|
גופו כחוש
פניו צהובות
כולו עטוף בקדושה
כל מילה מרעידה אותו כמכת ברק פנימית
|
המילים לא נוגעות
לא תופסות
לא יודעות
|
השמש יולדת את האהבה
העננים האפורים את הדכדוך
והחשיכה מולידה את הפחד
|
אבל אם מקשיבים
באוזן האחרת
אם נושמים בכבדות איטית
ומהססת
|
רק להיות השקט הלבן שלך
בין השורות
|
"זול":
הוא הזמן של הפועל
מהיר ונוירוטי
עצבני ואובדני
|
התעוררות
מגע שבוער בי
מקודקוד ועד רגליים.
צלילי המציאות
מגרשים מחשבות אחרונות
|
החדות
שבה אני תופסת את השונות שלי
פוצעת אותי
פעם אחרי פעם
|
חלון בזמן
מסגרת עץ עתיקה
ובתוכה
רגע שלא ישכח
|
אי אפשר לא לבחור צד במלחמה הזו
אי אפשר גם לבחור איזה צד
|
ולפעמים אתה מכה בי
מתחפש לאהבה
|
לפעמים ההכרה מתפשטת ממילותיה
מאבדת את עצמה לשכל
מגלגלת את עיניה העייפות והמשועממות
ונולדת בעולם אחר
|
ושוב יש בי שתיים.
אחת ישירה
ואת מפחדת.
|
ישנה
בעיניים פקוחות למחצה
מחכה לרעה
שתבוא
|
זה התחיל כשהיא הגיעה לירושלים. כן. יש תסמונת כזו. זה היה קצת
לפני סוף העולם. בסוף הוא לא הגיע. שנת 2000 חלפה. אנחנו עדיין
מחכים. עכשיו הם אומרים 2012. לך תדע. קבוצת הכוכבים הזו,
אוריון, כל פעם שולחים משיח אחר לבשר את קץ העולם. אל תאמין
לחוצנים.
|
תמיד אפשר לאהוב יותר. תמיד אפשר לעשות יותר. להיות רגישים
יותר. חכמים יותר. מבינים יותר. אבל השאלה האמיתית היא אם אפשר
לאהוב את מה שיש. כי ה"אפשרי" הוא תמיד אהוב - בעיקר משום שהוא
לא נמצא.
|
מין כחול כזה שיכול להיות שייך רק למצעים. בדיוק כמו אלו שרק
היום החלפתי. לכבודה. כי היא חמודה. כן. אני אוהבת אותה. והיא
נוגעת ללבי. אבל זה אותו הלב שיודע שזו לא היא. ועכשיו עלות
השחר. היא כבר מזמן ישנה. וסוף סוף יש לי רגע של מנוחה ממנה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
