|
בסיפור אופטימי יש סוף אופטימי, וכך יהיה.
|
"סובל מלב שבור ? חפש ב'חלקי חילוף'", הכריז השלט הצהוב
הגדול.
יואב נאנח, כיבה עוד סיגריה במאפרה של הלנטיס, וקילל את
הקופירייטר שכתב את הסלוגנים לדפי זהב. הפקק לא זז, הרדיו שוב
לא פעל, וליואב לא הייתה ברירה אלא לשחזר את הערב הקודם.
|
"אוי, זה קטע ענק", אני אומר, "את חייבת לשמוע".
"מממ... קר לי", עינת מושכת אליה את השמיכה, מחביאה את השדיים
הקטנים שלה עמוק מתחת לציפה הכחולה, "קר לי. תחמם אותי".
אני מנשק אותה בחטף, ומקריא לה מהעיתון:
"אהובתי, האחת והיחידה שלי!
|
אפרת מתמקדת בשאיפת עשן ופליטתו, ואני מנצל את השקט כדי לארגן
את המחשבות.
"תראי", אני אומר לה אחרי שליש סיגריה, "אני דפוק, ואת חכמה".
"מה הקשר?", היא מתרעמת.
"אני דפוק, ואת חכמה".
"נגיד, נו".
"אני דפוק, ואת חכמה", אני מתעקש.
|
הצרות התחילו כשיום אחד המחנכת נירית תפסה את צביקה גינדי מעשן
בחורשה ליד הבית-ספר. בתחילת שנות ה-80 עוד לא היה מקובל
שילדים בכיתה ו' מעשנים, אפילו לא סיגריות טיים, ואפילו
שתיסלם, שהיו אז מאד פופולריים, כתבו על זה שיר.
|
יותר מעריצות מלאלוויס
כבוד כמו של קזבלן
כסף קצת פחות מביל גייטס
אני רוצה להיות כדורגלן
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
איך אני שונא את
אלה שחותמים על
הסלוגנים שלהם
בשמם האמיתי.
- אנונימי.
סתם.
יהוחנן חמשאלוב. |
|
