צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

היא באמת כל כך יפה. וכמה שמביטים בה יותר, רואים שאמת, באמת
אין על מה לדבר, היא הנערה הכי הכי יפה בבית הספר. ומביטים בה
הרבה. היא לא מחזירה מבט. דווקא יפה כזאת, מתבודדת.מאוהבים בה
בנים, גם בנות, אבל היא מסרבת לכל חיזור

לבן של פיקסמן היה את האינסטינקט, שחסר לכל כך הרבה אחרים,
שהעולם הגדול גדול מדי, אכזרי מדי,וקר מדי לבן אדם שברירי
כמהו, אימא שלו נראתה לו בצדק כאדם היחיד בעולם שידאג רק
לטובתו האישית, עובדה, היא יצרה בתוכה את הסביבה החמה והמושלמת
הזאת, והיא נשאה אותו בתוכה

בסופו של דבר, הוא התוודה בפני. לא לה, קודם לי, דווקא אלי,
עליה, הוא. ירד אז גשם בחוץ, ואנו היינו בתוך מבנה התיכון
שהיה, כרגע, מחומם. מזל. אז הוא אוהב אותה. מפתיע, מובן. ומה
אני אמור לעשות? ירון אוהב את רוני, אני לא הולך לצעוק את
זה. את הסוד אני דווקא י

לא להקשיב, לא להקשיב.
מי שמקשיב עלול להרגיש.
יש רגשות שלא רוצים להרגיש.
לברוח מהשגרה. הבריחה היא שגרה.
בריחה: ככל שזה נורא יותר זה נורא פחות

להצית אש עוד אש תמיד אש
יש מספיק גופות בערמה
יותר כבר אי אפשר, כמובן שאפשר, עוד לנצח
עוד מלחמות, עוד פצצות
לא, לא תהרסי את העולם
תשאירי חלק קטן בו תוסיפי להתקיים
הרשע.

1. אני עדיין נראה נורמלי.
אני עדיין נראה בודד.
אשליות.

כי בהם ראיתי אהבה גדולה, טירוף.
ובי העלמתי ריקנות כבדה, טירוף.
בודדים היו הם בדרך אהבתם השונה.
שונה הייתי בדרך בדידותי.

בימים קשים אלה
קשה להפריד בין הימים.
בימים קשים אלה
קשה לדעת על מה מתאבלים.

איך אני אמור לדבר?
מה אני אמור לומר?

עפה ציפור מעל בריכת דגים

נראה לי שזה הקרב האחרון שלו
נראה לי שהוא ידע זאת לפני.

מחר אנו ניצור את קדושינו,
והם יבראו את קדושיהם,
והכל יימשך.
כך, כן כך, המסוק ירעיש
והזעקות נשמעות גם במוחי שלי.
מה רבות הם.
גם זעקה של רוצח היא זעקה.
גם דמו אדום.
אך לא כל דם הוא דם של רוצח.
זמן יעבור עד שהזעקה תהיה מן האדמה
הלא הגופות עוד שם.

אבל אני עכשיו מבוגר מדי,
עוד מעט אהיה צעיר מדי בשביל דבר אחר.

בשדה נאמרו מילים
ההבנה נתונה לדימיון.

הם מדברים אבל
הדם ניתז בשטח
דם מתערבב בדם
מנצחים ומפסידים
מאחורי הדיבורים
דם החכם ודם הכסיל

אבל עדיין פנים מסוימות יגרמו לפני להאדים
על כל פנים, כרגע
פני משחירים מזיעה.

ואני יתבגר.
ואני ירוץ
ואפילו
אטפס עד למעלה.
ואהיה לבד בחדר.
ואהיה לבד ברחוב זר ועמוס.
כן
אני כבר כל אלה.

תייר בתוך עירי.
האבנים קשות מאורות באור רך.
יש שקיעה תמידית.
כמו הכפר המתדרדר מטה בצד החומה.
מביט מרוחק.

אבל האהבה שלי מוגבלת להתבוננות.
אני לא מסוגל להפגין חיבה,
אני מפחד ממגע,

זה יקרה שוב.
ואנחנו נידום המומים.
זה יקרה שוב.
אולי לא ברכבות ובגזים
אולי לא באותם נפשות פועלות
אבל זה יקרה שוב
אולי עוד בטרם נשכח.
זה יקרה שוב.

אילוהייתה לי חברה-
אולי היינו רבים.
אילו הייתה לי ידידה-
אולי היינו אוהבים.

גוש חום קטן ורך
שנפלט מגופנו
כמו שירה.

ירוק. ירוק נודד.
נלחם נאבד. מתמזג. לא נמוג. חזק. ירוק
רוקד חוגג מפסיק. חושב.
עובר מבד לעיניים ירוק.
נוזל יוצר אורך ורוחב.
מטפס מהאגם על השיח הגשר
עלי. ירוק, כמה ירוק.

בקרוב ודאי יתרסק גם אסון קטן עלי,
כרגע רק מסתכל על כל האסונות הגדלים הללו
אנשים נחרבים, עולמות מתים. האסון הקטן שלי הוא

לא לכתוב עכשיו
לא שהדופק עוד גבוה
לא לכתוב עכשיו
לפני שהרגש התייצב
והחליט
לאיזה כיוון הוא סוער

תראה ותחשוק נערות
להם שפתיים שיחממו
לא את שפתייך.
לך רק שפה משלך.
רגשותיך ייעלמו במגע בעט
תהיה אטום.
לב דעך
אתו לבדך תלך.

המגדלים מתמוטטים כקלפי הימורים.
האנשים בוכים, החרדות שלהם התבגרו ועכשיו
הם מופיעות כל יום שלישי באולם קרוב למקום המגורים.

באדמה אש עוד בוערת בזמן עבר
כבר לא תשרוף רק מקשטת את המכחול
ותייצר את היופי השבור שרוקד לי בדממה

ואם בעולמו אנשים ירבו להזיל דמעות
ואם בבוץ יתלכלכו גם רגליהם.
ומאהבה הם יפיקו יותר סבל מהנאה,
אנו נחייך אחד לשני ונודה אל מה שיש לנו.
והם יישאו עיניהם למעלה ואותנו הם לא יראו
מביטים עליהם ברחמים, אבל לא מלאים בדבר.
ואת קולותיהם נשמע בתפילות נואשות,

די הרבה זמן הוא נע ונד,
כבר לא אותו בן אדם שהיה.
עדיין מתלבט אם ואיך לספר לבנו
איך היה לו פעם אח
וכבר לא.

העיר בוכה
האורות דולקים, אבל בעצב
מן אור קטן שלא מצליח להיות נחמה

מקום אותו מקום תמיד אותו מקום יפה עם נהר של דם

דקירות קטנות וגדולות
אוכל לא טוב וחרבות דמיוניות
יוצרים את ראשי הכאב.

מתערבבות דמעות ההתבגרות עם דמעות הבגרות.

זה שיר על בלבול,
זה שיר על רגשות,
זה שיר על התבגרות.
זה לא שיר על אף אחד מאלה,
זה שיר על הכל ועל יותר.

ערמת האפר כמה אפר של אפר יותר משהעין יכולה
לקלוט
מידע
יותר מדי
מילים אסורות.

לפעמים לא מצליחים להפנות את הראש.
(עד שכבר חשבתי שהפכתי אדיש)
אני מוצא את עצמי הזוי בקו ישר מול המציאות.
הרבה זמן לא ניגבתי לחי,
עכשיו אני מסיר דמעה גם מהלחי השנייה.
אני לא יודע מה פוגע בי יותר,

תחת השמש הטובה פני החלו להישרף.
הפרשה חדשה יצאה מעיניי:
דמעות.
כוח נסתר סובב את ראשי
אולי נכנעתי.

תמונות הזוועה שוב חולפות מול עינינו

סימור ראה את אשתו פותחת את הבוקר בהתרגשות מיוחדת. לעצמו תהה
עם היא לא לוקחת את ארוחת הערב הצפויה יותר מדי ברצינות. מאז
אתמול בערב הוא שוב חשק בה. ללא ספק. חשק בה כמו פעם. אבל כבר
עבר כל כך הרבה זמן מאז, הרבה זמן. לא ידע מה לעשות, מה להציע.
היא נראית נורא