צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

פעם נתקלתי בסיפור משעשע מאוד שכתב בחור חייכן בשם קיווי.

ליאת רק יצאה מן המקלחת, מגבת לבנה כרוכה סביב גופה, ושיערה
הכהה, הארוך והחלק, נוטף מים על כתפיה ומדיף ניחוח נעים של
אביב. היא נראתה כל כך שליווה ונשית, עד שדגנית ממש הרגישה
הערצה אליה.

הרוח שרקה, אמצע הסתיו. למרות האווירה העגומה, צומחים פה בבית
הקברות המוני חצבים. ההלוויה עכשיו נסתיימה. אמא תמיד אמרה לי
שאני גבר, ולגברים אסור לבכות, אבל בכל זאת, כשהנחתי את הפרחים
על הקבר שלה, לא יכולתי שלא לבכות.

יש לה עיניים גדולות כאלה, כחולות, עם ריסים ארוכים, ואף...
הוי, האף שלה! קישוט ענוג על פרצופה המושלם, בעל השפתיים
החושניות...
אוף... האסוציאציות שמילאו את ראשו!

היא היתה קטנה. קטנה בכל מובן. בגיל, בגובה, בממדים.
וכשקטנים מותר לפחד, נכון? כך חשבה לעצמה, אך מה רבה היתה
הפתעתה, כשהתגובות שקיבלה היו שונות.
"מפחדת?! את מפחדת מרופא שיניים? מה את תינוקת?" היא שאלה
אותה
"לא...אני לא תינוקת..."ענתה בשקט, והן הלכו.
כאי

הגבר בהה בעומר בעיניים מתות וחסרות הבעה. עומר ניגש למטבח,
לקח משם שתי שקיות פלסטיק, וחזר לסלון. ליד חדר האמבטיה, שם
היה מוטל האקדח, הוא התכופף, ובזהירות, בעודו מחזיק באקדח
באמצעות שקית אחת, הכניס אותו לתוך האחרת. לאחר מכן ניגש אל
השידה, ופתח את המגירה הרא

"בשמים יפה התכלת, ואני מצייר עננים, ואומרים ההורים נו ילד,
גם אנחנו היינו קטנים..." שירים ישנים וטובים התנגנו ברדיו.
דניאל שכבה על הנדנדה בחצר ביתה, והקשיבה.
כמה שהשיר הזה מתאים לה! היא תמימה, ילדה, מציירת לה את העולם
שלה בשמיים תכולים, דשא ירוק ופרחים א

זה כואב לי יותר ממה שאפשר לתאר.
כל דקה שעוברת, מחדירה כאב.
עם כל מבט אליך,
אובדת בעיניך,
סכין חדה פולחת לי לשניים את הלב.
מנסה לצבור עוד כוח,
מחפשת זיק תקווה,
אוספת בדממה כואבת, את שברי האהבה.

אמרו לי ששיחקתי בשניכם כמו ילדה.
אמרו לי שבכוונה ניסיתי להכאיב.
אמרו לי שליבי כאבן.
כך אמרו, עובדה
ובכל המסביב הזה, הרגשתי אבודה.

אם בסוף יהיה לי האומץ,
לנתק ת'חשמל ולמות,
הייתי רוצה להכין את כולכם,
שלא תעשו ת'טעות.

הדמעות תלויות על קצה העין ומאיימות ליפול.
יושבת וחושבת, כמה רע להיות יכול?
הכעס מתערבב עם רגשות שונים מאוד.
עם עצב וגם אהבה, אולי אפילו עוד.
ורע לי, כמה רע לי!
ממש בא לי להקיא.

אביב בסוף צדק, הכי קרוב לבד.
עם כל מי שסביבי, אין לי אף אחד.
וכמה שנדמה שיש על מי לסמוך,
האף של מר פינוקיו, ממשיך להיות ארוך.