צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אתה.
אתה חייב שיהיה לך פשוט את הכל.
כל דבר קטן שאתה רואה שלאחרים יש ולך אין, אתה משיג אותו.

אנשים משתנים, ואתה לא יודע מה אפשר לעשות, אין לך מה לעשות.
אתה נתון תחת כל כך הרבה יאוש שאתה לא יודע מה הולך מסביבך,
ואתה מכיר אנשים חדשים,
שגם, כנראה, היו שונים בעבר - ועכשיו הם מה שהם.

דמעה נפלה מעינו.
הוא היה מיואש.
ולא ידעתי מה לעשות.

"השראה!!! האוכל על השולחן!!" מוזה צעקה.
"אני כבר באה אמא!" השראה צעקה בחזרה.

אתה נטשת אותי לטובת מקומות המוניים וזולים
וריחות שיכורים ואנשים מוזרים

חייכתי אליו, הוא נישק אותי ואני נישקתי חזרה. לא רציתי להתחיל
לעשות סצנה מכל דבר, אז הבלגתי. התחלתי לחשוב שאני עושה את זה
יותר מידי בזמן האחרון.

חלמתי על עופר. אהובי. מחמדי.
נסענו ביחד להופעה, ההופעה, שמסתבר התרחשה בקניון
עזריאלי,הייתה מורכבת מכמה הופעות במקומות שונים - וההורים שלי
היו שם.

החסה עצובה
אף פעם לא חשבתי שיש לה רגשות
ואם היו לה אז כולם נעלמו
הרי תלישת העלים האכזרית, זריקת המיותר
הכל
זה יותר מידי לחסה שפויה

כשעמדת שם, הסתכלתי עלייך.
אני יודע שלא ראית אותי מסתכל, ובדיוק בגלל זה בחנתי אותך.
הבטתי בך מכף רגל ועד ראש, בחנתי בדקדוק את תווי פנייך המשתנים
לנוכח הדברים שנאמרו - וראיתי איך את בונה לאט לאט את החיוך
הלא מבין שלך.

היא מתעוררת.
האביכות של הבוקר מעיקה עליה כתמיד, אבל היא כבר למדה להדוף את
זה ולהתחיל את היום שלה.

"אז אתה באמת חושב שאתה יודע הכל ?" צחקתי עליו.
מי הוא חושב שהוא ? גאון הדור ? המבין הגדול בענייני חיים
ופילוסופיה ? לעזאזל, הוא
אפילו לא יודע מה הצבע האהוב עליי.

תמיד שהייתי הולכת ברחוב
ורואה ילדה יפה
הייתי חושבת איך היא מרגישה
אם היא יודעת שהיא יפה
אם הרבה בחורים מתחילים איתה...

חתכים הם לא בעיה, הן תצורה מוזרה של פחד מעורבב בסערת רגשות
שאתה לא מסוגל להוציא החוצה בבכי.

כמובן שיכנס בחור לתמונה באיזשהו שלב.
אותו בחור לא ידע שקיים חלק מלוכלך בעולם שלה, ויכיר רק את
הדמות המושלמות וחסרת-הפגמים שהיא מרשה לו לראות.

הרבה זמן שלא כתבתי ...

הוא ידע שאני עושה את עצמי חזקה, הוא יהדק את אחיזתו סביבי כדי
שלא אתפרק לו בידיים ויתן לי נשיקה קטנה על המצח, כאילו אומר
שהכל יהיה בסדר מבלי להפר את השתיקה שנוצרה סביבנו.

היית פעם לבד? לא לבד בבית, או לבד בלי חיית מחמד - לבד לבד.
שאפילו חבר אין לך?
שכל דבר קטן שקורה לך, שבדרך כלל היית הולך ומספר, נעלם כלא
היה - כי לא היה לך מה לעשות עם הדבר הזה. לא היה לך את מי
לשתף.

אתה חושב שאני לא מבינה מה אתה מנסה לעשות ?
לגרום לי לחשוב שוב על כל הסיבות למה אנחנו לא ביחד, ולשקוע
בדיכאון עמוק.
בדיוק כמוך, בעבר.

את לא מודעת לכח הענק שיש לך, לכך שאת יכולה לגרום למותי,
ולחילופין, את גם מסוגלת להפוך אותי לאדם חדש לגמרי.

כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע הוא כיצד לכסות את עצמי הכי טוב
שרק אוכל. התפתיתי להכנס מתחת לשמיכה ולבכות, כמו שאני בדרך
כלל עושה כשאני לבד. והרגשתי כל כך לבד, אפילו כשאתה לצידי.

אתמול הרגתי פרפר.
נכון, זה לא דבר כזה גדול, אבל בשבילי זה כן.

צ'רלס הוא אחלה של בחור
אף פעם לא הבנתי למה כולם רצו לקרוא לו וינסנט
אבל ככה יצא
תמיד היינו נפגשים בערבים לכוס קפה ועוגיות אצלי בבית
ותמיד הוא היה מצייר על המפיות ציורים מדויקים
אפילו אם השולחן קצת זז או שנשפך לו הקפה...

חלמתי עליך.
חלמתי שאנחנו שוב שוכבים באותה מיטה, מחובקים. אתה משחק לי עם
השיער ואני מלטפת לך את היד.

ותמיד שפרץ הרגשות הזה עמד על הצוק, תכנן לקפוץ ולשחרר את
כולו,
היא הייתה מתיישבת לה בפינה של החדר וממלמלת לעצמה את ה"המנון"
שלה,

את חושבת שלא שמתי לב שאת כל הזמן איתם ? הרי דיברת עליהם,
היית איתם, לעזאזל, אפילו ביומולדת שלך לא יכולת להיפגש איתי.
ואני ? אני ישבתי כל הזמן ושתקתי. שתקתי. לא יכולתי להגיד לך
כלום. הרי זאת הייתה פעם ראשונה שממש היו לך חברים שאהבו אותך
והכל, ומי אני שאקח

מה עכשיו ?
לא עכשיו ולא אח"כ. נקודה.
אז מתי ?
מתישהו.

הוא התחיל לכרסם,
חתיכות קטנות פה ושם,
לא משהו מורגש.

ביום החתונה שלי אני אלבש לבן.
לא ארמה את הציבור, ואדע שכצבע השמלה צבעי הוא -
טהור, בתולי. מחכה לכתם שיבוא ולא יצא - לא משנה כמה אנסה.

המסטיק שלי, חסר טעם ותפל.

לא רוצה,
לעמוד מול העדר,
הרועש וגועש,

הניחי נא את ליבך על מגש מוזהב,
אולי אפילו מוכסף,
למען ישמר הטעם הטוב, של עולם הסיפורים והאגדות.

אבל, אם הייתי גרב,
לא הייתי רוצה להיות כל גרב שהיא,
לא ולא.

נשמתי השחורה, אהובתי, מחמדתי
חבקיני חזק, אנא, חבקיני אותי
ולכי עמי יד ביד אל עבר הדממה,
שאותה אפלה מכילה אותה.

אבוי לעולם, איננו שם לב, כי זהו. פה. הסוף.
לא יוכל עוד להתלונן על חור באוזון, או על אי מים,

הלאגן לא מוחלט, התלבטות, התחבטות,
משהו שלא ממש ניתן להגדרה

זמן הוא כל מה שאני מבקשת.

יש אנשים שאוהבים גלידת וניל עם פצפוצי שוקולד, יש אנשים
שאוהבים לקנות בגדים
יש אנשים שפשוט אוהבים לאהוב, כמו שאני אוהבת אותך.
ואת מעדיפה להתעלם.

הבנתי למה הם מתכוונים, סוף סוף.

בשעה שחיפשתי את עצמי על מיטה, בערימות על גבי ערימות של
שמיכות, חשבתי עלייך, במקום לחשוב עליו. כבר שבועות שאני מנסה
לשכנע את עצמי שאני אוהבת יותר עכשיו משבעבר, אך ללא הצלחה.

אולי זה לא אומר הרבה בשבילך, אבל בכל פעם כשאני מחבקת מישהו
אחר אני מסתכלת ישירות עלייך. במבט מתנצל, שנובע מכך שלאף אחד
מאיתנו אין את האומץ לקום ולהגיד מה הוא מרגיש.

הוא ראה את העולם שלי כדבר מובן מאליו, בתור הדבר שאליו הוא
צריך להגיע בסופו של דבר.
לא לא, שלא תחשבו לא נכון - הוא לא חשב על עצמו כעליון, הוא
למעשה לא חשב על עצמו...

כשראיתי שהיא כבר לקחה לך את השם, אז ממש התחלתי להיות עצובה.
אל תבין אותי לא נכון, אין לי שום דבר כלפייך, היה בעבר - ולא
אכחיש - אבל אני מוכנה להגיד בלב שלם שמזמן עברת לי.

לא משנה מה אני אעשה, אתה לא תהיה מאושר
תמיד יהיו לך את הטענות שלך
ותמיד יהיו לך את הדרישות שלך

אני אוהבת אותך, כנראה שאני אמשיך לאהוב אותך כל החיים שלי,
ובאמת שאיכפת לי ממך. אני לא משקרת ולא מזייפת, ולא משנה מה -
אני יודעת שרגשות לא יכולים להתחלף תוך יום-יומיים.

מה שלומי? אני שמחה ששאלת. הראש שלי כואב ואני בקושי יכולה
לדבר, אני מרגישה כאילו כדור צמר ענק תקוע לי בגרון. כן כן,
נפלתי קורבן לדלקת גרון...

אני זוכרת, כשהייתי קטנה ושמעתי את כולם מדברים על זה שהם
גדולים, או הולכים להיות גדולים - או כל הקישקושי שכל האלה שאף
אחד לא ממש זוכר, רק באירועים משפחתיים כשהסבתא פתאום אומרת
שרצית להיות טייס, ולא עניינה אותך העובדה שיש לך משקפיים או
פחד גבהים.

"פרח ? בשבילי ?" היא מחייכת קלות, היא אף פעם לא אהבה את
הרעיון הטיפשי הזה.

אתמול קיבלתי את המכה הראשונה.
ידעתי שזה יקרה, זה תמיד קורה - לי לפחות. למרות שבתוך תוכי
אני מעדיפה לחשוב שכולם מרגישים ככה במוקדם או במאוחר.

כל אחד אמר "רופא", "טייס", היה אפילו ילד אחד שאמר שהוא רוצה
להיות בדיוק כמו אבא שלו, אפילו שהוא לא יודע בדיוק מה אבא
עושה.
ואני ? אני אמרתי שאני רוצה להיות צלמת.

אני אוהבת כשאתה מגלה לי קצת, זורק לי מילה פה ושם ונותן לי
לחבר את הכל ביחד. אתה בעצמך מוקסם מהדרך שאני כבר מסוגלת
לקרוא אותך. אני רואה שאתה מפחד, שכל השנים שניסית להסתיר את
הכל מתפוצצות לך בפרצוף עכשיו, אבל אתה גם שמח.
אמרת לי שאתה שמח.

בשנת 1985 חל המהפך הגדול.
נולדה ילדה קטנה בבית, ומאז כולם שומרים לה טינה.

כולנו שמחים, כולנו עצובים

כל דקה שאתה נמצא בה נראית לך כאילו מתבזבזת על כלום.
אבל בכל זאת מתבזבזת.
ואז אתה עומד בתוך המון האנשים המסתובבים, וחושב אם אפשר למצוא
פה אהבת אמת.

פעם הייתי כותבת תאריכים ליצירות.
חשבתי שזה טוב, שאני אוכל לזכור את הסיפורים שלי ומתי הם
נכתבו, שאני אוכל להסתכל על הכל עוד כמה שנים ולחשוב לעצמי כמה
זה נחמד, ב1999 כתבתי סיפור על הנערה ההיא, וב2000 כתבתי על
הבחור ההוא.
התעוררתי.

בוהה בציור החלול על קיר סגול.
אנשים הולכים, שמחים ומאושרים.
עוברים במעברי חציה ולא נדרסים.

אתם מבינים, כמו שאתם מכירים אותי, גם אני מכירה אתכם. אם
תכננתם לקחת משהו ולהשתמש בו נגדי, כנראה ידעתי אז זה ולא
טרחתי לספר לכם שום דבר שיגרום למהומה סביבי.

הקטע הבא מוקדש לך, מיכלי, שלי או לא שלי - הפעם שתדעי שזה רק
בשבילך.

הטלפון מצלצל. אחר כך הוא גם מצפצף קצת ואז הוא משתתק.
אני בוהה בו מרחוק, ותוהה אם זה שוב אתה.

חייכתי אליו בחזרה. שתיקה שמילאה את הכיתה הופרה על ידי חבורת
ילדים שהתרוצצה במסדרון ליד הכיתה המבודדת, שהוא בחר - כדי שלא
יפריעו לנו.

העובדה שהלכתי לא אומרת שעזבתי, אני אף פעם לא אוכל לעזוב.
אני כבולה בכבלים מטאפוריים, שמשורר אחד יתענג לנתח אותם
בעתיד.

לא יודעת למה, זה נשמע לי יותר לא הגיוני מאשר לך - שבאמת יושב
וכותב על הבנות שהיו ולא יהיו יותר, אבל קיוויתי.

תמיד היא הייתה אוהבת להדליק את הסיגריה
אפילו לא להחזיק אותה
פשוט להניח אותה על הרצפה, או איפה שהיה מקום

אלה שחותכים לרוחב רוצים להראות לאנשים שהם רוצים שישתתפו בסבל
שלהם, אפילו שהוא לא כזה גדול ...

אנשים בלתי רצויים. קשה להם להבין שאני לא עונה מהסיבה הפשוטה
שאני לא רוצה לדבר איתם.

הקו שלי איטי בזמן האחרון ואני לא יודעת למה.
אני בקושי מצליחה לשלוח דברים, רק לקבל.

'בבקשה אל תפגע בי. נפגעתי מספיק'.

אתה יודע, אתה אנוכי.
עד כמה שאתה מדבר על זה שהכלל רע, ולא שם לב לדברים, ובכלל לא
איכפת לו- אתה יצאת כזה.

ביקשתי שלא תעזבי אותי.
"אני שוכבת פה לידך, אל תדאג".