צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

יום אחד כנראה חלו חברותיה ובאה ממולו לבדה, עצרה, פתחה את
תיקה השחור והוציאה שקית ובה עוגת כנפה מתוקה, הצבע הכתום
והדבש העסיסי לא משכו את מבטו כמבט עיניה האומר הכל, מין מבט
של אהבה טבולה בכאב

אני לא יודע איך הגענו לזה כי לפתע נפגשו שפתנו לנשיקה שוקקת
ארוכה וחושנית שכמותה לא חוויתי שנים, הלשונות מתערבלות זו בזו
הנשימות מתנשפות תוך השמעת קולות הנאה ורק בראשי עולה השאלה ,
מה קורה איתי ואיך אני מסתבך כאן בסיפור אהבה בלתי אפשרי.

השעה מאוחרת, אני מנסה לקום, אך נופל לתוך הכסא. וראובן מבחין
היטב במצבי, " ביז'ו" הוא אומר לי, "לא נראה לי שתצליח לנהוג
הביתה, אני אקח אותך לגוגו לנוח".

ואני ממשיך בעיסוי אני חושב שגם אני נהנתי מזה. ואז בתנועת
ניעור כזו היא מנערת את החלוק שלה מעליה וניצבת עירומה ממולי
כששדיה הזקופים מסנוורים אותי ביופיים, הדופק שלי מתחיל
להיות מהיר אני מתרגש ממש מתרגש

לרגע עלתה המחשבה שהיא תעלם עם בגדי כמו בסיפורים אבל לא, היא
חזרה חיוך נסוך על פניה השמימיות ובאחת השילה מעליה את שמלת
הפשתן שלבשה לגופה, ניצבת מולי בעירומה, מדהימה אותי, ונשכבת
לצדי על המחצלת.

אל תצפו שאני אהיה מדריך התיירות שלכם ליערות הגשם או לסוואנות
או שאצרף לכם תמונות של למורים או תנינים, פשוט אין סיכויים,
תיקנו ספר על מדגסקר.

כל השודדים היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ואם 16 וחלקם בסכיני
מצ'טות ענקיות ואימתניות, הם השתלטו על הגשר ועל הספינה
במיומנות רבה. לא הספקנו להוציא את כלי הנשק מארונות התחמושת
הנעולים!

שחיתי כך, נהנתי מהמים ומהרוגע השקט, לרגע התהפכתי ושחיתי
שחיית גב כשאני מקציף ברגלי בכיף ואז, לפתע חשתי מכה עזה
בעורפי ומגע בעור חלקלק וקר. "פרדון " אמרתי, בטוח כי נתקלתי
באישה אך מייד התחוור לי שהמגע הזה אינו עם אדם.

"אלא שבאותו רגע בדיוק נשמעו דפיקות בדלת, התעלמנו מהן בהתחלה,
צעקתי: תפוס! לחדרנית שבטח באה לקצוב את זמננו אלא שזו נענתה
בקריאה: משטרה! תפתח את הדלת!

הצרפתי נבוך, מעולם לא חשף את גופו הבתולי בפני אישה פרט לאמו
ברוחצה אותו, והנה ליבו נרגש מול הנערה וזו אף מאיצה בו תוך
שהיא חושפת שד עתיר פיטמה זקורה, נו, היא מאיצה בו, וזה עומד
דומם.
ניגשה אליו והחלה מסירה את בגדיו, ערום עמד מולה, נבוך,

שמחים וצוהלים חוזרים החבריא האלו למאהל ותכף ניגשים להכין
לעצמם ארוחה דשנה, יש מחבת, יש שמן, יש בצל אז קדימה למלאכה.
וכאשר ניחוח הצלי הזה ממלא את חללו של אוהל המטבח וכולם כבר
מגירים ריר נכנס לו המשגיח ( אלא מי).

וכך לצלילי הצ'ארדש
היא רקדה.

ראיתיך כאלמוג ים אדום
לו קטפתי אותך
היית נמוגה בבליה

עץ האזדרכת
בשעת פריחה,
כאישה שהתבשמה
לקראת פגישה,

כמו איצטורבל,
לא יגלה רזיו

אל תביטי בי כך, כאילו את מהרהרת
זה כבר לא משנה לי אם את אוהבת.
מה שחשוב לי באמת זה אני עצמי

לא חתול שחור,
ולא עורב אפור,
גם חמסה שנפלה,
או צלחת שנשברה.
לא יבשרו לי רע

אני לא יודע מתי זה היה,
אך פתאום הפסקתי לנשום,
משהו כבד לחץ עלי,
רציתי לצעוק ולא הצלחתי בכלל.

רוחות רעות עוקרות מחשבות
אש מלבה מלחמה
ואין פעמוני אזהרה.

עכשיו כשהשמש שקעה
וארגמן אחרון נעלם .
שחף בודד מאיץ בכנפיו,
כבר אין חופמים על הקו.

אמא אותי מחפשת
היא כבר זועפת.
ואני שם גבוה צוחק,

בצל החרב המתנופפת
עברו עלינו אלפי שנים
ממגדל בבל בבליל מילים
פוזרו עמים לקצוות תבל

אל תכסי אותי בשיש חברון
לפחות מגיע לי, שיש איטלקי.

וועדה רפואית קבעה:
חוסר יציבות נפשית.

אם לא די שדמותי בך נצרבה לעולם
שהבדידות שתוקפת לפתע גורמת אשם,
שמחשבות של תשוקה מעוררות חטא
שאנחנו יודעים שהלב יצרוב ויצבוט

חי חיי רגע, אין מחר
אין עתיד, אין עבר
רק הווה של עכשיו

רק סמני לי שביל חלב,
לקסיופיה, אהובה.

היא חולמת
שכותב לה שירים.
ואני חולם,
כפורם כפתורים.

כעת סופות אבק
אני כבר לא נאחז בך

בצל גבעולי לוע הארי
סיפרתי לך אגדה
על צדפת מים נדירה

בלעדיך אני ים,
ים בלי חוף,
היא אמרה.

כאבתי את מילתי.
ועמדתי מול הים
מול רסיסי הגלים
אפס, מול דימעותי.

האדמה זזה
אין בה סדקים
הקרקע לא נשמטת
הנשימה נעצרת

כמפץ בחלל
מותיר חור שחור
מיכולת נישלל
נעלם

אני מנסה לחשוב
אבל זה זורם ונסחף,
נמוג כמו שובל,
של שמלה שנעלמה.

מתרפק על עבר נהדר

להיכנס לחדרי חושך
לא נורא,
מתרגלים ורואים.

כל יום אני מחבק אותך מרחוק
מתאר לעצמי את החיוך שלך

מצוק הכורכר הניצב, בלאט
להשקיף על גבעות חול רכות

בגלקסיות רחוקות במרומים,
שבילי חלב והמון כוכבים,
שובל כוכבי שביט זוהרים,
לכולם מסלולים קבועים.

דמויות מהלכות בצללים
מעברים להם חלומות.

איש מאיתנו לא זע
אין צעד ראשון לסליחה

אני עובר טרנספורמציה,
ממיר את עצמי אלייך

כל הזמן את אומרת מחר
ובלילה את באה לי בחלום
בוא את אומרת אבל לא לאן
ואני בכלל אין לי זמן
רק תני לי לישון.

האזנת פעם לשירת לוויתן?
שמעת את שריקת אהבת הדולפין?

האדם רע מטבעו
מחפש כיבושים ומלחמה.
עיקרה אינו בהישג,
אלא פרק זמן לסיפוקה.

זה לקח לי שנים להבין
את הקשר בין המילים

לא גיליתי לך,
אבל את ידעת.
הייתי מלטף אותה
והיא החזירה חיוך

איך לא יגאה הים
ואין אהבה בקרבנו,

כשיש לי אהבה
אני דואה גבוה
צורח משמחה
צולל וצוהל.

למה העצים בוכים
משירים עלי כותרת צהובים

היי לי מזור
עד כמה כאבי אנצר
נפשי חרבה בצמא
דמותך שנספגה, עמומה

הלילה שבא אחרי היום.
חושך שעוטה מעילו עלי.

על משקפי השמש שלך,
עטי שכבת פיח שחור.

למה אינך כותב, שאלת?
כל הטבע המעורר לפניך,
עם המתאבנים של החיים,
ולא מצאתי תשובה.

במקום שגלי הים
עם אדוות קצף לבן
מפגישות
שברי אוניות טרופות.

כשהייתי רחוק ממך
במקום הכי סואן

עטיפות של מסטיקים ריחניים,
החיים שלי כבר לעוסים.
אפילו ספרי זיכרונות,
עם פינות מקופלות.

כך גם דמעות האהבה שלנו
יחד ייטפו להם הדמעות
ייצרו לאחרים עוד מערות
ישוטטו בהן לחזות באהבות נכזבות.

פאזל מוסיקאלי במצלול
ולהלמות הקונטרה סוראדדו
במתקף ההקשה של האגוגו
הרפיניקה והשוקליו

חשמל שזורם בעורקים
במשרעת של גירויים מעוררים

קוים עגולים
שיער רך ונעים
קימורים
תווי פנים

איך זה ?
שלפתע, מתפרק הכל
לגזרים.

להקת העגורים האפורים
שחלפה מעלי עם הזריחה
ראשם נוטה קדימה
וכסותם מבריקה

כל כך רצית שקט,
הנוף הזה מצא חן,
אמרת , זהו חוף מבטחים,
עוגן ברזל הטלת למים,
אמרת ,זה נמל הבית.

ורק אליטה שליטה
אוספת לעצמה קופה
גורפת ממון
מנציחה חידלון

קודם כתבתי שירים וסיפורים

הזונות בתל ברוך
מחוסרות עבודה
בקשה לדמי אבטלה
דווקא היום
כשהממשלה קיצצה.

חסית לי מקום לאהבות
לא רטנת כשחרטתי לבבות.

אוסף את שברי הזכוכית שלך,

יש לי חולצת טריקו
שדבק בה ריח גופך

אולי כאשר תשתכרי
מריחם העז

על מצע פלומת הפריחה
נתת לי את גופך
בתשוקה ללא כל היסוס.

לקחת בשר מעושן חצי נא
לחתוך לפרוסות דקות כנייר

פתחי את הסרקופג,
הרימי את המכסה,

פתחת לך צוהר לחיי
לא הגפתי התריסים די,

יבש, אדמה צחיחה
טרשים סלעי גיר
וקירטון מגיל סנון.
הלילה היה קר, לבד.

שבילים נסתרים בדיונות רחוקות
פסעתי בעקבות,
ניסיתי לאחוז בקצה גלימתך

קח שני קבין של אהבה,
ערבב עם שני קבין של שמחה,

ואני רסיסי הקרח
שנפוצו למרחבים
ואת, את הים
שנתן בי הרוגע.

שם בין רסיסי כוכבים
המנצנצים מערפילית פלנטרית
אם לא במלאך נועד
אפגוש אסטרואיד נכחד.

רציתי שתדעי
כל יום כל שעה
יש בי זיכרון המגע
החושניות של שפתייך

שצעדנו ביחד בשבילים

לכאורה נדמה שהכל
מבוסס על גלגלי שינים
וקפיצים של שעון,

ברוח השחור ששרתה,
נפשי בתוכה נצבטה,
באבני הרחיים נטחן.

ורק במקום ניסתר
תמונה אחת צבעונית
תמונה של אהובה.

איש מאיתנו לא זע
אין צעד ראשון לסליחה

כאשר ציפורנייך , שרטו בי
שריטות,
אמרתי , זה בתשוקה.

גחנתי לעבר
הלוקוס על האש
וטעמך, לימון בסחקא,
שדייך, בובריסה מסויה

את תחלפי מעלי
כעננה לבנה אחרונה
טרם בוא העבים האפורים.

הבנתי שתם מחזור אוהבים

זה זמן שאני בו מביט
בצוק הגבוה והסלעי שמנגד
אני יודע למעלה מצפה לי
גן של פרחים צבעוניים

ממי את רוצה להסתיר את לובן גופך הצחור חשתי איך נצמדת אלי
בתשוקה.
ביער ההוא של העצים האדומים בין השרכים האנשים לא הפריעו לך
בכלל,

אמסטרדם, לכאורה עיר בירה, למעשה עיר קוסמופוליטית מלאת תיירי
ובליל עמים ושפות. ההגעה לצנטרל סטיישן משדה תעופה סחיפול
ברכבת ממש קלי קלות ומכאן אפשר להתחיל את המסע.
בספר כתוב: כי בבחיינהוף יש חצר הנראית כאילו נותרה במאה ה15
בנויה סביב מבניינים נעימים, ובמרכ

אולם יתד חלוד
בבשר החי,

תמיד הדריכו אותי להתנהג
כאילו כל יום זה היום האחרון לשארית חיי,
מה הייתי רוצה ביום הזה? אני שואל את עצמי,
את בטח ישר חושבת על הכיף שהיית מעניקה לי

כאשר הנחת לפני את הבעיה
פרסתי לפני את הכלים שהוריש לי אבי.

אני צח וטהור
כסדין לבן וצחור

כאשר יורד גשם או טל
אל תאמרי לי אלוהים בוכה