכולות ללמוד שירה
כמו רקמה עדינה בידיים גסות
|
אחרי לילות של תשוקה
ושיכרון חושים מטורף
את כעת נחמה האחרונה
|
וכשהתנשקנו לראשונה
פרצה העיר דרכנו סכר
דרך גופינו המשתוקקים
|
לאט לאט הרחוב מתרוקן מהרגש
ודוהים הצבעים מכל ובכל פינה
הרעש שרדף אותי עד לפתח ביתי
|
קראתי אתמול בעיתון
שבכל שנייה נתונה
העולם ממציא
את עצמו מחדש
|
מסתבר שחייתי
בעולם הלא
נכון
|
אני גורר את
העייפות
בשערות לאורך
כל הרחוב
|
העליתי באוב את זיכרונך
והוא היה חם, חייכני ונגיש
והוא היה איתי כל הקיץ
כמו צל הלך בעקבות רגליי
|
העצבות היא טעם נרכש
איש לא יבחר בה בטבעי
איש לא יזמין אותה ליומיום
|
הפייסבוק שלי שקט כמו מאהב
אחרי ליל של תשוקה
איש אינו כותב דברים על עורו
ה מ ת ח נ ן
|
בבית שלי
בחדר שלי
במיטה שלי
יש משורר
|
הקורא השקט שלי
זה שמשאיר עקבות
של בוץ על הרצפה
ויונת אוריגמי על המיטה
|
הקיץ נחרך, הלך
ואיתו כל
העיקצוצים הנעימים
|
הרבה אבל קצת
תקוות תליתי בגופך
חלומות בהקיץ
הזיות של יום חמסין
|
המפיונרים החדשים
נמלטו במכונית שרד
שחתכה את הלילה
את לא יודעת שהם
|
הרוח מנדנדת ענף ועליו חמישה קופים ואת העולם כולו
כולנו מתנדנדים, אך מכחישים שזו
הרוח שמנענעת את הענף
זה הכל תנועת אגן של אוהבים, מלחמות ושדים
|
אני מכיר את מחול
הרחוב הקטן שלי
את האנחות של
המדרכות הסדוקות
|
מעבר לשדות
האלקטרו-מגנטים
מעבר ליערות הצבע
וגיאיות הסאונד
|
הרחובות שונאים אותנו
הסמטאות משחקות בנו
מסבכות לנו את עמוד
השדרה
|
עדיין הנשמה שלי מתגעגעת
לשפת החושך
לחלומות הבלתי פתורים, אפשריים
|
מצאתי את עדר
הכבשים השחורות
שחיפשתי כל חיי
|
אני שב אל המקום
שבו אדם אינו יכול למות
בשלווה מבלי שהעולם כולו ידע
|
השיר הכריח אותי
להתגעגע
להיפצע
כל פעם מחדש
|
בלב העיר עומד לו בניין
ובבניין ישנו חלון אחד פתוח
דרכו אפשר לראות קיר לבן
חשוף ומשעמם ובתוכו חצוב
|
השנה אולי אתאהב בקיץ
לראשונה
בקרני השמש החותכות
בבשר הרך, העגמומי
|
השנה האחרונה
הכתה בי כגרזן
|
בשעת ערב
אני מסתפק בתה
שירת ציפורים אחרונה
וכיסא אחד מעץ
|
אתה קולט שהתבגרת
שהעור אינו נמתח כבעבר
כשאתה פוצע את שפתיך
ולוקח להן ימים להתאושש
|
התמונה שלך ליד הפסנתר זו התמונה האהובה עליי ביותר
את יושבת עם סוודר אדום ושיערך מסתיר את מר חיוכך
את יושבת ליד הפסנתר וכמה שבא לי לנגן עליך
|
ריחפתי לי
עד שהרוע קטף אותי
עד שצרות העין הרעילה אותי
עד שהכהות הכתה בי
|
האמת
אני בא לפה בשביל
להתרסק
|
ואין באמת מנוחה לנפש, אין באמת מרגוע לגוף
כל הזמן אנחנו במרדפים לנכס לעצמנו את המחר
|
ואם נגזר עליי ללכת
רוצה אני ללכת
בפאר ובהדר
|
ואני את ההנאות הפשטות החמצתי
במרוצי המרהיב אחר דברי הבל ורוח
אחר פרסומות לחיים מוצלחים יותר
|
ואת השירה שעליה חלמתי
ואת השירה שעליה חלמתי
ואת השירה שיכלתי לכבוש
גופך יהיה הפזמון
שאליו תמיד ארצה לחזור
|
והדקות חולפות, מתמעטות,
זולגות במדרגות,
טורקות דלתות...חרש, חרש
|
והלילה בא
בשמלת קטיפה
מתיישב על המדרכה
מקופל ומקיא חוט בד
דק, מושחר
|
ואתה היית אולי כחלק מחלום
ניצב מלח במכנסיים ספוגים
כנגד הגלים, כנגד הרוח
|
להריץ את חיי מבלי
להשתהות על אף רגע
|
וכבר מזמן לא ירדתי לשאול
לקחת את עצמי
מהמחשכים אל האור
להוציא את עצמי
זה לא קל
|
וכל העצים מתפשטים
עלי ערוותם נופלים חללים בשלכת
|
גודלתי בידיי זאבי שואה
והם השקו אותי במי סוכר
והאכילו אותי קוביות סוכר
ואת הירקות עטפו בסוכר
|
להיכנס לפאב
ושישאלו לשמי
אומר ז'אן
פול
|
זה לא באמת שיר
זהו סתם תרגיל כתיבה
לכתוב מפחד שאשכח
את יכולת הכתיבה
|
שנינו יודעים כבר אחת את השני
מזיזים את הגוף בהתאמה לאורך השנים
|
אני לא זוכר את גופך, בטח לא
את נשמתך
בבוקר אחרי (כל המגע שבעולם)
|
עד שפתאום אתה חש
בדקירה איומה ואתה נזכר
הגוף נזכר, מעולם לא שכח
את הנשיקות של פעם
|
זיכרונות הם כמו גלים
יש ימים שהם מכים בנו
יותר בחוזקה
|
תראי, העיניים נעצמות
והרגליים נודדות
הרחק מהמדרכות
אל האספלט הגורלי
|
פצוע וחבול
חבול ופצוע
כמה נהרות של דם
|
חבר יקר או נשמה
להעביר איתה את החיים
בריצות מעל משוכות הזמן
|
לבוא לחדרך
לביקור
לא בשביל לנשק אותך
לא בשביל לשכב איתך
|
את כבר לא שולחת אלי יותר לחישות
צוואר, שפתיים וידיים שלא נפגשות
אני מתגעגע אליך ואת מתגעגעת אליי
הבית מתמלא בצעקות חלושות
|
פנסים אדומים מול
שמים שחורים
ובית כנסת אחד
נטוש ללא תפילה
|
את הזיכרונות אני מחלץ
מתוך החורים השחורים
ממכלאות הזמן
|
בחוץ יורד גשם
ושומעים את השכנה
בוכה על מישהו שעזב
|
חזרתי לקרוא שירים שכתבתי
בעילום שם
כמו לחטט במגירה של איש זר
|
לשאול מה מאיר בן אדם
מה מסב לו אושר
ומה מכבה בו הכול?
|
דפיקה על הדלת
והמעגל נסגר, הושלם
|
ובחסות העלטה
גורלות מתגשמים
אורות מצטמצמים
חיים שלמים מהבהבים
|
גם בתחילת העונה
תמיד מרגיש כמו
סוף עונה
|
לחלום חלומות זה כמו
לקפל נייר אוריגמי
בידיים גסות
|
לאחרונה יש תחושה
שהזמנים הטובים
חלפו עם הרוח
|
ושפתייך החתומות היו כחומות רועדות
מתפללות למגע מנחם שלא יבוא
|
שוב החמסין הזה
שלא נוגע,
אני שוכב על הרצפה
בעירום מלא
|
הימים ארוכים מנשוא
ואין אוויר
אתה חולף בחדרים, פותח חלונות
ואין אוויר
|
לחמש דקות הייתי רוצה
את העור שלך
את השיער שלך
|
היום אני חסיד אומות העולם
אז אתה יכול לתחמן אותי
אתה יכול לדפוק אותי
אתה יכול לקבור אותי
|
חפש את שיריי
במדורי הגיהינום
תחת אש ואיומים
תחת סבל וייסורים
|
יבוא יום שבו נפסיק לשמוע את המטוסים בשמיים
העולם יהיה דומם
חוץ משירת הציפורים
ושירת הילדים
|
לילה יורד על העיר
והוא ספרותי ודרמטי
מתגלגל כמו רעם
בועט כמו אגרוף ללב
|
לאסוף חרוזים
בשביל לכתוב שירה
לרקום את המילים
בדם, ביזע, בדמעות
|
מישהי פעם אמרה לי שאני אתחרט
שכתבתי מילים
|
למישהו חשוב שתדעו
שבר היא הכוסית הכי
שווה בעולם
|
עופרים פעוטים נחים
לצד הנחל המדמם
|
כמו טורף ששמח לקראת טרפו
שחמק ממנו בהזדמנות קודמת
שמח אני לראותכם היום
|
ואני, כולי מרוכז בנקודה אחת
מחשוף חולצתך כשטעם היין
דוהר לי לתוך מערכת הדם
|
מה זונה יודעת על אהבה
ומה הלילה יודע על אור יום
מה הקברן ידע לספר על החיים
|
אספרסו של בוקר
שותק בחולצת חורים
יהיה בסדר, אומר לעצמי
צהרים שלמים נפרשים
במראה האחורית
|
יש ילדים שצוהלים, בועטים ונושמים
ויש ילדים שלעולם אינם חוגגים
ימי הולדת
|
פותח פצעים ישנים
ושורף את קו הרקיע
עם מחלות חדשות
|
עוד 24 שעות
שנה נוספת תגבר עליי
תדבק לעורי ותרכב עליי
|
יום יבוא ונפגש
מותשים ומובסים
ניזכר ברגעים
האבודים שלנו
|
ולפעמים אני מחסיר מילה כדי לשכוח
|
ובשעת ערביים מגיחים כל ה
ציירים, רקדניות הבלט והנינג'ות
בדרכן אל המתנ"ס השכונתי
|
יש
איזה גורל שמיועד רק לי
|
יש אהבה בעולם
והיא חופשית והיא מותרת
אבל חוטים דקים ובלתי נראים
קושרים אותה לקרקע
|
יש ימים שבא לי
לרדת לכביש ולתת
|
יש לי חולשה לנשים חזקות
יש לי חולשה לנשים מעשנות
שהולכות עירומות במסדרונות
שלא נגמרים
|
לקחתי כדור שינה, כי לא רציתי
|
כדי להפיג
בדידוצער
הלכתי לבקר
אנשי יגון וכאב
|
כוכב מנצנץ מחוץ לחלוני
כוכב של אנטנה סלולרית
|
להשתוקק לכסות אותך
עירומה, בלילות הקרים
להיות העלה, כסותך
|
כל הלילה בכית לי שאת מותשת
שאת עייפה ורוצה לישון
לא הרפית ושרטת לי את המחשבות
|
כל יום הוא מלחמה
על המקום
אם מותר לי לנשום
|
כל סיפור אהבה מתחיל בעווית של כאב
טיפת דם ואלימות סמויה
נשימות כבדות, נשיכות על צוואר
|
המילה כמיהה
כמו תבלין אקזוטי
|
כפתור מצוקה
לכבות ולהדליק
בחשכת חדרי
|
שיחות חולין וכריכים משותפים
שניהלתי איתך על כוס קפה
הם זיכרון דהוי
|
כשאדם מתעורר
באמצע הלילה אל תוך
לילה יותר שחור
|
כשאנשים צעירים מאוהבים
הם צוחקים וצוחקים וצוחקים
ומתרגשים ומתרגשים ומתרגשים
ומתמזגים ומתמזגים ומתעלסים
|
אם את הולכת
תשאירי פתק על
המקרר
|
אתה רואה אישה
ומריץ לך בראש
סרט פורנו קטן
|
כשבא הבוקר
נוצרות המילים הראשונות
|
כשבאת אליי עם השיער הגולש שלך
ועם הלק המקולף על הציפורניים
נפרדתי ממך, אבל את היית שקועה
|
כשביתי חוזרת מהמלחמה
אני מאוורר חדרים
ומבשל את כל הדברים
הכי ביתיים
הכי אהובים עליה
|
כשהייתי ילד דהרתי אל הגלים
ללא פחד וללא מורא
|
כשהכל נגמר
קבצים, קרעי עיתונים
פעם אמרת לי בדמיוני כי
אפשר לקטלג את הרגש
|
כשהמחשב דולק
אני כבוי
תתחילו ללחוץ עליי
מבפנים, מבחוץ
|
אנחנו עושים אהבה
לאורך ורוחב השדרה
רק שנינו קיימים
נדלקים וכבים
|
בוא וחבקני כמו בפעם הראשונה לפרידה
|
כשפורצים לך לדירה
אתה מתמלא שנאה
כלפי העוברים והשבים
|
כששיר עולה באמצע הלילה
אל תשאל למה הוא בא
אל תשאל אם הוא צריך משהו
אם הוא מתכוון להישאר
|
אינני כותב שירה רהוטה
אינני כותב שירה מדויקת, מבריקה
כתיבת משוררים, כתיבה תמה ויפה
|
מישהו שאלה
אותי
מדוע אתה כותב
בלשון
נקבה
|
ברחוב משדרים את מצעד ה-
ג א ו ו ה
אצלך עדיין הכל עם שלג והפרעות קטנות
|
ושוב
לא באמת ישנים בעיר הזו
אם בגלל יללת תינוק חרישית
חנוקה
|
לאבד אדם קרוב
זה כמו לספוג סלע
שמושלך ללב אגם
|
דפי שירה,
לא לקריאה
לגלגל לכדי סיגריה
ולהצית
|
לא נותר הרבה
לשרוד עד אור הבוקר
ואז תתחיל ההישרדות
ה א מ י ת י ת
|
להדליק את האור
ולכבות
להפעיל את המיקרוגל
ולעצור
|
פטמות בטעם
שוקולד תפוז
נמסות, נמצצות בפי
|
לפעמים אני מרגיש
שהיצר שבקצה החוט
הוא כמו לוויתן לבן וענק
שמטלטל את ספינתי
|
לוח ליבי רצוץ ומפורק
ואני גופה שמתקררת
על רצפת עץ בסלון
|
במכונית
לוקח את המחשבות לסיבוב
והעיר כולה קפואה
אין יוצא ואין בא
|
והנה חלף לו עוד יום
מבלי שזכיתי לראות
את עינייך החומות
את פניך הבורקות
|
לילה, כבר מאוחר
לילה, אולי מחר
אבל עכשיו אני
|
לילה, אתה ואני מחובקים
מקשיבים לשירים שקטים
עוצמים עיניים ונרגעים
מרמיסת החיים שבדרך
|
לילה כחול ושקט לפנינו
לילה של עיר ללא מכוניות
עם בתים קטנים ואורות
שמאירים כל הדרך אל
|
הלוואי והייתי יכול ללכת לישון
לדאות על כנף חולצתך המבושמת
בטרם יקום עליי צבא הקופים המכונפים
וידרוש את חלקו בעולם המתים
|
לאן ברחו לילות הקיץ
החמים הארוכים
הדביקים העמוסים
בכל טוב של החופש הגדול
|
לכל גבר צריך להיות מחסן נעול
שם הוא שומר את כל הסודות שלו
קבורים כמו גופות מנוצלות, מרקיבות
שם הוא שומר על השפיות שלו שלא
|
אחרי שנים של
שתיקה מעיקה
שוב אני תולה
את חיי במילים
|
לכתוב זו נחמה
לשחרר את השחור
שנדבק למחשבתך
נוזל ומטפטף כמו זפת שחורה
|
זה הזמן לקרוע את החולצה
על חתיכת מבנה מילים
שלא תקרא עוד לעולם
|
היא מפזרת על שמלתה
חידודי עיפרון
ומצפה את פיה בדיו
ובסוכר
|
אני רוצה ללכוד את האור
אני רוצה ללכוד את הרוח
אני רוצה ללכוד את תנועת העולם
כשאת מסחררת אותו על אצבעך
|
לא פשוט המרחק בין האוהבים
ביניהם תלויים מקלות כביסה
ומחטי אורן ובושם
|
בחדר מואר ונטול פרטיות
שנינו ביחד וכל אחד לחוד
בקריאות מקצה המסדרון
של חייך אנחנו קוראים לך
|
לפעמים אני אבא שלך
ולפעמים אני חיית מין שחורה
ושיערה שנוטשת את הבית
ומצטרפת לעדר של אנשים
|
לפעמים אני יוצא לרחוב
משפריץ על הקיר קרטון חלב
ודם
|
לפעמים אני מקנא בעצים האדירים
בגופם המעוות, המעוקל
ובזרועותיהם החסונות שמנסות
לחטוף חלק מהרקיע
|
שתי שכנות יש לי
מניה ודפרסיה
מניה אישה חמה ואוהבת
גרה בקומה האחרונה
|
ידעו יותר טוב מאיתנו
אין לי ולך סיכוי להיות מאוחדים
|
כבר מאוחר מדי לחרטות
ומאוחר מדי לאהבה
כבר מאוחר מדי לאלכוהול
מאוחר מדי לשפיכה מהירה
|
נשבר לי הלב
מי אני אם לא טיפה
קטנה ועלובה
|
סבא,
נפרדנו מדמותך
מבלי להחליף באמת מילה
מבלי לקבל הזדמנות להגיד לך
|
אוכל מגנום דיכאון
וסופר את הקלוריות
המגנום נמס בקרבי
מלחלח את השפתיים
|
אל תגעי בי
כי לא אוכל אחר-כך לישון
ולחלום שכל זה אינו חלום...
|
צריבה אחת קטנה
על עור שלא שכח
כמה המגע שלך נדרש
כמה המגע שלך מבוקש
|
מדוע אינך כותב? את שואלת אותי ממרחקים
דרך הכבסים הרטובים, המטפטפים שלך
דרך המחברות האילמות האלימות שלך
שורות על גבי שורות של שתיקה מופתית
|
עוד לא נולדת
וכבר ראשי מתמלא
במוות, באלימות, במלחמה
|
מוסיקה שאנחנו שומעים לבד,
ביחד
כל אחד בחדרו, כל אחד בעולמו
|
עכשיו כשאני לבד
כשהלילה בוער
|
תנועות מחול
ששרטטנו ביחד אמש
במיטתי
|
היום אני ילדה קטנה, תמימה
שלקחת אותה למסע מחוף אל חוף
|
בחדר חשוך ומנומנם
אני מסית וילונות עבורך
|
אל תלכי, אני בוכה ופותח
את הברזים בכל הבית
|
מטביע אני את אהבתי בבני
כי יודע אני שלא תמיד העולם
יחבק, יקבל אותו כפי שהוא
|
מי אתם אנשים אלמוניים
שיושבים בחושך במכונית
בשומקום
מפנטזים על המציצה שקיבלתם
בפעם שעברה
|
בלילה בעודי שוכב במיטה
אני חושב על כל המיטות
שעליהן לא קפצתי כילד
חושב על כל המיטות
|
מיליםדביקותנדבקות
מטפטפותעלהלשון
איןאויראיןתחושתזמן
ומקום
|
מילים יתומות
מבתים הרוסים
משירים נטושים
שליקטתי
|
אני גירסת בטא
של השכן
גירסת בטא
של מאהב
|
לא פעם נתקלתי במילים
שנחפזו להכתב, להצמד לנייר
כמו זונות המילים הארורות הללו
עוד לא הסכלתי להכירן והן
|
מישו לא מוכר
מישו להכיר
מישו לאהוב
בלילות הקרים
|
מישהו כתב שירה
על המדרכות
באותיות מנשקות אספלט
|
יש לי מכונת כביסה
כשהיא הולכת בשכונה
היא סוחטת
אנשים
|
מכתבים ארוכים
מתכלים מתשוקה
כמו רעם מתגלגל
ביום בהיר
|
מכתב לקלריס שלא אשלח
לעולם
|
והלילה מלא ריגושים
קול קורא בחשיכה
קול מגשש אחר
קולות אחרים
|
את השירה עליי
להגיש, לזרות
כקורט מלח,
|
אנחנו לוקחים את המלחמות
במנות קטנות
מנצחים ניצחונות עלובים
אבל בעלי משמעות רגעית לעצמנו
|
בקצה הכפר
ישנו פאב שנקרא
אכזבות ומלחמות
אליו אני הולך כדי
|
מנטרות קטנות
תפילות אישיות
הערות חדשות
לכתוב ולמחוק
|
לא כל אישה
יכולה להפוך נער לגבר
צריך עצבי ברזל
ורגליים חורקות
|
בארץ זרה מנקה רחובות
מכוון ברדיו אנטנות
לארצות רחוקות
|
ספינות של דייגים
תקועות על איזה חוף
נטושות, מחלידות
מרימות לרגע חרטום
|
מסעותיי הרבים ברחובות הרטובים
בחיפוש אחר אהבה מעולם לא הניבו פרי
מה לרחובות הריקים ולרגשות גואים?
מה לסימטאות המפויחות ולרגשות הנעלים?
|
אני באמצע
מסע של הרס עצמי
|
בואי נפרום ביחד
את מעיל האהבה
נחתוך את החוטים
בסכין חדה, ידידותית
|
במעיל כפתורים
וצעדי גמד על מדרכות רופפות
נפגשנו ונפרדנו
בתשוקה סוערת
|
אני
את אבי הפסדתי
כמו שכולם מפסידים
בכניעה והסכמה
|
המצב רוח שלי הוא כמו רכבת שיורדת
מ ה פ ס י ם
ואלפי קולות קטנים, מנצנצים שואגים בתוכי
|
מראות קטנות, סדוקות
מעוותות
ילדתי מרחמי
|
מישהו מנסה לעצור אותנו
לכפות את רצונותיו על הציבור
ולעצור את מירוץ המרכבות
המטורף הזה
|
בכל פעם שאני יושב לכתוב
ישנה דריכות בלתי נעימה
כאילו קהל שלם עומד על הרגליים
לנגוס באבריי, כאילו עם שלם
דרוך על רגליו האחוריות
צמא למילותיי
|
מתעד את חייכם
במילים
ופורש עם ערב,
|
אני משחקת במשאיות
עם רוחות בחדר האורחים
תנועת הרכבת נחלשת הערב
|
תכתוב ברגעי המחנק
תכתוב ברגעי המצוקה
תכתוב כשהמוזה מכה בך
עם מחבת ברזל על קודקוד ראשך
|
גם אם
הנסיבות יביאו שזה
יהיה מרחוק
|
מחפש נחמה ולא מוצא
יוצא עם הכלב וחוזר
מעברי חציה מעבירים
אותי לשלב הבא
|
תיקח נייר העתקה
ותצמיד לרחמי
|
הלילה
נראה כי הצעירים
שייכים לעולם
|
נפילת מתח
שוב אני מחפש את עצמי
או את מי להציל ולמי לעזור
|
הגעת לנקודה בה חייבים לעצור
הגעת לנקודה שבה תביט לאחור
|
שוב בנקודת ההתחלה
זו נקודה כואבת
לא משנה כמה אנסה
למשוך מהנקודה הזו
|
נרשמתי לריאליטי
כדי לברוח מהמציאות
רציתי לדבר על עצמי
מול המצלמות
|
תישארי עד הבוקר
בזיכרונותיי
תניחי את שערך הרטוב
על זרועי ותרגישי בטוחה
שאני לצדך
|
סבי כעס על העולם
שנים שהוא כעס
|
סבתי ויתרה על החיים האלה
והיא כמו חוקר ארצות אקזוטי
חגה לה לעולמות חדשים, מרהיבים
|
אין לאן לברוח
כשהלילה יורד
כשהחדר סוגר
והעולם אורז מזוודות
|
להישאר בלי סוכר, בחוץ
להיות מנותק מהעולם
לקרוא למישהו לחבק אותי
או להסתחרר מהבדידות
|
פוקס
פוקס קידס
פוקס מן
פוקס וומן
|
סופי שבוע הם איים
ברצף של שגרה
|
סופישבוע אפורים, רפים
תלוים כמו סמרטוטים על חבל כביסה
|
אישה עוברת במעבר חציה
פתאום נכנס בה אוטובוס
היא שוכבת מדממת על המדרכה
שברי זכוכית בשערה
|
לשכב בזרועותייך
בלי דאגות
בלי לתהות מה
יכל להיות
|
סיפורים לפני השינה
ושירים שלא נכתבו
מפליגים כעת מנמל
מזוהם בסוף העולם
|
ספינה אקח לי
אל לב ים
מפרשיה שחורים
|
בחשכת הליל הקודר
אם תסתכלו לעבר האוקינוס
תראו ספינות רפאים מגיחות
עם אור בוקר ראשוני
|
בא לי להתעלס
איתך בלי שאלות
באלף ואחת תנוחות
|
טוב, עכשיו אני אכתוב שיר
סתם שיר, לא משהו ששווה
להישאר ער בגללו
|
הבדידות שלי
היא עבודת יד
שאני רוקם
בכוחות עצמי הרפים
|
בכל פעם שאתם מעירים לי
גוערים בי, מתקנים אותי
אתם כמו מעבירים
מחט על לוח ליבי
|
פתאום, באמצע הלילה
קלטתי שאני תקוע עם עצמי
|
רק אדם שבורח מעיר
יודע לחזור ולתת אהבה
לרחובות המתפתלים
|
עוד מעט יגמר הסרט
אבק הכוכבים ידעך
ואנחנו נחזור לשאלות
הקיומיות כמו
מה נאכל היום?
|
עונת הקיץ בפתח
והגופות פזורות בצידי הכביש
חיות שאינן עוד חיות
מבטן נודד מזעם להפתעה
|
נשים עולות במדרגות
כמו נשמות תועות
לעבר עזרת הנשים
|
עיטורי פרידה
מצטלצלים על לחייך
בדמות דמעה שקופה
|
ירח שיכורים
מעל הפרברים
ולי אסור לחזור
אל העיירה הזו
|
זה לא פשוט
לעמוד מולך עם כל החולשות
ולהתחנן לאהבה חורכת כמו פעם
|
על מה בנים חולמים?
על סוסי עץ ומלחמות
על בנות יפות ומפלצות
|
את מפזרת פירורים שאלך בעקבותייך
אל מעבה היער
|
בלי כאב אבל עם המון כאב
בלי לנשום אבל היו
הרבה נשימות
|
אני מרגיש
שאני יכול למות עכשיו
כתבתי כל מילה אפשרית
|
היה לנו עץ עירום בשכונה
עליו הייתי תולה בדמיוני את שיריי
אותו הייתי מקשט בחלומותיי
מדליק ומכבה תקוות ושאיפותי
|
בחלומי התהפכתי
ועמי הפך שערי
לשורשי וענפי עץ פרי
|
עקבות עכורים של חורף
שפג תוקפו
לפנינו נפרש הקיץ
ריחני ופראי עם
|
ערב החג ואתם
מוציאים להורג את קבצני עירי
את משוררי הזבל הגלמודים
את רגעי החמלה האחרונים
|
ערים או ישנים
ביחד או בודדים
כולנו באותה סירה חותרים
|
פיג'מת דובים
וילד אחד
שאני כה אוהב
עולים בדמיוני
משחקים עם רוחי
|
שמישהו כבר יעבור היום
וישליך לי את פירור
תשומת הלב שכה נחוץ לי
|
בלילות אני חולם
שאני נושך את צווארך
נושך ומנשק, נושך ומנשק
|
בא לי שוקולד
תחליף לסקס
זמין ומיידי
|
הייתי יוצא הלילה אלייך
דלוק כולי בעקבותייך
בוער ברחובות
|
מרחבי האינטרנט
התמלאו בצחוקים
וירטואליים
|
צחוקים מבוישים
כמו כתמי דם
על מטפחת רכה
|
מכונת כתיבה וציפור שיר
מישהו הרי כתב לך את המילים
|
בפינת רחוב אני תוהה
האם אפשר למעוד מאהבה
מחכך את ידיי ומתחמם מיופייך
|
ציפור שיר אפורה
חולפת מעל עיר אפרורית
בניינים חצובים בסלע
סלעי בזלת נושקים לסלעי גיר
|
לפעמים אני נכנס למטבח
לשטוף כלים
|
בקו האופק עמדת והסתכלת
על התנפצות הגלים
|
קיץ זה שתיקות ארוכות ולחות
כשצללי השדרה מתארכים בעצלתיים
|
קסמו של הלילה
ושל קול בודד שהפר אותו
קול אחד שהייתי רוצה
לשמוע לצידי כעת
|
אני רוצה להוציא
אותך מחייך
לשלוף כמו דג
מהמים
|
בשעת ירח מאופקת
ניתן לקרוא לאהבה בשמה
להוציא את שמלת הכוכבים
מהארון המאובק, הנעול
|
הראש שלי הוא כמו רדיו
ומישהו או משהו מסובב את כפתור התחנות
לפעמים אני שומע אופרה
לפעמים אני שומע צעקות
|
יכולנו לעשות אהבה שעות על הרצפה
להתחמם אחת עם השני עד בוא האביב
ובאביב לשתוק, לשבת יחד ולהזדקן
|
רכשתי את הקול שלך בI-Tunes
קניתי את המילים שלך בAmazon
רכשתי דרך E-bay את השמש
את הכוכבים ואת הירח
|
תמיד רציתי לכתוב
שיר שכול
שיר שיחנוק אותכם
מדמעות
|
יושב בתוך פח לוהט
מוקף בזכוכיות רכות
פריכות, פוצעות
|
כל לילה שנינו נפגשים
בשדות הירח
היכן שהבעיות חסרות משקל
|
שואות קטנות
מתבצרות בשעות הצהריים
בבתי הקפה של תל-אביב
|
אחרי כל השנים
מה שנותר זה
שיניים רקובות
|
כשאלוהים יחזיר את המתים
אני אבקש ממנו מחווה אחת קטנה
שיחזיר לנו את הרגעים המשותפים
את הזיכרונות המתים והמתוקים
|
אדם מתעורר באמצע הלילה
לצד אישתו במיטה, מתבונן בה
ויודע שהוא מאוהב
|
קודם תבוא הגאות
ותקח ממך את הכל
היא תנקה אותך, תזכך אותך
ואז תשאר עם השפל הגדול
|
שירה בשחור לבן
כמו שריקת האוטובוס
כנגד הרוח בפינת הרחוב
|
שירה היא כמו פרפר
משי שחור
היא דבר פראי ולא מוחשי
|
שירה היא כמו צילום רנטגן
פורנוגרפי
|
לכל ים יש איש שמבקר אותו
כמו בא להיפרד בזרועותיו
|
שירה כמו רשימת מכולת
מילים צפופות וקצרות
מונחות על פיסת נייר
כדי לזכור
|
אני כותב
את השירה שלי
עבור איש אחד שאיננו
מכיר אותי
|
שירה כתובה בתשע אצבעות
שירה שאפשר לכתוב גם אם
תשבור את האגודל
שירה מתקפלת אבל לא מתנצלת
|
בחשכת הליל
בחסות פנס רחוב
המגמגם את אורו
ופולט אדי שירה
|
עם לילה להשתטח
להתנות אהבה עם
הפסים הבזויים, הנחותים
שמתמסרים לכל
|
בדקות מדודות של כאב
הייתי כולי אוויר לנשימה
|
יותר מדי זמן
אני מחכה פה
שתבחינו בקיומי
|
אחרי זמן רב, נולד לו שיר בחשיכת הלייל
ינשופים נשאו אותו, עטלפים מיגרו אותו
מהאור אל החשיכה
|
תמיד יהיה לנו
שירים בלתי גמורים
אליהם נוכל לחזור ולערוג
|
שירים לאישה מוכה
הם כמו כוסות רוח למת
|
שירים שרציתי לשיר
ונתקעו לי בלב
באמצע היום
במירוץ הדמים
|
אזעקות של מכוניות
מתחרות למרחקים
|
שני, ביתי ותחלמי
על הדובים הגדולים
ביערות האפלים
|
יש שעות בהם
הספאם הוא נסלח
יש ימים בהם
|
שיר מספר 2 בנסיון לפתור
את בעיית האבטלה
|
עוד רגע אחד ואנחנו משפחה
אני, את, הילדה ועוד ילדה
בחגים יותר שמח, בשגרה יותר שגרה
|
אני מתבונן בך ישנה
בתחתונים ובגופיה השחורה
גיצים של אהבה בלתי נראים
חולפים בינינו
|
אני רוצה את הגוף שלך
אני רוצה את הצל שלך
את השערות הארוכות והרכות
את העיניים העצובות, המבריקות
מדמעות
את השפתיים החושניות, המתוקות
|
שירה
שירה שלי
שירשורה
שורות על גבי שורות
של אור וטוב לב
|
רציתי לכתוב שיר בסגנון
שירת ימי הביניים
אבל המילה ימי
נשמטה על הספה
|
תווים שמתנגנים רק בצאת הכוכבים
מילים שניתן להאזין להן בשלוות נפש
רק בחשכה מוחלטת
|
שירת האוטובוס היא לא שירת גיבורים
זוהי שירה יומיומית שנכתבת על גבי דפי השיעמום
ה א פ ר ו ר י י ם , ה י ו מ י ו מ י י ם
היא נכתבת בשעות לא שעות ובאיסוף קדחני של רגעים
|
שירים שעולים בלילה
בראשך הם הכרח של הנפש
כמו ציפורי שחר מקדימות בוא
הן עומדות בחשיכה מוחלטת
|
זה באמת עובר
באמצעות מילים
באמצעות תנועה
של עט על הנייר
|
שלא תגידי שאני לא חושב
עליך
כותרת פולנית משובחת
לגלויה שלא אשלח לעולם
|
לאחרונה
כל מפגש, כל אישה
נושאת את שמך
|
שמישהו יביא גרזן ויחסל את היום הזה
שמישהו בבקשה בבקשה יעשה לכולנו טובה
|
שמישהו ישחרר אותי מהחיים
שלי
יזרוק לי חבל של חמלה ורחמים
ואז יגרור אותי ברחבי העיר
|
שמרו מרחק כל מבקרי השירה
כל סוגדי האיכות, השנינות
קחו צעד אחרונית ואל תגעו
לי בשיר המלוכלך הזה
|
הקלטות פיראטיות
של רגש שנשחק
מחשבות שהתרוצצו
במוחי עד שהתכלו
|
אולי הפעם יפול להם האסימון
אולי הפעם יקבלו את המכה
שהנה הבאת אותה
ביצירה של החיים שלך
|
בשנה הבאה נסיים יפה
בשנה הבאה זה יהיה מושלם
בשנה הבאה את ואני בלבד
נגד כל העולם
|
בגיל מסוים
אחרי שחוינו כאב כה רב בחיינו
אנחנו לא מרגישים יותר בכאב
אנחנו לא מבטאים את המילה כאב
|
הציפורים באות והולכות
ורק אני נותר על חוף הים
|
כל האוטובוסים בכרמיאל
מובילים אל הביג
|
ושהשלת את תחתונייך
סחבתי אותם מבלי שהרגשת
ויצאתי את חדרך
|
היום בא לי להיות
תלמה ולואיז
|
מיום ליום את אומרת, נהיה קשה לחלום
זו הבדידות שמלטפת וחובטת בך בלום
מסתובבת כמו עיוורת בקניונים הנטושים
ומחפשת אחר חום ומגע של אנשים זרים
|
איך הגעתי לכאן? אני שואל כל שנה
ביום הולדת שלי
איך אני ממשיך מכאן? אני שואל כל לילה
לפני השינה
|
לפעמים הייתי יורד לים
וצועק לעברו שיעשה לי ילד
|
הייתי רוצה לשוב הביתה
בסל תפוחי זהב
|
בסוף היום
זה רק אתה
כנגד החיים
|
אתמול בחשיכת מיטתך ציירתי
על שיערך השחור
עצי פחם עם צמרות אינסופיות
ובצמרות הסתבכו ציפורי טרף
|
מי אתן דמויות משנה בסרט שלי, שהולכות ברחוב ב6 בבוקר?
|
הבוקר התעוררתי וגיליתי לאכזבתי שאני לא מת.
איזו אכזבה.
מה בסך הכל מבקש בן-אדם? לצאת באמצע המחזה?
לנצל איזו הפסקה?
|
עוד מעט חולף שבוע מאז שהתחלתי לקחת את הסירופ לשיעול והשיעול
לא נעלם.
|
שלחתי את ידיי אל בגדייך הרטובים
ונשקתי לעור או לבד או לחלום שנשבר
|
Salvador Dali Lens
Black and white
Hipstamatic
|
Salvador 84 Lens, DreamCanvas Film, No Flash
|
Americana Lens, DC Film, No Flash
|
Loftus Lens, DC Film, No Flash
|
צילום צבע
במצלמת KONICA MINOLTA
|
Hipstamatic+Swankolab
כרמיאל, צפון ישראל
Karmiel, North Israel
|
it's got to be perfect...
|
צילום צבעוני.
שעועית אדומה.
Konica Minolta
|
אחרי גשם של זרעים וזיעת גוף מסוכרת
אחרי החלפת שמנים ונוזלי גוף נלחשות
מילות הפרידה
|
צילום בצבע.
ברצלונה 2002.
|
Welcome to the Holly Land
|
Lens:Melodie
film:BlacKeys Super
flash : Off
App Hipstamatic
|
צילום במצלמת WEB
דרך אתר FACEBOOK
תמונות בצבע.
|
היא אמרה לי -
"זה לא בגללי זה בגללך"
|
צילום שחור לבן
שעובד ע"י אפליקציית Swankolab
הצילום המקורי צולם בעדשת Helga Viking
ופילם Blackeys Super Grain
בלי פלאש
|
שוב חרב ביתי הנפשי
ושולח יד בנפשו, הבית
|
צולם באפליקציית Hipstamatic
צבע 11.07.2012
|
Hipstamatic :
Lens : Susie Film : Big up Flash : Jolly Rainbo 2X
+
Pixlormatic+
|
האישה שחלמתי אותה, שכחתי
פירקתי אותה לגורמים ולא הצלחתי
להרכיב את תמונת התשוקה המושלמת
עיניים, שפתיים, צוואר, איך הכל מתפרק מחולשתי
|
Lens : Salvador 84
Film : BlackKeys B+W
flash : off
Hipstamatic App 23/9/2012
|
Lens - Matty ALN
Film - Pistil
Flash off
צולם ב15 ביוני 2012 בכרמיאל
|
בכל זאת חודש עבר ואת
לא נראית בסביבה
|
אני שוכב במיטתי
אבל אולי בחלק אחר
של העולם
אני עושה אהבה עם
|
Lens : Salvador 84
flash : Standard
Film : Claunch 72 Monochrome
App : Hipstamatic
|
נע מנקודה לנקודה
ובין הנקודות נפרשים
חיי
|
מרחוק נשמעת אזעקה
או קריאה לעזרה נואשת
הקול מזכיר לי אותך
|
עמוד שדרה
עולה לשמיים
בכוס הקפה שלי
|
וכל אחד עם ענפיו
כל אחד וציפוריו
כל אחד עם שורשיו
כל אחד לבדו בחייו
|
מאחורי דלתות קשרתי את הרגש
נעלתי את כל יופיי, את כל אמונתי
|
פותח את חלון היומיום
ומוציא את הקדושה
מנקה את הארון, פותח
את הלב מהרגשות הקמוטים
|
את שירי הבית אני כותב
בתחתונים, במיטה, בשירותים
עם כוס קפה ואולי בעצם בלי
|
תאהבי אותי תמיד
ואני אגמול לך
באהבה חוזרת
|
תדמיינו עולם שבו
אתם יכולים לדמיין הכל
|
צילום צבעוני באמצעות סורק HP
|
צילום צבע,
עיבוד PHOTOSHOP
|
צילום צבעוני באמצעות סורק HP
|
אתמול התוודת שעלו לך מחשבות
אסורות
עליי...
|
רק היום, רק היום!
חוברת הטרור הראשונה לצביעה לילדים
אל תשאירו את ילדכם מקופח, חובה בכל בית!
מפתח קורדינציה, דמיון ואת היכולת המטורית!!!
|
לחן : זלטה רזדולינה
מילים : דרור בלומברג
|
היה לי מפתח, מפתח שנהב
היה לי מפתח, אתמול הוא אבד
מפתח שנהב, מפתח ללב
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
בילבי.
מתוך "101 דברים
שאינם
ג'ינג'יים"
בהוצאת פאקינג
ג'ינג'י שהופך
את היוצרות |
|
