|
היא זכרה כי בעבר, בנסיבות אחרות לגמרי, פנה אליה בחור זר,
וניסה לשכנע אותה להתלוות אליו למגדל השינה. היא לא שמעה אז
על המקום. היה נראה לה כי יהיה זה מקום מאגי, מכושף באלפי
כשפים כוזבים, אפוף מסתורין, וכל כך רצתה לבקר שם, אך לא היתה
מרשה לעצמה ללכת לשם עם
|
אבא שלי מת.
איך הוא מת?
במלחמה. הפעם אני הסתכלתי עליה במבט שואל. אבא שלה מת
במלחמה? ידעתי שהיתה לפני כמה זמן מלחמה, ידעתי שהמלחמה היתה
עם הערבים, לא ידעתי שאבות מתים במלחמה כזאת.
|
לא הייתי צריך לעבור תהליך בשביל לתהות על קנקנה של דרך
הבדידות שבה עברתי עם השנים, ואשר בסופה ניצבת כורסה מרופדת
קטיפה אדומה, בה יושבים אנשים בודדים לבדם, כמלך במגדל השן
שלו, מרוחקים ואטומים, רוצים לרדת ולהתערות בהמון, אך תקועים
משום מה
|
משהו שגר כאן, קח לדוגמא את וייצמן, שגר בשכונת רננה. הוא משלם
כאן מיסים יותר מכל אחד אחר במדינה הזאת, הוא חי את העיר, יושב
בועדת הכספים של העירייה. והוא בפירוש לא רוצה לראות על הבוקר
איזה תאילנדי מגיש לו את הקפה בבית הקפה. הוא רוצה לראות
בחורה שגדלה כאן
|
זה הכי קשה
לתאר
כתמים מטושטשים
חסרי גבולות ברורים
|
מיהו המלאך של האהבה?
בכמה אחוזי משרה הוא עובד?
האם יש לו אישה? בת זוג? חברה?
כמה עמלה הוא גובה?
כמה תור יש לו במשרד?
ואולי, אולי גם הוא לבד?
|
זה חשוב הקטע הזה, שאין שום דבר חשוב או דחוף או בהול לעשות.
כשיש דברים אחרים על הראש, מי בכלל מצליח לחשוב על הכתיבה
הזאת? את מי זה מעניין? הראש טרוד רק ברע, בשאלה המעצבנת "מה
יקרה?" ולא מרפה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
סלוגן הוא הייקו
לעניים. הייקו
הוא סלוגן
ליפנים שיש להם
כבר הכל |
|
