|
באותם רגעים, שכל כך קיוויתי להופכם לרגעים האחרונים של חיי,
חשבתי להפנות את המכתב הזה אליך.
|
ועכשיו... החלטת לעזוב. לנטוש אותנו, אותי. החלטת שאתה לא
יכול יותר, לא מסוגל לתמודד יותר עם הדברים, ואתה עוזב. טס לך
לניו זילנד, להתמזג עם הטבע ביערות הגשם. להיות חופשי.
|
אווירה מלנכולית נישאת עם הרוח,
ומשתלטת לה גם עלי,
ואת הכאב שאני תמיד מנסה להסתיר,
ניתן כעת בקלות לקרוא בפני.
|
לפעמים, הסחרחורת נעימה.
הטשטוש הרגעי,
שגורם לי לצנוח לרצפה,
מעולפת למחצה.
לברוח מהמציאות,
לרגע.
|
אבל בלילה,
כשאני שוכבת בחושך מיטה,
לבד,
לא מוקפת אנשים.
שוכבת ובוכה.
|
מנסה לברוח,
לא יכולה יותר לצרוח,
אבל בתוכה עוד כלואה,
זעקה אילמת, נואשת,
לעזרה
|
יש משהו בגשם הזה של נובמבר...
משהו באפרוריות המלנכולית ששולטת בסביבה, שמשתלט גם עלייך.
תחושה עגמומית כזאת שמצליפה בך ביחד עם הרוח הקרה, ושום בגד חם
לא יחסום אותה.
|
רק רציתי להגיד לכם תודה.
תודה על זה שאתם קימים, ובעצם קיומכם אתם הופכים את העולם הזה
למקום טוב יותר, במיוחד למקום טוב יותר בשבילי.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אולי אלוהים רצה
שנפגוש כמה
אנשים שלא בדיוק
היו הדבר הכי
טוב עבורינו על
מנת שכאשר סוף
סוף ניפגוש את
האחד נידע
להעריך אותו.
גולנצ'יק מחלטר
בניסיון להשכיב
את שושנה שמספרת
לו על החבר שלה
לשעבר... |
|
