|
באותם רגעים, שכל כך קיוויתי להופכם לרגעים האחרונים של חיי,
חשבתי להפנות את המכתב הזה אליך.
|
ועכשיו... החלטת לעזוב. לנטוש אותנו, אותי. החלטת שאתה לא
יכול יותר, לא מסוגל לתמודד יותר עם הדברים, ואתה עוזב. טס לך
לניו זילנד, להתמזג עם הטבע ביערות הגשם. להיות חופשי.
|
אווירה מלנכולית נישאת עם הרוח,
ומשתלטת לה גם עלי,
ואת הכאב שאני תמיד מנסה להסתיר,
ניתן כעת בקלות לקרוא בפני.
|
לפעמים, הסחרחורת נעימה.
הטשטוש הרגעי,
שגורם לי לצנוח לרצפה,
מעולפת למחצה.
לברוח מהמציאות,
לרגע.
|
אבל בלילה,
כשאני שוכבת בחושך מיטה,
לבד,
לא מוקפת אנשים.
שוכבת ובוכה.
|
מנסה לברוח,
לא יכולה יותר לצרוח,
אבל בתוכה עוד כלואה,
זעקה אילמת, נואשת,
לעזרה
|
יש משהו בגשם הזה של נובמבר...
משהו באפרוריות המלנכולית ששולטת בסביבה, שמשתלט גם עלייך.
תחושה עגמומית כזאת שמצליפה בך ביחד עם הרוח הקרה, ושום בגד חם
לא יחסום אותה.
|
רק רציתי להגיד לכם תודה.
תודה על זה שאתם קימים, ובעצם קיומכם אתם הופכים את העולם הזה
למקום טוב יותר, במיוחד למקום טוב יותר בשבילי.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כל אחד יכול
בסוף לעוף!
כל אחד יכול
בסוף לטוס!
ואני יודע!
זה חוקיי הזמן!
כך אמר לי בועז
הנקמן!!!
פקד צדי צרפתי,
בגניבה רק לצורך
ההמחשה! |
|
