|
האוויר היה שקוף וצונן - כמו בבוקר שבו היא נולדה. שנים עטפה
אותה תוגה דקיקה, נטמעה מבשרה. גם עכשיו, כשבגרה, עדיין היא
שבה ואופפת אותה מדי פעם - עולה מתוכה כהד מתוך מקווה מועב.
|
הוא נשא את תפילותיו שכבר טומאו במעשה, קולו החרישי כפעמון
זכוכית שביר ריחף על רוחות הכריכה לעברה - אל הילדה ששכנה
בקרבו עד לאותו הרגע הזה
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אגב, אם לא שמתם
לב, זה פלגיאט.
שלמנאסר מביא
אותה ביציאה
חושנית במיוחד. |
|