צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני עומדת מול המראה, לבושה בתחתונים שחורים קטנים.
האיפור מרוח כולו, הפנים מלאות בכתמים שחורים של דמעות
מעורבבות עם העיפרון השחור שהיה בעיניי.
השפתיים שלי, נפוחות, אדומות ופצועות.

"אני רוצה שתיגע בי"
"ככה?"
"לא"
"ככה?"
"לא"
"אז איך?"
"ככה"

דורון.

אני יושבת עכשיו למרגלות העץ שלנו.
עדיין יש פה את הכתובת שהשארת לפני חצי שנה, שהלכת ממני.
אז מה.
איך אתה?
הכל טוב שם למעלה?

חבל, סתם חבל, זרוק לו אי שם בחוף ים נידח בהרצליה. אף אחד לא
שם לב לחבל הזה, החוף קצת מלוכלך. לא רחוק מהחבל הזה עומדים
שלישיית אחים, אחות ושני אחים משועממים

בוקר רגיל.
פותחת עיניים, שותה כוס קפה, קוראת מה חדש בבורסה.
פותחת את הפנקס שלי "את מי אני ארצח היום?"

אני קיטשית, אני בהחלט קיטשית. זה לא דבר כל כך טוב לדעתי אבל
זה אומר שאני לא דבר טוב, אז בעצם... לא יודעת. אני פשוט
מהטיפוסים שאוהבים סוף טוב.

"ובשבילי רק את קיימת עכשיו נעמה, רק את, לא אף אחד אחר, לא
ההורים שלי, לא החברים שלי, גם לא סיירת מטכ"ל, רק את, ואני
רוצה אותך, אני רוצה איתך, אני צריך אותך קרובה אליי, נפשית,
פיזית, הכל,

אני לא צריכה לבקש רשות מנמרוד, זה כבר ברור לשנינו שעברנו את
שלב הנימוסים כשהיינו בני חמש והוא שפך עליי דלי מלא בוץ, שהיה
אמור להיות חלק מהממלכה הקסומה שבניתי בדיוק שהייתי בגן חובה.
מאז אנחנו פחות או יותר דבוקים.
החברים הכי טובים.

החיוך שלי גם נמוג. "את עצובה?" הוא שאל אותי. הבטתי בו, בפנים
המושלמות שלו, בעיניים שלו שלא השתנו כלל במבט הממכר שלו.
"לא.." עניתי לו, בהשלמה. "אני אוהבת אותך" אמרתי לו.

כשהיא מסתכלת עליו, היא רואה שמיים.
משהו אין סופי שלא מתחיל ולא נגמר בשום מקום אלא פשוט קיים.
קיים משחר הימים וימשיך להתקיים גם אחרי הכל.

-"את נראית מאושרת היום.. משהו בעיניים שלך.."
-"שלא תחשוב שזה בגללך.."
-"."

בין התויים אראה אותך
מהפנט
כמו אבן אפול למצולות
אל לועו של לוויתן כחול
אעטוף עצמי ברשתות דייגים

בגנים עזובים צומחי פרא.
מסתובבת, מתערבבת, מסתחררת מחפשת משמעויות
נסתרות

השקט אצלך, מופנה
אל הנשימות שלי.

לך כמתנה עטפתי ליבי
הגשתי לך למשמרת,
ללא מכס אקחו בחזרה

לרקוד איתך
בשיכרון חושים מעלף

אנחנו השליטים של ארץ האהבה שלנו
וזה כל כך אמיתי
שהתפאורה הקיימת, שמנסה בכל הכוח הקיומי שלה
ליצור לנו אווירה
לא מצליחה להוריד אותנו מכס המלכות.

גם הים היה עד לשקריך
הגשם הרטיב דמעותיי
גם הירח שמע העלבותיך
רוח הסתיו קיררה את חבורותיי

ואולי שכחתי כבר
איך אוהבים
הילדים שמשחקים בגן.
ואולי נזכרתי פתאום
בשיברון
ישן.

צריך להיזהר לא להידקר מהקוצים
האריה לחש לי אתמול,
התכרבלנו מתחת לשמיכה והוא
ליטף אותי עם הרעמה שלו

אני מתחננת למצוא היגיון במרכבה שרתומה לסוסי הזמן,
מגרדת בקדחנות את ראשי
ולועסת עפרונות עז זוב דם.

אתמול בלילה ראיתי מציאות קטנה מתחת למיטה שלי
היא רעדה כל כך חזק
רציתי לתפוש אותה
לחבק אותה
ולנסות לחיות מחדש את הכול.

כתבי צרורות
בלילה גשום
ואני מנסה לחשוב
למה..

נדמה לי לפעמים
שאתה עשוי כולך מתווים, מפתחות וכמה פרפרים

אתה,
אתה מחבק, ואתה כמו שמיכה, ואני נכנסת הכי פנימה שאפשר ונושמת
אותך.
שאתה מלטף, אתה מלטף אותי מבפנים.

מתחברים
אתה אוחז בידי
אני, הרחק, עולמות שמצויים אך ורק בראשי
ואם זה לא אמיתי.
מהי בעצם המציאות?

ממתי להרוס בשבילך בניינים כבר לא מספיק?

לפעמים, כשאף אחד לא רואה,
אני נשברת
לאלפי .ר.ס.י.ס.י.ם.
ואז, ממהרת להיאגר לאני.

היא נועצת את החוד חזק יותר בבשרה.
נחיל עמוק של דם גולש על ידיה.
היא מחייכת.
כל כך הרבה כאב כבר הרגישה בחייה, שהחתך העמוק מדגדג.

לוח אינסופי מעץ
משבצות שחורות לבנות עד סוף העולם
ושקט.
חייל אחד, בעל כורחו מוזז שני צעדים קדימה,
וככה המשחק מתחיל.