|
וכל הזמן הזה ליוותה אותי ההרגשה שכבר הייתי פה פעם. בטוח.
|
הזכוכית הבלתי אנושית הזו
שחודרת לך עמוק לעור
|
ואפשר דווקא להבין
או לשחק תופסת
(ואם כבר תופסת אז לתפוס, לא לברוח)
|
עקבות שפיזרת באוויר
כמו שביל של סוכריות
בתוך שדות לא חרושים
למחצה
|
ועתה הייה לי לעמית,
אתה תהיה לי לעמית
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
חלק ב':
צומח.
סוף
שרוליק
ישראלוביץ'
מסיים את הסלוגן
בהמשכים ומגיע
למסקנה שיצירות
לא צריכות
המשכים...
בקרוב חלק ג'
האפילוג. |
|