|
טיפת זיעה חמה ומלוחה ניגרת על שפתיה היבשות. היא פוקחת את
עיניה באיטיות זהירה. רהבתנות הצבע הכחול של המים ניכרת גם דרך
הבד הירקרק שמכסה את ראשה, היא חוששת להסירו. היופי שייך
לטירוף, היא יודעת, רק הכיעור הוא חלק מהמציאות.
|
מרוב סייבר אני מריחה כבר כמו שרוף. גם שהזדיינתי איתו באמת זה
הרגיש אלחוטי. הקו נפל. שוב פעם הם רואים ולא נוגעים. כבר אין
נמוך מזה. רק בנמוך הזה הגבהים נישאים למעלה. רק מכאן אפשר
להעריץ אותם בשקיקה.
|
דווקא היום אני נוסעת לכוכב שביט שלי. הוא תמיד בתנועה ואני
אחריו. הוא מאיר כל כך חזק שתמיד ארצה שמשהו ממנו ינצנץ
באישוניי. פעם בשבעים וחמש שנים אני משיגה אותו, גם אז אנחנו
רק עומדים אחד מול השנייה, כמו שני קווים מקבילים.
|
מי יאמר היכן מסתתרים גיבורי חיי בין שורות ריקות? להיכן נעלם
הזמן בתוך כל הדקות? כיצד הגעתי דווקא לפינה חשוכה זו?
|
מנסה להיזכר איך הערב הזה התחיל. נדמה לי שהוא קרא לי לבוא,
אבל לא בטוחה. יכול להיות שמתוך הזיה הזמנתי את עצמי לבוא
ואנסתי אותו. אולי הוא בוכה עכשיו בשירותים, מקרצף את עורו,
מנסה להיפטר מהריח שלי. ואני, איך אני יכולה להמשיך ולשכב כאן?
|
עורפת הראשים קמה לתחייה. היא יוצאת לי מכל החורים. אני מפחדת
לפגוש בה מאחורי דלתיים סגורות בשירותים. גם לגדל ראשים לוקח
כוח וגילי המופלג וכל הנסיונות, מי יכול להבטיח שהפעם הוא יצמח
בחזרה.
|
ברגע זה, חייה של ליה מתרחשים להם במלוא עוצמתם, מכים בה, כמו
גלים אלימים, המקיאים אותה מתוך הים.
|
מחם ויבש לחם ורטוב,
מים ממלאים את נחיריי.
נהר סוער של ידיים, עיניים
מציף את נשימותיי.
|
שביל פתלתל נפרש,
עצי הארז מביטים בי במבט מאשים.
שקט, נעדר שריקת ציפורים.
|
כשהם נפגשו ראיתי כיצד הוא רכון לקראתה, כל כולו שקוע בה. רגע
לפני שהפניתי מהם את מבטי המציצן הצלחתי לראות את שערות ידיו
הסומרות מהתרגשות. התפלאתי שחייכה אליו בחטף, בעודה מעלעלת
בעיניה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"עזוב אותך
מתיסכול וכלימה,
כתוב על זה
סיפור לבמה!"
צרצר |
|
