|
אוהב אותך למרות שנים רבות של תסכול,
אספנו עצמות שהשאירו לנו בעיקול,
למדנו על קנאה ועל חוסר הצלחה,
נזכר באיסטנבול בערגה
|
היא בנויה עמוק בנשמותנו
סביב הפחדים של ליבנו
הם מכתיבים את מציאותנו
גיטאות פזורים קרוב קרוב אלינו....
|
So, when you came back
The happiness broke out
The music played loud
We feel secure again
|
הבלבול גדול מקשה ומכאיב
השקר זועק להחריד
הלכתי לאיבוד במשעול הגאווה -
עכשיו ההתפכחות
היא כואבת נורא
|
אהבה חדשה תקווה חדשה,
זה בא לפתע אחרי השלמה וקבלה,
הניצוץ שכבה הפך ללהבה
|
אהבת חיי רחוקה,
אולי קרובה -
היא מעט משתהה,
בגלל רמזור אדום המורה לעצור:
אין אפשרות כרגע לעבור!
|
אז איך מחזירים את השליטה
את הריגוש בהוויה
את החיבור למה שהיה
כדי -
שלא תגמרי לי מהר
כמו הנר הבוער,
רוצה להרגיש שוב קרוב להחזיר צלם אנוש
|
הזמן עובר אתם מתפתחים בעמל
תחת טיפות זיעה ניגרות מעל
המחר מאותת מסמן בלא חמלה
|
זה אמצע החיים רחוק מהנעורים,
גם מתאוות הבשרים והקונפליקטים הבלתי נגמרים,
עוד רגע קט ישתנה מעגל החיים
רגשות יחוו דרך אחרים.
|
מה נעשה כשתהיה פה שלכת -
ולא בגלל הסתיו
מה נעשה כשירד פה גשם -
ולא בגלל החורף
|
עולם קטן עם קטן הולך ונעלם,
מסוכסך ומיוסר,
כמה זמן זה עוד ייקח -
אפוקליפסה עכשיו
|
ארצנו הקטנה רצוצה ועייפה,
מפוחדת ובוכה -
ממראה פניה במראה
|
אתם שם
אולי אתם יודעים
מתי נמצא אהבה בחיים
בחוץ ישנם זרמים חדשים
|
בא והולך הולך ובא,
מפחד מהמשמעות של הצעד הבא,
החיים נמשכים מזוועה לזוועה,
למה לא נולדנו בדורות של אחווה
|
בדמיוני ראיתי אותך נכנסת
פושטת את המעיל ומתכרבלת
בפינת הספה ליד התנור
בחוץ יורד גשם מבול
|
בדמיוני אנו מתכנסים בכל ערב
אחרי תלאות הדרך
בדמיוני אנו מתחבקים ומתנשקים
מעבדים את חוויות החיים
|
בחוץ משתנים הזרמים
רוחות חדשות מזמרות צלילים חדשים
מביאות ניצני פריחה חדשים-
לפני פרוץ השרב הגדול
|
איך אתה מחליט?
איך אתה בוחר?
באדם זה או אחר
האם זה כשאתה מתעורר
|
עוד מעט זה שנתיים אחרי
בחוץ סוער הגשם לא מרפה
|
אנחנו שניים ביחד מצפים לבאות,
בתחושה מאיימת של חוסר וודאות,
שיוצרת הרגשה של שניים ביחד
אבל יתכן בכל רגע -
לחוד.
|
ביל ומיתר כמעט מיואשים
בעצתו של ינשוף הם שואלים,
ינשוף עליהם בחמלה מסתכל
ואת משנתו של הובס מתאר:
"אדם לאדם זאב", בין השאר אומר-
ואת עיניו הלאות בעצב עוצם
|
בין עצבות לתקווה
בין ענן לקרן שמש גדולה
אתה נע בתוך חללית
המגנה על פנימיותך
|
בין אבני הבזלת
תחת השמש הקופחת
מרגיש קרוב לעננים
קרוב לאלוהים
ליבי מתרחב למראה המרחבים
או עמוק בתוך הערוצים
|
משפחה קטנה במדינה גדולה
מחפשת דרך מחפשת תשובה
השאלות רבות עולות כל דקה
את מחפשת דרך לאהבה
|
זה אולי לא מציאותי
אולי הזמן ברח ונעלם
אתה מסרב להשלים עם הקיים
אתה רוצה לממש את מה שלא ניתן
|
שתי ערים המחוברות בכביש מהיר
היורד בפיתול מההרים
הוא יצא מהעיר המפותלת המסובכת בפיצולים
יורד אל החופש
אל המרדף אחרי תאוות החיים
|
שבוי בקסמך הולך במשעולך
מחפש את סוד קסמך,
שיכור מעוצמתך -
מוכן ללכת 40 שנה בדרכך,
איכה?
|
הזיכרון זו חוויה, מקום או דמות,
לאחרונה הוא קרוב יותר לחוף,
מציף כמו הגאות,
נוגע באובדן של דבר אהוב
|
אז כיצד מבינים
את הקופסא הקטנה שבפנים,
כיצד מפענחים את הקודים הסמויים,
התשובה חמקמקה,
צריך להיאחז בנטיית הלב הבטוחה,
כי לא הייתה הכוונה -
לא הייתה הכנה
|
מתקדמים במעלה השביל
לקראת מפגשים של אמצע החיים -
אחרי שהתנסינו באחרים,
לא מוצלחים
|
במקום בו האהבה נגמרת
כבים הכוכבים
במקום בו האהבה נעלמת
נעלמים מיטב הלחנים
|
עוד מכה וצעקה,
הלחי רותחת הנשמה שרופה,
הוא צועק בטירוף
נכנס לטראנס בלי שליטה,
בועט ומכה ללא אבחנה
|
הזיכרון בעיה
כמו גם הציפייה,
זה רומנטי
זה לא מתאים,
יש להמשיך הלאה
לחמוק את כל מה שהיה
כאילו לא היה,
החיים נמשכים
זאת עובדה!
|
זה שוק בשר
בלי הצעקות של הירקן
|
בשמים הכל נקי וצחור
אבל למטה הכל כתמול שלשום,
אז הכחול הפך לאפור -
הוא שולט פה על הכל
|
עמוק עמוק על סף כלות הכוחות
ממשיך לצעוד בין הלהבות,
המבטים מציצים מבין סבך השיחים,
הפחד גובר מפני הזאבים הרעבים
|
אז בו נצא בזהירות ובחכמה,
נבחן את העולם בעין צופייה,
נתחבר לעולמנו המוגן
שיצרנו בדי עמל
|
הרגשת מאויים מהעבר
שלא היה שייך להווה שלכם
אבל אתה עשית ממנו עניין
כאילו הוא בועט ומכה
|
במרחק של זמן על הציר המוכר,
מחכה לגשם שיבוא
וינקה את כל הלכלוך שזרם לכאן.
|
גלים מתנפצים אל החופים,
מביאים עימם סודות טחונים בתוך הקצף הלבן,
נספגים בחול-
אובדים בתוך הסלע השחור
|
דור הולך דור בא
התהליך מתרחש ללא שליטה
החרדה ממלאת כל פינה,
אני כאן,
עוד לא מימשתי שאיפותיי,
עוד לא מימשתי כל תוכניותיי
אנא -
שיתמלאו בקשותיי.
|
אבל אני מתקשה להבין
למה פרחים יפים בכזו קלות נקטפים,
במיוחד אם זוכרים-
שרק בתחילת דרכם הם נמצאים
|
איפה את?
רק בחלום
השמים מעל -
כמו יום האתמול
|
הביטי לחלון
השמש זורחת
מאירה שלל גירויים
כי החיים ילדתי -
פרוסים לרגלייך
|
ביום בהיר אחד יכולנו לדמיין,
את מה שהתכוון אליו לנון
בתחילת העשור הקודם,
חשבנו שהגענו לגלגול אחר
|
זיכרונות נעורים הווה מלחיץ,
לילות קיץ מדבריים וסוערים,
נמרחנו על הדשא התעוררנו עם זריחה
ערימה של חבר'ה על הדשא
קרוב לשפת הבריכה
|
ואולי -
גורלך נתון בידי,
אולי
עתידך תלוי בתפיסתי -
את החומר בידי אותו אעצב,
כדי לשפר את גורלי,
כדי לקדם את עתידי
|
שומע אותך וחושב
על העתיד שבפתח עומד,
איך נסתדר איך ת'ויכוחים ניישב,
האם אהיה גזע להישען - וצל מחפה
|
היינו שניים בעולם של בודדים
בנינו את חיינו כמו זוג יונים
לפתע בתוואי הדרך הקשה
בחרנו בנתיבים מנוגדים להליכה
|
הייתה לי הזכות
שעכשיו שייכת לאלוהים
לשהות במחיצת הטובים שבבנים
|
כן זה היכל האשליה
הרעש בו רב האווירה חמה
מתחבק עם כולם הקרבה רבה,
בחוץ כבר נריב -
אל דאגה
|
של האלפים
מהכפר הקטן ליד הים
הם היו בשיא תפארתם
נסיכים קטנים בשיא פריחתם.
|
חיים בפחד -
מתרגלים לאובדנים הרבים,
מתייעצים ובודקים מנסים להבין -
איך השתנו בבת אחת החיים
|
כי אז
זה היה Abuse ממושך
שעבר מדור לדור
הוביל למה שאנחנו היום
|
ערב,
אחרי יום עבודה,
בטלוויזיה מדווחים על עוד ילדה שנפגעה,
המידע זורם נקלט ונפלט
צריך לשמור על שפיות -
להיות מתוכנת
|
הפיגוע הזה לא תפס אותנו
אולי בגלל אצבע אלוהים הכל יכולה
אבל האם היא תהיה לצידנו
גם בעתיד הנראה נורא
|
כך הוא תמיד ביתרון
כך הוא תמיד הראשון,
גם כשחשבת לרגע -
שאותו השארת מאחור
|
לרגש אין טעם
לרגש אין ריח,
לרגש אין גם צבע,
הוא סתם כזה,
מין דבר כזה -
לא נתפס
|
כעבור שעה אני חוזר,
רואה פקעת אנשים מצטופפים עצבניים,
"מה קורה"?
אני שואל בתמיהה,
"הרכבת מתעכבת"
עונה אותו אחד מהפעם שעברה,
"ככה זה כשמפספסים את מה שכבר היה..."
|
במסדרון האבסורד על גלגלי הזעם
בין שבילים אפורים
תחת השמש הקופחת
מאבד עצמי לדעת
נקרע בין הלב והזעם
|
הדברים מתגשמים
אתה פתאום תופס
הם נוגעים בנקודות הרגישות מכאב
מימים אפלים השייכים לעברך הרחוק - עייפת מהכל
|
התחלות הן עמומות ואפלות,
לא ברור מתי הן נגמרות,
או אם הן -
התחלות של התחלות
|
אתה מתעורר בבוקר
הכאב מפלח את ראשך
אתה נזכר במעשיך
בלילה שהיה
|
הזמן לא עוצר
רץ הכי מהר בעולם
בוער לו מאחור
הוא לא מתחשב בדבר
|
העיקר -
אנחנו עצמאיים
העיקר שאנחנו חוגגים
כי קשה להבין
|
אין תקווה -
אין למה לקום,
גם כשהשמש מחייכת
ובחוץ הכל יפה וצלול,
העולם הזה שייך לאחרים -
אליהם החיים מחייכים
|
חיים חדשים -
זה הילד שלך זו הילדה שלך,
מתפתחים לקראת חיים חדשים
לקראת מחוזות בלתי ידועים,
אולי הם יפגשו כדי לתקן,
כדי ליצור עולם טוב יותר
|
אני מרגיש איך נפשי תועה
אני מרגיש אותה -
רצוצה ולאה
|
עם תמונות מהעבר
אתה רואה אותה מחייכת
גם עצובה וכואבת
אתה נזכר בימים שהייתם יחדיו
הגעגוע דוקר כל כך
|
בשמלה לבנה מיוחדת למסיבה -
היא רוקדת
הוא מולה -
בחליפה שנרכשה במיוחד למסיבה,
המכסה כמו השמלה,
את העתיד הלא נודע
|
הם מתיימרים לדבר בשמו,
הם מתיימרים לחשוב במקומו,
הם טוענים במסווה שהם שליחיו,
הם מספרים על הבנת מחשבותיו
|
אין תקווה -
זה מתברר בין ירייה לירייה,
בחדשות שומעים על עוד גופה,
כולם מדברים על נקמה -
על תגובה קשה
|
אז מה יהיה
את לא יודעת
חיה את הרגע - כמו ילדה
מנסה לחשוב כמו אשה
ואני באמצע -
בין הלא ילדה ללא אישה
|
בים השאלות ישנן הרבה תשובות
חלקן במעמקים חלקן צפות
בים השאלות ישנו מגוון של צבעים
חלקם מתחברים חלקם זרים
|
יצאת ממעגל העשייה
לא מבחירה
זו יד הגורל
שהחליטה לטלטל לנער את גאוותך
|
הכל נאמר
הדמעות מציפות את עיני -
מטשטשות את עתיד חיי
ברקע השמש מבצבצת פתאום - שולחת קרן אור
|
עשתונותיי לא פוסקות
לנתח ולתהות
להשוות ולקוות
|
בתוך הבדידות המעיקה
מקנא באוהבים הנכנסים
לתוך הלילה האפל
אל הכוכבים המחייכים
|
אבל מי שנבחרו בזכותה
מתעקשים להמשיך ולרמוס אותה
הם לא מבינים
אוילים בחליפת שלושה חלקים
|
ארץ אוכלת יושביה
הדם זורם בנחליה,
היא שוכחת את אזרחיה,
נגמרו לה הרעיונות
נגמרו לה המחוות,
נמאס לה לחיות
היא אפילו לא מחפשת מוצא של כבוד -
הוא אבוד היכן שהוא,
בים הבעיות
|
אז מתי זה יבוא יהיה כמו בסרט,
הרפתקה מרתקת אהבה בוערת,
הפי אנד וחיוך למזכרת,
העיקול ארוך מהסרט
אולי אלוהים שוקל עבורי את הדרך
|
כשתרצה מולך נתייצב,
נקשיב בכובד ראש לבקשה שתהיה,
נקבל החלטה שאולי תרצה,
שתהיה לטובתך - כך נקווה
|
לאחרונה חוזרות אליי תמונות מזמן רחוק,
של מבטים נישאים בתחינה של שוק,
הן רואות את הסוף אם כי עדיין מחפשות תקווה,
מחפשות חמלה של אדם במצוקה
|
לא עמדתי בפיתוי
כשאותך ראיתי ממול
זוהרת ויפה
מחייכת אל מול
שקיעת החמה
|
הגעת כדי לגלות
את המתחים והרגשות,
שהמשיכו לבעור,
המשיכו לזרום,
תופסים קוטב קשה לגישור
|
נפטרתי מבתוליי
נפתחתי לעולם
נשמתי אוויר פסגות
של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
|
אבל ביום הזה
אין מילים שיעזרו לרגשות להתבטא
הן כלואות יחד עם המילים
עמוק בפנים
|
בשם האהבה - אהבת מולדת,
כך הם אמרו,
זה ציווי אלוהי -
להגנתם הם טענו
|
רוצה לעוף רחוק
לשאת אותך איתי,
לצפות על קו החוף,
על הגלים הנשברים
על האדוות -
כדרך החיים
|
למה אתה מתגעגע
אתה לא יודע
|
אם הייתי שם
תחת מטר אש כמו מטרה למכירה,
הייתי בורח,
עוזב הכל בזעם האימה
|
מה אתה מרגיש?
רק אלוהים יודע,
אולי זו סכיזופרניה
אולי סתם פרנויה
|
מולך אני מרגיש איך זמני עבר,
מולך אני חש את פחדי,
אתה מספר על בעיות הנשמעות "קטנות",
אתה לא תבין -
אנחנו חיים בשני עולמות,
|
הגיע הזמן הגיעה השעה
לומר את הדברים -
מהם פחדנו נורא
לעמוד פנים מול פנים אחרי חיים משותפים
לא לברוח שוב פעם -
להיות אמיצים
|
מחכה,
אולי יהיה אחרת,
חייב להרגיש קצת בסרט,
כי החיים זורמים כל הדרך אל הים
|
ואני בצערי מעבר לגבול,
אמשיך במסע החיפושים הגדול,
אתור בעיני כל תנועה אפשרית,
שתזכיר אותך - שתהיה לי לתמיד
|
זה זורם חזק
זה מטלטל ומרומם אל-על
|
העלית אותי לגבהים
נתת לי לנשום אוויר דליל -
נקי ממזיקים,
הרגשתי בעננים,
צפיתי על הכל מהגבהים,
חשבתי -
החלומות מתממשים
|
אלכוהול, מין -
זה מה רץ בסביבה,
מנצלים את זה -
את המצב המיוחד מסביבך,
אתה חושב שהשכלה תוביל להצלה,
אתה טועה
|
לכן בצערי מעבר לגבול
אמשיך במסע החיפושים הגדול
אתור בעיני כל תנועה אפשרית
שתזכיר אותך -
שתהיה לי לתמיד
|
אי שם-
לא ברור היכן,
ישנה אהבה זכה וטהורה,
ללא תחרות בגלל הצורך בסיפוק-
אהבה של משמעות,
|
זה הפשיר כשהלכת
פתאום הרבה צץ ועלה:
אושר ושמחה מעורבים בדמעה
|
ההווה זה הרגע זה צו השעה
צפויות לו בריקדות ודרכים פתלתלות,
הוא רוצה לזרום לעקוף בקלות,
לחייך לחיים בפשטות
|
בצבצת
לשני הורים המומים,
שכמוך נאבקו
לקראת מפגש של אמיצים -
כי החיים לא פשוטים
הם רצף של מאבקים,
גם רגעים קסומים
כמו במפגש הזה -
מפגש החיים
|
עכשיו זה אתה
מחובר לצרכים של עצמך,
שכחת את מי שמסביבך,
ההכחשה עושה את שלה
|
במרחבים של חול או ירוק
נקים את ביתנו רחוק אך קרוב
נצפה להרים הצבועים בצבעים
שם ישוטטו הילדים
|
יצרנו קבוצה יתומה מהורים,
התפתלנו בין משימות החיים,
התבגרנו במנותק מרצף האירועים,
חשבנו שכולם עלינו מסתכלים-
לא הבנו -
היינו מנותקים
|
פעם - לא מזמן,
כשעוד היינו יחד
הסיוטים כבר היו
פחדתי שהתגשמו,
הייתי צריך להרגיש נאהב
לא בצד - מוזנח
|
נערה מתבגרת בתחילת החיים
גמרה לעצמה את הסיכויים
היא החליקה מהנתיב התרסקה לרסיסים
היא נמצאת "עמוק בפנים"
|
כי סוף היום הוא סוף כמו כל סוף,
מלווה בעצבות או בתחושה של סיפוק,
עם ציפייה להתחדשות.
|
סוף עידן התמימות
קיבלתי את העול על עצמי,
כי גם אני -
רוצה להיות כמו כולם
כמו אלה שאומרים אותו דבר
ומתכוונים לאותו דבר,
נשאר רק לשמור על הצבע שאולי...
לא נראה אותו דבר
|
השטן כבר פה
הוא הגיע ממוסקבה
הוא השתלט על כל חלקת אלוהים מצויה
הוא את שלו עושה עם חשיבה
|
אני אוהבת אותך
כך היא אמרה
אך מוותרת
כי זה לא הסרט
שאמשיך לקחת בו חלק
|
פותח עיניים לעוד יום של ריצות חוויות ומטלות
צריך לתמרן -
לענות על הציפיות
כי יש עיניים מצפות ועוקבות
החיים הם רצף של דרישות
|
עוד שעה עברה
השעון נע בהתמדה וגומר על התקווה -
שהייתה בלב עד הדקה האחרונה
למרות שכבר חודש - קולך לא נשמע
|
כי מחר יהיה עוד טקס
ועוד סיפורי גבורה שיסופרו לקול מנגינה
על רקע עוד דמעה שנפלה
|
על ספסל ברחוב מנותק מהגוף
בוהה בחלל העמוק הדחוס,
מחפש חוקיות תובנה חדשה,
משהו מפר את הדממה
|
אז למה אלוהים -
נטשת
את טיפת כבודו האחרונה -
רמסת
|
נחפש שם בדקדקנות
שרידים של אהבה שנפלה וצנחה,
אחוזה עמוק באפלה
היא זועקת לעזרה
|
פגיע מתהלך -
זה עמוק בפנים,
המטרה לזהות -
את השורשים
|
נפגשנו כל יום שישי אחרי זמן ארוך יחסית,
סיפרנו על חוויות של השפלות -
על מתיחת גבול היכולת עד אין סוף,
צחקנו,
העברנו עוד סוף שבוע יחדיו,
בלילה בכינו לקראת השבועות שחיכו אחריו
|
פתאום אנחנו בנפרד-
במרחק
לאחר שבע שנות אשליה
אנחנו לבד
|
ציפור הנפש שלי לחשה
שהיא לא מוצאת מנוחה
יש הרבה רעשים וזרמים חזקים
היא כמו מטוטלת -
קשה לה נורא
|
אבל האגו כמו האגו,
יודע בסופו של דבר,
להקשיב לתכתיביו של ההוא מעליו,
כי ההרגשה המוכרת שאולי הייתה בשירותו
|
והקוד האתי
מתהפך בקברו,
הקוד המוסרי כבר מזמן -
מחפש את דרכו
|
כי בצומת ההוא
שכב אדם
מתבוסס בדמו
בין כאן לשם
|
המקום הזה נולד אי שם במנהרת הזמן,
הוא יצר מרחב מוגן
כנגד -
מרחב בלתי מוגן
שאיים בכל זמן,
מאז
הוא מלווה בקפידה
שומר מכל רע
|
משבוע לשבוע,
מדקה לדקה,
משנייה אחת לשנייה,
חיפשתי -
לא מצאתי,
חזרתי למקום שבו הייתי -
לאותו שבוע שהיה:
ליום, לשעה, לאותה השנייה
|
מלחמה,
ללא ריח של אבק שריפה,
ללא עשן המסתיר את הזוועה,
זה רחוק -
זה 2 ק"מ מכאן,
אין מה לדאוג -
אפשר להמשיך כרגיל לחיות
|
הוא משחק לך במחשבות
הוא בועט לך באונות
הוא מטלטל ממקום למקום
הוא גורם לצער וליגון
|
כן אפשר להיחשף ולצלול,
כדי שתהיה אלומת אור,
שתראה את הדרך המפחידה המאיימת -
שבתוכנו קיימת
|
אוהב אותך
יונק מיופייך ושותה ממימייך
את נותנת חיים
למרות שאת מציעה גם מים מתים
|
שמים מעל
זה לא נגמר,
אתה מנסה לעשות עוד צעד -
לכאן,
כי אנחנו מחכים עוד רגע תכנס,
לא כך תכננו ממך להיפרד
|
שני נערים את דרכם מחפשים,
הצבא מאחוריהם הם יותר מפוכחים,
הם נשבעו אמונים את זה הם זוכרים,
לדרכים שונות הם פונים -
משני עברי האוקיינוס הם מדברים
|
אתה אח אתה חבר
אתה משלים את החסר -
כנראה זה תפקידך,
|
עכשיו אני מבין -
זה מאוחר,
את רחוקה כמו שלא היית מעולם,
ואני ביגוני פונה לאלוהי
מבקש עזרה כדי ליישם הבנותי
|
לכתוב כדי לפרוק
לכתוב כדי להרגיש -
את מה שמערגל בפנים
על מה שלא נהיר
|
לפתע נשארות רק התמונות
הקטנות והצבעוניות,
דרכן משתקפים פרצופים-
שמחים וחייכניים
|
נישא על תעתועי הדמיון
בלילה וביום
נסחף באשליה של פאזל בהרכבה
ממנו תשתקף תמונה יפה וורודה
|
עד מתי
לאן מועדות פניי
לאן מובילני הגורל
האם אבדה לי הזדמנות חי
|
במשך הלילה מתהפך מצד אל צד
יודע שהחיים הם תהפוכות של מצב -
שלא נתון לשליטה בידנו הקטנות
מתפלל לאלוהים
שיעזור לנו לשרוד
|
נכנס האחר
הוא לא זוכר,
הוא לא יודע
הוא תופס -
את מקומו של האחר
שהיה ונעלם,
כך סתם -
ללא הסבר
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כוס אמק
מתוסכלת, ברגע
של תובנה |
|
