צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

פעם, כשעברתי שם עם אמא, אני זוכרת שנתתי שם לכל המופעים האלה:
מופעי הרחוב של יום שישי, כי בכל יום שישי היו שם מופעי רחוב.
ידעתי שהכסף שלקחתי איתי לא יספיק לי להרבה זמן וגם ידעתי
שבקרוב מאד אני אצטרך לעשות מופע כזה בעצמי כדי לשרוד.

בעולם הבא, מסתבר, כשאתה רק מחשבות שמרחפות באוויר, מדי פעם
פוגשים במחשבות אחרות, ברצונות אחרים. הרצון שלי לא לחיות יותר
התממש אך הבנתי שלמרות שבגללה אני כאן ולמרות כל הסודות האפלים
שלה ולמרות הרצון שלי באותו הערב לא לראות אותה יותר לעולם,
היא חסרה לי

היא לא מרוצה מעצמה. מביטה שוב במראה וחושבת שהיא יכולה להיות
יפה, רק אם השיער לא היה קופץ ככה ורק אם פצעי הבגרות שהחלו
למלאות את מצחה היו באורך פלא נעלמים. ורק אם החזה לא היה קטן
ורק אם היא היתה טיפה יותר רזה, ממש טיפה, אולי קילו שנים.

"אני רוצה שתפסיקי"
"להפסיק עם מה?"
"אל תתממי לי! את יודעת בדיוק עם מה!"
"ומה אם אני לא רוצה?"
"את חייבת."

התיישבתי מול הדפים כדי לכתוב סיפור, ובפעם הראשונה בחיי ידעתי
בדיוק על מה.
הכותרת 'מוזה' התנוססה בגדול על השורה הראשונה של הדף והמילים
הראשונות כבר החלו להיכתב:
בדרך כלל אינני נוטה להשתעמם בקלות. בדרך כלל אינני נוטה
להשתעמם, אך המצב שהיתי שרוי בו היום לא

ההצגה החמודה שעשיתי בחדר המדרגות; נשיקה, חזרה, מבט מחויך
לאחור ולהמשיך ללכת עד שאני נעלמת מטווח ראיתו, נפסקה ברגע שלא
היתה קהל, ובמקומה, הועלתה "הצגה" חדשה, מז'אנר שונה לגמרי,
הטרגדיה.

אני מצטערת,
אופטימיות זה לא הסגנון שלי.
אני טובה בחיוכים.
בעיקר כי אין ברירה,
אבל החיים יפים.

אל תבכי, הם אומרים
זה לא טוב למראה כשהעיניים אדומות.
אל תצרחי, הם משתיקים
מישהו עוד יכול לשמוע, זה לא טוב שמועות.

אל תשנאי אותי, פולין
כי הזדעזעתי ממך
כי הזלתי בגללך דמעות

כלום לא קיים
כלום לא באמת קיים
כלום לא באמת
כלום?

והלב שפועם
ממשיך למות, לדמם.

אמא משוגעת, ברחה.
אבא נשאר, פסיכופט.
והילדים מטורפים מספיק כדי להחליט שהם לא נשארים, אפילו לא
לדקה אחת.

האם את יודעת שאני צועקת בלב, אני צריכה אותך מהר?
האם את יודעת, שמה שהכי שבר אותי, זה שאני הולכת לוותר?

צמרמורת מפחידה,
וקושי לנשום.
נופלת לרצפה,
זה הכל חלום.
והעיניים נעצמות

טיפות של דם ומים נופלות לרצפה.
היא עומדת שם לבד.
היא תמיד הייתה לבד.
הניצולה היחידה מסופת האש שעברה כאן,
ששרפה את כל מי שהיה מסוגל לראות.

היא שוחה בתוך ים של שקרים.
בתוך אוסף של לבבות שבורים.
מנסה למצוא את הלב שלה,
שנמצא שם בגלל סיבה פשוטה - אהבה.

אינני יכולה לתאר לך
באיזה צבע או צורה
אני רק יכולה להגיד לך
שכשתראה אותו תדע.

את שמחה, עצובה וכועסת
ורק רגש אחד נעלם
ולא תרצי לשחרר
לא תרצי להיפתח אל הרגש החם

ליבי הוא כמו ירח
קטן, קר, ומלא מכתשים.
כמו ורד
אדום וקוצני.

מי זה הרמאי? הנוכל? המזויף?
מי זה שניפץ את חלומך ועף?
מי זה שאמר לך שאותך הוא אוהב?
מי זה ששבר לך את הלב?

מעולם לא הייתה הדממה כל כך רועמת.
מעולם לא הייתה השתיקה כה מעיקה.
מעולם לא היו המילים כל כך חודרות.
מעולם לא היה אור בקצה המנהרה.

מתי תביני, שאת כמו פצצה מתקתקת?
שיום אחד זה יתפרץ?
מתי תביני, שזה לא יעזור לך שאת מרוחקת?
שאני לא זה שאותך עוקץ?

רוצה להגיד "אני אוהבת אותך"
אך זה חסר תועלת כי זה לא אמיתי,
בטוחה שההרגשה הזאת לא נמצאת רק אצלי.

זה לא שובר אותי
זה סתם מבאס
זה רק עצוב לי
אני בכלל לא כועס

נמאס לי כבר לכתוב בדמעות
נמאס לי כבר ממילים עצובות
גם משירי יגון וכאב
לכתוב על הסוף שמתקרב

אני שם, מקפצת מענן לענן.
פעם ירוק, פעם ורוד, פעם כחול... כל פעם בצבע אחר.
כולם מסביבי מקפצים על עננים בצבעים, כל אחד מחייך ומקפץ לו.
ואני לא רוצה לקפץ יותר