[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות השירה החדשות
אוהב אותך למרות שנים רבות של תסכול,
אספנו עצמות שהשאירו לנו בעיקול,
למדנו על קנאה ועל חוסר הצלחה,
נזכר באיסטנבול בערגה

היא בנויה עמוק בנשמותנו
סביב הפחדים של ליבנו
הם מכתיבים את מציאותנו
גיטאות פזורים קרוב קרוב אלינו....

געגוע
So, when you came back
The happiness broke out
The music played loud
We feel secure again

הבלבול גדול מקשה ומכאיב
השקר זועק להחריד
הלכתי לאיבוד במשעול הגאווה -
עכשיו ההתפכחות
היא כואבת נורא

אהבה חדשה תקווה חדשה,
זה בא לפתע אחרי השלמה וקבלה,
הניצוץ שכבה הפך ללהבה

אהבת חיי רחוקה,
אולי קרובה -
היא מעט משתהה,
בגלל רמזור אדום המורה לעצור:
אין אפשרות כרגע לעבור!

אז איך מחזירים את השליטה
את הריגוש בהוויה
את החיבור למה שהיה
כדי -
שלא תגמרי לי מהר
כמו הנר הבוער,
רוצה להרגיש שוב קרוב להחזיר צלם אנוש

הזמן עובר אתם מתפתחים בעמל
תחת טיפות זיעה ניגרות מעל
המחר מאותת מסמן בלא חמלה

זה אמצע החיים רחוק מהנעורים,
גם מתאוות הבשרים והקונפליקטים הבלתי נגמרים,
עוד רגע קט ישתנה מעגל החיים
רגשות יחוו דרך אחרים.

הרהור
מה נעשה כשתהיה פה שלכת -
ולא בגלל הסתיו
מה נעשה כשירד פה גשם -
ולא בגלל החורף

עולם קטן עם קטן הולך ונעלם,
מסוכסך ומיוסר,
כמה זמן זה עוד ייקח -
אפוקליפסה עכשיו

ארצנו הקטנה רצוצה ועייפה,
מפוחדת ובוכה -
ממראה פניה במראה

אתם שם
אולי אתם יודעים
מתי נמצא אהבה בחיים
בחוץ ישנם זרמים חדשים

בא והולך הולך ובא,
מפחד מהמשמעות של הצעד הבא,
החיים נמשכים מזוועה לזוועה,
למה לא נולדנו בדורות של אחווה

בדמיוני ראיתי אותך נכנסת
פושטת את המעיל ומתכרבלת
בפינת הספה ליד התנור
בחוץ יורד גשם מבול

געגוע
בדמיוני אנו מתכנסים בכל ערב
אחרי תלאות הדרך
בדמיוני אנו מתחבקים ומתנשקים
מעבדים את חוויות החיים

בחוץ משתנים הזרמים
רוחות חדשות מזמרות צלילים חדשים
מביאות ניצני פריחה חדשים-
לפני פרוץ השרב הגדול

איך אתה מחליט?
איך אתה בוחר?
באדם זה או אחר
האם זה כשאתה מתעורר

עוד מעט זה שנתיים אחרי
בחוץ סוער הגשם לא מרפה

אנחנו שניים ביחד מצפים לבאות,
בתחושה מאיימת של חוסר וודאות,
שיוצרת הרגשה של שניים ביחד
אבל יתכן בכל רגע -
לחוד.

ביל ומיתר כמעט מיואשים
בעצתו של ינשוף הם שואלים,
ינשוף עליהם בחמלה מסתכל
ואת משנתו של הובס מתאר:
"אדם לאדם זאב", בין השאר אומר-
ואת עיניו הלאות בעצב עוצם

בין עצבות לתקווה
בין ענן לקרן שמש גדולה
אתה נע בתוך חללית
המגנה על פנימיותך

בין אבני הבזלת
תחת השמש הקופחת
מרגיש קרוב לעננים
קרוב לאלוהים
ליבי מתרחב למראה המרחבים
או עמוק בתוך הערוצים

משפחה קטנה במדינה גדולה
מחפשת דרך מחפשת תשובה
השאלות רבות עולות כל דקה
את מחפשת דרך לאהבה

זה אולי לא מציאותי
אולי הזמן ברח ונעלם
אתה מסרב להשלים עם הקיים
אתה רוצה לממש את מה שלא ניתן

שתי ערים המחוברות בכביש מהיר
היורד בפיתול מההרים
הוא יצא מהעיר המפותלת המסובכת בפיצולים
יורד אל החופש
אל המרדף אחרי תאוות החיים

שבוי בקסמך הולך במשעולך
מחפש את סוד קסמך,
שיכור מעוצמתך -
מוכן ללכת 40 שנה בדרכך,
איכה?

זכרונות
הזיכרון זו חוויה, מקום או דמות,
לאחרונה הוא קרוב יותר לחוף,
מציף כמו הגאות,
נוגע באובדן של דבר אהוב

אז כיצד מבינים
את הקופסא הקטנה שבפנים,
כיצד מפענחים את הקודים הסמויים,
התשובה חמקמקה,
צריך להיאחז בנטיית הלב הבטוחה,
כי לא הייתה הכוונה -
לא הייתה הכנה

מתקדמים במעלה השביל
לקראת מפגשים של אמצע החיים -
אחרי שהתנסינו באחרים,
לא מוצלחים

במקום בו האהבה נגמרת
כבים הכוכבים
במקום בו האהבה נעלמת
נעלמים מיטב הלחנים

עוד מכה וצעקה,
הלחי רותחת הנשמה שרופה,
הוא צועק בטירוף
נכנס לטראנס בלי שליטה,
בועט ומכה ללא אבחנה

הזיכרון בעיה
כמו גם הציפייה,
זה רומנטי
זה לא מתאים,
יש להמשיך הלאה
לחמוק את כל מה שהיה
כאילו לא היה,
החיים נמשכים
זאת עובדה!

וידוי
זה שוק בשר
בלי הצעקות של הירקן

בשמים הכל נקי וצחור
אבל למטה הכל כתמול שלשום,
אז הכחול הפך לאפור -
הוא שולט פה על הכל

עמוק עמוק על סף כלות הכוחות
ממשיך לצעוד בין הלהבות,
המבטים מציצים מבין סבך השיחים,
הפחד גובר מפני הזאבים הרעבים

אז בו נצא בזהירות ובחכמה,
נבחן את העולם בעין צופייה,
נתחבר לעולמנו המוגן
שיצרנו בדי עמל

הרגשת מאויים מהעבר
שלא היה שייך להווה שלכם
אבל אתה עשית ממנו עניין
כאילו הוא בועט ומכה

במרחק של זמן על הציר המוכר,
מחכה לגשם שיבוא
וינקה את כל הלכלוך שזרם לכאן.

גלים מתנפצים אל החופים,
מביאים עימם סודות טחונים בתוך הקצף הלבן,
נספגים בחול-
אובדים בתוך הסלע השחור

דור הולך דור בא
התהליך מתרחש ללא שליטה
החרדה ממלאת כל פינה,
אני כאן,
עוד לא מימשתי שאיפותיי,
עוד לא מימשתי כל תוכניותיי
אנא -
שיתמלאו בקשותיי.

אבל אני מתקשה להבין
למה פרחים יפים בכזו קלות נקטפים,
במיוחד אם זוכרים-
שרק בתחילת דרכם הם נמצאים

איפה את?
רק בחלום
השמים מעל -
כמו יום האתמול

הביטי לחלון
השמש זורחת
מאירה שלל גירויים
כי החיים ילדתי -
פרוסים לרגלייך

ביום בהיר אחד יכולנו לדמיין,
את מה שהתכוון אליו לנון
בתחילת העשור הקודם,
חשבנו שהגענו לגלגול אחר

זיכרונות נעורים הווה מלחיץ,
לילות קיץ מדבריים וסוערים,
נמרחנו על הדשא התעוררנו עם זריחה
ערימה של חבר'ה על הדשא
קרוב לשפת הבריכה

הרהור
ואולי -
גורלך נתון בידי,
אולי
עתידך תלוי בתפיסתי -
את החומר בידי אותו אעצב,
כדי לשפר את גורלי,
כדי לקדם את עתידי

שומע אותך וחושב
על העתיד שבפתח עומד,
איך נסתדר איך ת'ויכוחים ניישב,
האם אהיה גזע להישען - וצל מחפה

היינו שניים בעולם של בודדים
בנינו את חיינו כמו זוג יונים
לפתע בתוואי הדרך הקשה
בחרנו בנתיבים מנוגדים להליכה

וידוי
הייתה לי הזכות
שעכשיו שייכת לאלוהים
לשהות במחיצת הטובים שבבנים

כן זה היכל האשליה
הרעש בו רב האווירה חמה
מתחבק עם כולם הקרבה רבה,
בחוץ כבר נריב -
אל דאגה

של האלפים
מהכפר הקטן ליד הים
הם היו בשיא תפארתם
נסיכים קטנים בשיא פריחתם.

חיים בפחד -
מתרגלים לאובדנים הרבים,
מתייעצים ובודקים מנסים להבין -
איך השתנו בבת אחת החיים

כי אז
זה היה Abuse ממושך
שעבר מדור לדור
הוביל למה שאנחנו היום

ערב,
אחרי יום עבודה,
בטלוויזיה מדווחים על עוד ילדה שנפגעה,
המידע זורם נקלט ונפלט
צריך לשמור על שפיות -
להיות מתוכנת

כך הוא תמיד ביתרון
כך הוא תמיד הראשון,
גם כשחשבת לרגע -
שאותו השארת מאחור

לרגש אין טעם
לרגש אין ריח,
לרגש אין גם צבע,
הוא סתם כזה,
מין דבר כזה -
לא נתפס

כעבור שעה אני חוזר,
רואה פקעת אנשים מצטופפים עצבניים,
"מה קורה"?
אני שואל בתמיהה,
"הרכבת מתעכבת"
עונה אותו אחד מהפעם שעברה,
"ככה זה כשמפספסים את מה שכבר היה..."

במסדרון האבסורד על גלגלי הזעם
בין שבילים אפורים
תחת השמש הקופחת
מאבד עצמי לדעת
נקרע בין הלב והזעם

הדברים מתגשמים
אתה פתאום תופס
הם נוגעים בנקודות הרגישות מכאב
מימים אפלים השייכים לעברך הרחוק - עייפת מהכל

התחלות הן עמומות ואפלות,
לא ברור מתי הן נגמרות,
או אם הן -
התחלות של התחלות

אתה מתעורר בבוקר
הכאב מפלח את ראשך
אתה נזכר במעשיך
בלילה שהיה

הזמן לא עוצר
רץ הכי מהר בעולם
בוער לו מאחור
הוא לא מתחשב בדבר

העיקר -
אנחנו עצמאיים
העיקר שאנחנו חוגגים
כי קשה להבין

אין תקווה -
אין למה לקום,
גם כשהשמש מחייכת
ובחוץ הכל יפה וצלול,
העולם הזה שייך לאחרים -
אליהם החיים מחייכים

חיים חדשים -
זה הילד שלך זו הילדה שלך,
מתפתחים לקראת חיים חדשים
לקראת מחוזות בלתי ידועים,
אולי הם יפגשו כדי לתקן,
כדי ליצור עולם טוב יותר

אינטרוספקטיבי
אני מרגיש איך נפשי תועה
אני מרגיש אותה -
רצוצה ולאה

געגוע
עם תמונות מהעבר
אתה רואה אותה מחייכת
גם עצובה וכואבת
אתה נזכר בימים שהייתם יחדיו
הגעגוע דוקר כל כך

בשמלה לבנה מיוחדת למסיבה -
היא רוקדת
הוא מולה -
בחליפה שנרכשה במיוחד למסיבה,
המכסה כמו השמלה,
את העתיד הלא נודע

הם מתיימרים לדבר בשמו,
הם מתיימרים לחשוב במקומו,
הם טוענים במסווה שהם שליחיו,
הם מספרים על הבנת מחשבותיו

אין תקווה -
זה מתברר בין ירייה לירייה,
בחדשות שומעים על עוד גופה,
כולם מדברים על נקמה -
על תגובה קשה

אז מה יהיה
את לא יודעת
חיה את הרגע - כמו ילדה
מנסה לחשוב כמו אשה
ואני באמצע -
בין הלא ילדה ללא אישה

בים השאלות ישנן הרבה תשובות
חלקן במעמקים חלקן צפות
בים השאלות ישנו מגוון של צבעים
חלקם מתחברים חלקם זרים

יצאת ממעגל העשייה
לא מבחירה
זו יד הגורל
שהחליטה לטלטל לנער את גאוותך

הכל נאמר
הדמעות מציפות את עיני -
מטשטשות את עתיד חיי
ברקע השמש מבצבצת פתאום - שולחת קרן אור

עשתונותיי לא פוסקות
לנתח ולתהות
להשוות ולקוות

בתוך הבדידות המעיקה
מקנא באוהבים הנכנסים
לתוך הלילה האפל
אל הכוכבים המחייכים

הגות
אבל מי שנבחרו בזכותה
מתעקשים להמשיך ולרמוס אותה
הם לא מבינים
אוילים בחליפת שלושה חלקים

ארץ אוכלת יושביה
הדם זורם בנחליה,
היא שוכחת את אזרחיה,
נגמרו לה הרעיונות
נגמרו לה המחוות,
נמאס לה לחיות
היא אפילו לא מחפשת מוצא של כבוד -
הוא אבוד היכן שהוא,
בים הבעיות

אז מתי זה יבוא יהיה כמו בסרט,
הרפתקה מרתקת אהבה בוערת,
הפי אנד וחיוך למזכרת,
העיקול ארוך מהסרט
אולי אלוהים שוקל עבורי את הדרך

כשתרצה מולך נתייצב,
נקשיב בכובד ראש לבקשה שתהיה,
נקבל החלטה שאולי תרצה,
שתהיה לטובתך - כך נקווה

לאחרונה חוזרות אליי תמונות מזמן רחוק,
של מבטים נישאים בתחינה של שוק,
הן רואות את הסוף אם כי עדיין מחפשות תקווה,
מחפשות חמלה של אדם במצוקה

לא עמדתי בפיתוי
כשאותך ראיתי ממול
זוהרת ויפה
מחייכת אל מול
שקיעת החמה

הגעת כדי לגלות
את המתחים והרגשות,
שהמשיכו לבעור,
המשיכו לזרום,
תופסים קוטב קשה לגישור

אלגוריה
נפטרתי מבתוליי
נפתחתי לעולם
נשמתי אוויר פסגות
של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

אבל ביום הזה
אין מילים שיעזרו לרגשות להתבטא
הן כלואות יחד עם המילים
עמוק בפנים

בשם האהבה - אהבת מולדת,
כך הם אמרו,
זה ציווי אלוהי -
להגנתם הם טענו

רוצה לעוף רחוק
לשאת אותך איתי,
לצפות על קו החוף,
על הגלים הנשברים
על האדוות -
כדרך החיים

געגוע
למה אתה מתגעגע
אתה לא יודע

אם הייתי שם
תחת מטר אש כמו מטרה למכירה,
הייתי בורח,
עוזב הכל בזעם האימה

מה אתה מרגיש?
רק אלוהים יודע,
אולי זו סכיזופרניה
אולי סתם פרנויה

מולך אני מרגיש איך זמני עבר,
מולך אני חש את פחדי,
אתה מספר על בעיות הנשמעות "קטנות",
אתה לא תבין -
אנחנו חיים בשני עולמות,

הגיע הזמן הגיעה השעה
לומר את הדברים -
מהם פחדנו נורא
לעמוד פנים מול פנים אחרי חיים משותפים
לא לברוח שוב פעם -
להיות אמיצים

מחכה,
אולי יהיה אחרת,
חייב להרגיש קצת בסרט,
כי החיים זורמים כל הדרך אל הים

ואני בצערי מעבר לגבול,
אמשיך במסע החיפושים הגדול,
אתור בעיני כל תנועה אפשרית,
שתזכיר אותך - שתהיה לי לתמיד

זה זורם חזק
זה מטלטל ומרומם אל-על

העלית אותי לגבהים
נתת לי לנשום אוויר דליל -
נקי ממזיקים,
הרגשתי בעננים,
צפיתי על הכל מהגבהים,
חשבתי -
החלומות מתממשים

אלכוהול, מין -
זה מה רץ בסביבה,
מנצלים את זה -
את המצב המיוחד מסביבך,
אתה חושב שהשכלה תוביל להצלה,
אתה טועה

לכן בצערי מעבר לגבול
אמשיך במסע החיפושים הגדול
אתור בעיני כל תנועה אפשרית
שתזכיר אותך -
שתהיה לי לתמיד

אי שם-
לא ברור היכן,
ישנה אהבה זכה וטהורה,
ללא תחרות בגלל הצורך בסיפוק-
אהבה של משמעות,

אינטרוספקטיבי
זה הפשיר כשהלכת
פתאום הרבה צץ ועלה:
אושר ושמחה מעורבים בדמעה

ההווה זה הרגע זה צו השעה
צפויות לו בריקדות ודרכים פתלתלות,
הוא רוצה לזרום לעקוף בקלות,
לחייך לחיים בפשטות

בצבצת
לשני הורים המומים,
שכמוך נאבקו
לקראת מפגש של אמיצים -
כי החיים לא פשוטים
הם רצף של מאבקים,
גם רגעים קסומים
כמו במפגש הזה -
מפגש החיים

עכשיו זה אתה
מחובר לצרכים של עצמך,
שכחת את מי שמסביבך,
ההכחשה עושה את שלה

במרחבים של חול או ירוק
נקים את ביתנו רחוק אך קרוב
נצפה להרים הצבועים בצבעים
שם ישוטטו הילדים

זכרונות
יצרנו קבוצה יתומה מהורים,
התפתלנו בין משימות החיים,
התבגרנו במנותק מרצף האירועים,
חשבנו שכולם עלינו מסתכלים-
לא הבנו -
היינו מנותקים

פעם - לא מזמן,
כשעוד היינו יחד
הסיוטים כבר היו
פחדתי שהתגשמו,
הייתי צריך להרגיש נאהב
לא בצד - מוזנח

נערה מתבגרת בתחילת החיים
גמרה לעצמה את הסיכויים
היא החליקה מהנתיב התרסקה לרסיסים
היא נמצאת "עמוק בפנים"

סוף עידן התמימות
קיבלתי את העול על עצמי,
כי גם אני -
רוצה להיות כמו כולם
כמו אלה שאומרים אותו דבר
ומתכוונים לאותו דבר,
נשאר רק לשמור על הצבע שאולי...
לא נראה אותו דבר

הרהור
השטן כבר פה
הוא הגיע ממוסקבה
הוא השתלט על כל חלקת אלוהים מצויה
הוא את שלו עושה עם חשיבה

אני אוהבת אותך
כך היא אמרה
אך מוותרת
כי זה לא הסרט
שאמשיך לקחת בו חלק

פותח עיניים לעוד יום של ריצות חוויות ומטלות
צריך לתמרן -
לענות על הציפיות
כי יש עיניים מצפות ועוקבות
החיים הם רצף של דרישות

עוד שעה עברה
השעון נע בהתמדה וגומר על התקווה -
שהייתה בלב עד הדקה האחרונה
למרות שכבר חודש - קולך לא נשמע

גורל
כי מחר יהיה עוד טקס
ועוד סיפורי גבורה שיסופרו לקול מנגינה
על רקע עוד דמעה שנפלה

על ספסל ברחוב מנותק מהגוף
בוהה בחלל העמוק הדחוס,
מחפש חוקיות תובנה חדשה,
משהו מפר את הדממה

אז למה אלוהים -
נטשת
את טיפת כבודו האחרונה -
רמסת

נחפש שם בדקדקנות
שרידים של אהבה שנפלה וצנחה,
אחוזה עמוק באפלה
היא זועקת לעזרה

פגיע מתהלך -
זה עמוק בפנים,
המטרה לזהות -
את השורשים

זכרונות
נפגשנו כל יום שישי אחרי זמן ארוך יחסית,
סיפרנו על חוויות של השפלות -
על מתיחת גבול היכולת עד אין סוף,
צחקנו,
העברנו עוד סוף שבוע יחדיו,
בלילה בכינו לקראת השבועות שחיכו אחריו

פתאום אנחנו בנפרד-
במרחק
לאחר שבע שנות אשליה
אנחנו לבד

ציפור הנפש שלי לחשה
שהיא לא מוצאת מנוחה
יש הרבה רעשים וזרמים חזקים
היא כמו מטוטלת -
קשה לה נורא

אבל האגו כמו האגו,
יודע בסופו של דבר,
להקשיב לתכתיביו של ההוא מעליו,
כי ההרגשה המוכרת שאולי הייתה בשירותו

והקוד האתי
מתהפך בקברו,
הקוד המוסרי כבר מזמן -
מחפש את דרכו

אכזבה
כי בצומת ההוא
שכב אדם
מתבוסס בדמו
בין כאן לשם

המקום הזה נולד אי שם במנהרת הזמן,
הוא יצר מרחב מוגן
כנגד -
מרחב בלתי מוגן
שאיים בכל זמן,
מאז
הוא מלווה בקפידה
שומר מכל רע

משבוע לשבוע,
מדקה לדקה,
משנייה אחת לשנייה,
חיפשתי -
לא מצאתי,
חזרתי למקום שבו הייתי -
לאותו שבוע שהיה:
ליום, לשעה, לאותה השנייה

מלחמה,
ללא ריח של אבק שריפה,
ללא עשן המסתיר את הזוועה,
זה רחוק -
זה 2 ק"מ מכאן,
אין מה לדאוג -
אפשר להמשיך כרגיל לחיות

הוא משחק לך במחשבות
הוא בועט לך באונות
הוא מטלטל ממקום למקום
הוא גורם לצער וליגון

כן אפשר להיחשף ולצלול,
כדי שתהיה אלומת אור,
שתראה את הדרך המפחידה המאיימת -
שבתוכנו קיימת

וידוי
אוהב אותך
יונק מיופייך ושותה ממימייך
את נותנת חיים
למרות שאת מציעה גם מים מתים

שמים מעל
זה לא נגמר,
אתה מנסה לעשות עוד צעד -
לכאן,
כי אנחנו מחכים עוד רגע תכנס,
לא כך תכננו ממך להיפרד

שני נערים את דרכם מחפשים,
הצבא מאחוריהם הם יותר מפוכחים,
הם נשבעו אמונים את זה הם זוכרים,
לדרכים שונות הם פונים -
משני עברי האוקיינוס הם מדברים

אתה אח אתה חבר
אתה משלים את החסר -
כנראה זה תפקידך,

עכשיו אני מבין -
זה מאוחר,
את רחוקה כמו שלא היית מעולם,
ואני ביגוני פונה לאלוהי
מבקש עזרה כדי ליישם הבנותי

הלל
לכתוב כדי לפרוק
לכתוב כדי להרגיש -
את מה שמערגל בפנים
על מה שלא נהיר

לפתע נשארות רק התמונות
הקטנות והצבעוניות,
דרכן משתקפים פרצופים-
שמחים וחייכניים

נישא על תעתועי הדמיון
בלילה וביום
נסחף באשליה של פאזל בהרכבה
ממנו תשתקף תמונה יפה וורודה

עד מתי
לאן מועדות פניי
לאן מובילני הגורל
האם אבדה לי הזדמנות חי

נכנס האחר
הוא לא זוכר,
הוא לא יודע
הוא תופס -
את מקומו של האחר
שהיה ונעלם,
כך סתם -
ללא הסבר




חזרה לעמוד היוצר הראשי
שמעתי שאפרוחים
ורודים עושים
עכשיו קאמבק
מטורף



אפרוח ורוד,
האופציה השפויה
(לעומת צביקה
פיק, נניח).


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/OfirLevi
יוצר מס' 75362. בבמה מאז 19/3/07 2:23

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאופיר לוי
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה