|
יש שם וודקה?
כי אם את קצת מתגעגעת את יכולה לשתות,
זה מה שאני עושה תמיד...
|
שוב היה ירח מלא, אמצע חודש חיכיתי ליום הזה כ"כ הרבה זמן: יום
רביעי 14בינואר 2007. מחר יום הולדתי ה-16
|
עברתי ברחוב. כולם הביטו בי, לא הבנתי למה. הרי אני לא כל כך
יפה, ואני גם לא מוזרה. אני סתם ילדה רגילה, פשוטה, לא מיוחדת,
אפילו לא מקובלת. הסתכלתי מאחוריי. חשבתי אולי יש שם משהו
מוזר, שונה, אולי מיוחד. הסתכלתי ולא היה שם כלום, והתחילו
להעלות לי בראש כל מיני
|
שתי מכתבים,
אמיתי!
(רווית דמרי, הודי'ה מויאל)
|
היא ישבה במפרסת, עדיין מחכה כבר לפני אחת עשרה דקות בדיוק הוא
היה אמור להתקשר אליה והיא חיכתה לשיחה הזאת כמי שמצפה לנס,
היא לא האמינה שהוא לא יתקשר אליה הרי הוא אמר בברור שהוא
יתקשר באחת... או לפחות זה מה שהיא הבינה מדבריו
|
לא לבכות לא לבכות לא לבכות לא לבכות
שלא ידעו שנפגעת
שלא ידעו שפגעת
שלא ידעו שרבת עם החברות הכי טובות שלך
אסור לבכות !
|
כול חומות ההגנה
שבנתי מסביבי
|
ריח
שקט
מגע
כאב
זיעה
כל מה שאני כ"כ לא רוצה.
|
בכי צרחות, וחיבוקים כואבים
המון ניחומים
חיוכים מאולצים
בדיחות שחורות
דרך התמודדות שונה
|
המבט שלך בעניים אמר לי כבר הכל,
כל מה שאת לא העזת להגיד,
עד כמה שתגעגעי אליי
|
לשנות את השם
כדי שתיפול -
לא ידעו שנפלת
|
מתי סבתא תבוא?
תנגב את הדמעות
מתי סבתא תבוא?
ואני אוכל להסתכל
בעיניה הצוחקות,
|
והחיוך הניצחי שלך ידעך אט אט כמו ששלי דעך...
|
אבל אז זה קרה משהו שלא היה יכול שלא לקרות, משהו שקורה לכולם
בסופו של דבר, גם אם הוא מתנגד לזה: אהבה...
|
לשכוח את אלו שזילזלו,
את אלו ששנאו,
את אלו שקינאו.
|
אני? אני זורמת...
ככה אני אומרת לכולם.
|
הציבור הוא זה שגורם לנו להיות כאלה - תמיד רוצים להיות שונים,
אחרים. אבל הוא האויב הכי גדול שלנו.
|
ללכת כולם ביחד לסניף שלך, כול האנשים שאת הכי אוהבת בעולם,
החברים הכי טובים שלך, אלא שמכירים אותך הכי טוב, לעלות על הגג
, לשבת על הרצפה הקרירה בנתיים שהבנים מכינים על האש, הרגליים
שלך כואבות כ"כ כואבות אבל טוב לך, שאת לא יכולה להפסיק לחייך,
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כן, אני יודע
שזו צורת האמנות
הנחשבת ביותר
בימינו. הגסות
הזו, שהיא תמיד
הגדולה ביותר
האפשרית ושמושגת
במאמץ הקטן
ביותר
האפשרי...
ולא תאמינו כמה
שניסיתי לאהוב
את זה...
אבל פשוט לא
הצלחתי.
אחד שרצה להיות
סנוב של סלוגנים
קצרים. |
|
