צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

יש כל כך הרבה תהיות ומחשבות על המוות ומה שאחרי המוות. ובתכלס
זה בטח משהו שבכלל לא חשבנו עליו אף פעם. וכשאני חושבת על
המחשבה הזו אני מייד מפסיקה לחשוב על זה כי הרי זה מעבר למה
שאנחנו מדמיינים..
המוות שלי הגיע אליי בהפתעה - כמו לכולם.

הרגשתם פעם איך זה ליהיות בשטח זר? אני לא מתכוונת לעיר אחרת
או בבית של חבר.בתוך עולם של מישהו,שכל כך חיכית להכנס לעולמו
וכשנכנסת,זה היה אכזבה מפחידה.

שוב פעם אחרי עוד קריאה.
אחרי עוד מילה, עוד יצירה.
אחרי עוד הודעה באימייל על עוד יצירה נוספת. ועוד אחת.
אחרי כל סוף יצירה שלך גורם לי לחשוב עליך

הוא צעק לשמיים הפתוחים מולו, חושפים גוון כחול ריק מעננים
"למה אני קיים בכלל?! א-נ-י פ-ש-ו-ט ל-א מ-ב-י-ן..."
השמיים נשארו באותו גוון כחול, שלא סיפק תשובה.

ואתם מכירים את הערסים האלה שביום חם שכל הבנות לובשות בגדים
בגודל ציפורן והם עושים סרנדות עם הצפצפה של האוטו? אז אחד כזה
הציק לי, וסיבוב אחד של הראש שלי אליהם -
גרם למבט שלי להפגש עם מבט של מישהו אחר, מעבר לכביש
מישהו כזה שהבטנו בעיניים של שחד והשני 18 ש

עיניה גשמו בעצבות... "זה כל כך קשה! כל פעם שאני חושבת על
משהו יותר מידי זה מעייף!" גם אמא אומרת לא לשאול הרבה שאלות
כי אז הפה יעלם... אז היא שוב צודקת.

ולמה היא לא יורדת אליו לעננים
את זה גם שניהם לא ידעו

הגשם מתופף בשקט על החלונות
מקיף ושוטף את כל העיר
ואני שוב שואלת איפה החלומות שטבעו
שהיית מתארת ואוהבת להזכיר

מעלים עין בלי שמץ של רגישות
מתרחק באדישות
עצבנות מושפלת בעינייך
מצליפה בי שוב את הזיכרון
שדווקא עכשיו

כשאני לא ישנה
אני מביטה למעלה
לכוכבים
ואני שואלת האם להצטרף
ולהיות איתם אחד

כי מילא אנשים קרובים
שיודעים, מבינים, אולי
אבל יש כאלה שעושים את זה
לא בקשר אלייך...

הבוץ ימשיך לעלות על גדותיו
יציף אתכם בשקרים וגאווה
ובסוף יחשפו את הפנים שמתחת למסכה

מתאהבים אוהבים אהבנו
לכולם זה בא לכולנו
אהבה

אתה עובר על פני כאילו לא קרה כלום
כאילו מעולם לא הכרנו
זוהי תחילת התנתקותי מן החברה

ומשאלות כל אדם רוצה
יהיו על פני כדור הארץ
העולם ימות לו במהרה
במרוצה אחרי המרץ

כמכת ההלם כשנשברת המציאות
לא פסחת על לבי
ולא עברת כחלום

אל תגיד לי שאני יפה ומדהימה
אם אתה לא באמת מתכוון לזה
אל תפזר שמועות ומחמאות
אם אתה מתכוון להפיל אותי בזה

שבית את ליבי, חיילת קטנה
בצבא החיים המרים משחור
לא אשכח את פנייך לעולם
בגהנום הלוהט בין יריות ואש
כמלאך לבן בלט שם ליבך

ריח טרי של סבון
שניקה את גופי הרגע באמבט
ועכשיו אני אסירת תודה לו
כי כעת הוא עושה עמי חסד

טוב ורע עם האמת
שבי
רק חבל שזה רק
אני

כאב העלבון שלי
שורף בי כל חלקה טובה

אעלה למעלה אל הגג
אשא מבט אל השמיים
אגיע למטה וכשאגע באדמה
אעלה למעלה למעלה, כוכבים

עברנו הרים עמקים וגבעות
כבשנו כוכבי אהבה רחוקים
עברנו טיולי נשמה ארוכים
רצינו לאהוב לנצח, אך זה עורר חשש

לתמיד את תהיי הילדה ואני האמא
ותמיד לקטנה צריך לוותר!

לאן הם נעלמים
מאחורי קווים תפוסים
לוקחים ועוקרים
סודות כמוסים
ואז שוברים
באין תשובה

ואני עכשיו רואה צבעים
יותר טוב מקודם
שמש ודשא יצמחו תמיד
קשתות יוולדו ואחרות לא

יריה אחת בראש
והיא תהדהד לתמיד

הביאי אלינו אורות מרפאים
הנגלים אליי רק לשניות קטנות של אושר
הביאי ברכה והרים לבנים
עם אהבה של אמא אדמה

מצבו הנפשי
שאותו הוא נועל
לקח חופש חודשי
ונסע להשתולל

מתי שהוא בחייך
מישהו אמר לך
שזה בסדר ליפול?

עצים כבר לא נראים אצלכם שם
ואין מאחורי מה להתחבא
רק נותר להצמד לקרקע הטרושה
ולצפות שבו ברגע אלוהים יבוא
בעצמו ויראה

החיים הטובים שנראים כאילו הם לא
האשליה שהכל בסדר אבל לא בתוכו

כל ימי שישי הריקים
כל ימי היאוש והעצבים
רק פרחים על פני האבן
קפיצה עמוקה מים היאוש....

כנראה באמת לא חלמתי
וכאן נפלתי
כאן נשברתי

איזה מחשבה טיפשית שחשבתי
שאהבה לוקחת זמן
זה ממש לא כשתיארתי
שאני חסרת טעם ועניין

קח את כל המתנות שנתנו לך ותתרצה
לך לשם שב בצד וכך תעשה
מי אמר לך ובאיזו זכות אתה מבקש יותר?
מאיפה התחנכת לך תהיה מישהו אחר
תגיד תודה יפה ותפסיק עם כפיות הטובה
ושב בשקט ללא מילה עד שנגיד לך

שומעת שירים במצעד
שפתאום נהפכים למיושנים
מה באמת טרום המועד
שעושה את הזמנים חדשים

בקלות את יכולה להיות מקובלת!
את פשוט צריכה
לקנות לקנות לקנות
את המסכה!!!

לא לא אציע את המיטה בשבילך
בסדינים חדשים
כדי שתשקע בריח שלי
ותזכור אותי בשנתך

סעי לך לבד רכבת לבי
סעי במנהרות שדים ורוחות
למען תדהרי ותהיי חופשייה
אלחם בכל הכוחות

רודף אחריהן בתחנונים
למילה קטנה ואם זה יום טוב
אז למשפט
בריצה זחילה עם העט ביד
שדבר לא יאבד מאיזו מריחה

מגיעים למקום בו הוא נקבר שומעים את קריאת הקדיש, רואים את
האנשים האפורים והכהים, המטושטשים והעצובים, עומדים ושותקים.
עומדים דומעים. עם מעילים וכובעים, עם מדים ירוקים, עם כומטות
סגולות של חיל הרגלים - בדיוק כמו שראיתי בחדר שלו, מונח בין
מכתבים עטיפות מסטיק

אני לא מבינה איך אנשים אוהבים נוצות כל כך.
אז מה? אז מה אם הן רכות ונעימות? הן בסך הכל נוצות, גם הם לא
הנוצות שלך אז מה כולם עושים עניין,כריות,סיכות,מיקרוגלים עם
נוצות
די!

הכל פשוט נכתב מלחץ אדיר. מהפחד העובר מן השורות, מהתמונות
החיות, עדי ראייה, התמוטטות של אנשים המומים ושוב דיבורים של
פרשנים על השלום ומה יהיה הסוף? משא ומתן, הפסקת משא ומתן אש
אש אש ודם. אחלה עבודה זו - לנחש מה עתידנו.

ופיתוח כל עצב לא יהיה לך
רק שיר מוקלט
שיזכיר לך שבעצם כולם
לבד לבד ל ב ד