|
האל אפולון, "אדון האורקל שבדלפוי, אינו מגלה ואינו מסתיר אלא
רומז" (הרקליטוס, קטע 93). בכך התייחס כנראה הפילוסוף היווני
לדרך הנאותה להעברת ידע באופן חווייתי. הוא עצמו נקט באמרותיו
לשון רמז רב-משמעית, ואף נודע בשל כך בכינויו "הסתום" או
"האפל".
|
שאלת המינים ניצבת כתמה מרכזית מיד בראשיתה של הפואטיקה
העברית, בפתח ספר בראשית, וכפי שאשתדל לטעון - לא בכדי. עצם
זיהוים של המינים עם ארכיטיפים מנטליים הוא עתיק כתרבות עצמה;
הגדרת מאפייניהם של ארכיטיפים אלה וההיררכיה ביניהם היא שאלת
השאלות של כל תרבות.
|
"מיתוס" אינו אלא פרי דמיון וחלום, וזאת בניגוד ל"לוגוס" שהוא
המחשבה הרציונלית; המיתוס הוא סיפור שקיבל תוקף דתי או תרבותי,
ואף אפשר שיש בו תהודה לפסיכולוגיית המעמקים של האדם - אבל שלא
כמו הלוגוס, אין לו כביכול דבר וחצי דבר עם ידיעה אובייקטיבית.
|
כשעוד היה תינוק בן יומו, כבר גנב האל הרמס את בקרו של אחיו
אפולון. באותו יום גם הספיק להמציא את הנבל ואת הבערת האש. כדי
לטשטש את עקבותיו הוליך את הפרות הגנובות אחורה, ונעל סנדלים
ענקיים כדי לעורר את הרושם שאיזשהו מפלץ כביר גנב את העדר.
|
בהרצאה על שירה הודית (האוניברסיטה העברית, יוני 1995) סיפר
המשורר היהודי-הודי, ניסים אזקיאל, על מפגשיו עם כפריים
הודיים, שלא ידעו קרוא וכתוב, אבל היו משלבים שירה קלאסית
בדבריהם באופן טבעי וקולח. כשהשתומם בקול על בקיאותם זו בשירה,
השתוממו הם על השתוממותו.
|
מזמנים פריהיסטוריים ועד ימינו המיתוס היה אחד מאבות המזון
החשובים של התרבות. הספרות והאמנות המערביות עדיין ניזונות מן
המיתוסים הקלאסיים, ומן המיתוסים הנוצריים והיהודיים. בתרבות
הדתית סיפורי התנ"ך או הברית החדשה נתפסים עדיין כפי שכל מיתוס
נתפס בסביבתו הטבע
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אני לעולם לא
אפרוש!
פרובוקטור. |
|
