|
משהו נע כעת, נע לעברי,
משתרשר על גחונו.
הוא בא וקרב אליי
וזהו העתיד לבוא.
|
החירות היא הפצע
הלא תדעי זאת, קנרית?
הנפילה לבדה היא חופשית
|
כמו לא הונח
רחיים על צוואר
במעלה אותו רחוב, שם
נמחה זה כבר
כתב צעדיך
|
להיות לב
מובהל בעינסערה
בין כתובות החומקות מבעד למטר
|
עבירות שאין עימן קלון
אינן מתיישנות בסתיו.
כבול בעבותות הזיכרון
אתה חוזר לחבוש את ספסל הנאשמים.
|
השיר הוא אפר האמת
הנושר משולי המקטרת
בלש מת
נקישת קורבן בדלת
|
בחורף תשס"ח
כבר לא יחלפו
המזל"טים מעל ביתי
ולווייני הריגול יחדלו ממחוגם.
|
אחרי כל אותן השנים
נדמה שלא נמצא תחליף
לרובוטיקה המיושנת של השפה,
|
חיילי הברינקס פוסעים ברחוב
ובנשקיהם השלופים הם
כשתי נערות מבוישות.
|
כשערפל הבוקר התפזר,
עוד הספיקו התצפיתנים
ללכוד במשקפותיהם
ארוכות הטווח
זוג בשעת מעשה האהבים.
|
בנסיונך לרדת לשורש האבסורד
יהיה עליך לגשת לארכיון האלוהי
הקרוב לאיזור מגוריך.
|
במרכז הבמה פעור בור.
מתחתיתו תוכל לצפות בשלווה
בחוג העורבים המתקהל מעליך.
|
דבר לא נותר מעבר לטירוף
רק הרפיה של קורים המתרוקנים מטרפם
אנחת הרווחה של חבל
המשתחרר מאחיזת הלוליין
|
מצאנו
זווית אנושית
אבל אז זז
אחרון הפצועים
אנושות
|
הצרעות הודברו.
זמזומן השיכור דעך.
הקן הושמד.
הפגרים נאספו.
|
המאלף נטרף.
האריה נורה.
הילד פער פיו.
צווחת אמו פילחה את האוויר.
|
השיר הוא התותב שנותר
על שפת בריכה מתרוקנת
בשוך הקרבות
כשהימים מתקצרים
|
אני רוצה מים עמוקים, מים שותקים
שרק יכבו את הדם
|
כתוב.
אל תחכה לאות.
פתח למפלצת שערי הגן.
כמו צפריר כבר סורק
|
אני בדרכי אל המלכה
בדרכי אל כס הדווי
צופן רדום בין גלי האתר
|
אדונם מתיר את שלשלאותיהם
הוא המושך בחוטי המילים
עיניו פצעים שחורים
|
ואז מגיח לו לעולם הילד הראשון
ואתה אחוז כולך בבהלת החג
שהרי צריך למהר ולהסב
את בקתת הציידים לחדר פעוטות
|
מעל איזור התעשייה הנטוש
מדומם הלילה את מנועיו המכוכבים.
רק שלדות החלום עוד נעות
על גבי מסועי רפאים
|
משוכנעות בצדקתן,
עיקשות.
העיניים -
איברי המשא.
|
כיונה הנושאת במקורה
נטיף של קרח
שנים אחרי שישככו המים
|
ועדיין היה לי קר מאוד
מיליון נמלים בוערות לא חיממו אותי
האש אחזה בגופן בלחש, מתפצפצת
|
עתה משקובלנותיי נדחו כולן,
קבלני השלד יתפסו חזקה
בשדה הראייה שלי
כבשטח הפקר.
|
ראיתי ברק מכה פעמיים
תחילה סדק את זג השמיים
ואז נפערו אישוניים
כמו נימי עלטה נמזגו
|
סדנאות יזע לשירה כבר לא תמצא,
אף שפעם צצו כפטריות אחר הגשם.
היה זה לפני המבול.
עתה רק זיכרון ילדות עמום מקהה בי
|
ואינו משגיח בנו, בטביעתנו
שזרועותינו המיטלטלות באימה
כנתזי דיו זעירים
על פלט הגלים
|
אדם קורא
ושעתו כמו לא נוקפת.
הספר הוא רק עינית,
אולם לפתע דף נטרק
|
שמים נפשם בכפם
והזמן כמו לא נוקף
והוא מים עומדים
ומעלים זמזומה העצל
של מכונת ההסרטה.
|
עכשיו אני בסוד הדברים
מעבר למילים הנעתקות
נותר רק רעש שחוראלים
|
עינך עודנה דרוכה
להבזק סנפיר.
מבטך ננעץ
במעבה החשיכה,
מסומר מציפיה.
|
כשרק אותה זכוכית מחוסמת
מפרידה ביני לבינו,
יכול הייתי לתפוש
את תחילת עומקו של השבי
|
טור מכוניות
משתרך תחת זרזיף הגשם
בבוקר של לפני בריאה
וכבר איני רואה דבר
|
כמה שאת מובסת
מלאכים נכים מתבוססים בחיוכך
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אם נפל לך
המחשב,
או שסתם בלב
כואב,
אתה רעב, צורב,
או מיבב?
אז מה?
תמיד יש
את במה |
|
