צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

למה אלוהים מת? גם אני לא יודעת. כנראה שכל אלה שתקועים כל
החיים שלהם בספר הזה על אלוהים (שאגב, מת!) לא הספיקו לו, היו
עוד אנשים, והאנשים לא ביקשו סליחה, כמו למשל החברה הזאת שלי
שדרסה אותי ולא ביקשה סליחה. אני? מילא... אבל אלוהים! הוא מת
עכשו, בגללה. כמוני.

שרון עברה את הדרך הזו כבר מספיק פעמים בשביל להכיר את כל הדרך
לשם וחזרה. למרות זאת עדיין הייתה את תחושת הטשטוש והמחשבה על
אימא וכל זה התערבב במחשבה שמחרתיים חוזרים לביה"ס.

היום ההורים שלי קראו לעוד ילד ניצן, יש להם מן מסורת כזאת.
הניצן הראשון שלהם נבלה והשני הפך לצמח, השלישי רק בן 6 אבל
יגיע גם זמנו.

היא הביטה בחיוך, הביטה בעיניים שכבר כל כך הרבה זמן לא ראתה,
אף אחד לא ראה, לא היתה בהן תקווה, אותה תקווה שעכשו זיהתה,
תקווה שמתה כבר מזמן ועכשו נולדה מחדש, או אולי, רק התעוררה.

פעם אחת צחקתי עליה, היא שאלה למה אני צוחקת אז אמרתי לה כי
כולם צחקו. אז היא גם התחילה לצחוק. איזה ילדה טיפשה!

"אני רואה אותך, נופר, בקבר, ואני מעליך זורק ורד אדום פנימה
ואת מרגישה כמו שאת הולכת למות מפחד, נופר אז, כשמתת, ראיתי לא
אותי"

את באמת רוצה?

היא רוצה נשיקה,
הוא עושה את הכל,
היא עוד פעם בוכה;
זיכרונות מאתמול...

נשיקה וחיבוק
ולי הוא סלח,
אבל עמוק בלב
הוא לא שכח.
חיבוק,
כבר לא אותו חיבוק שהיה,
מבט גם לא,
כי עין אחת חסרה!

לחיות כמו שרוצה את החיים;
אז למילים שוב לא תהיה כל משמעות
ולחיים אולי תהיה מהות
ואולי היא גם תשכח

אין דרך חזרה
אין לאן לברוח
אין לאן לחזור
ואין לה מה לשכוח
לא נשאר מה לעבור
הכל כבר לא
הכל כבר כן
תנו לה חיים
סיבה להתקיים

מי הבין את הכל לפניי?
מי שלח אותי אל העבר,
אל הרוח שנושבת רחוק,
משממה לשממה אחריה,
שנושאת איתה את החול,
שרק עכשו נזרק בפניי.

הלהבה אינה דואכת,
הרבה להבות
פוצעות אותי,
גורמות לי לבכות

אני רוצה להיות
לא מה שאני,
לא מה שאהיה,
לא מה שהייתי...אולי.

לא יודעת מהו סבל
ומהם שגיאות.
מה חיים..
ומה לא..

אין מטרה,
אין סיבה לחיים,
אין שום רצון להיות מיוחד,
פשוט להיות כמו כל אחד.

דמי נשפך לרצפה,
גופי נופל קר לאדמה,
עכשו היא מבינה.
רק ילדה קטנה.

כי הוא,
כבר לא יחזור לחיות..!

היא עדיין שונה
כי כולם אחרים
ולא מבינים
והיא חיה לבד,
לא בשביל עצמה,
בשביל אף אחד.

אתמול היא שוב בכתה בלילה
בגלל שהוא כבר לא יחזור

הם שנרדמו היו חצי מתים,
לא קמו לעולם,
ואלו אשר דקה לפני הסוף
ששרו התקווה,
לא נכנעו גם במותם,

ואם אני אמות סתם...
בלי סיבה...
פשוט אמות,
כי אין סיבה לחיות.
למי יהיה אכפת?
ומי אותי יכיר?
עכשיו כבר אף אחד.

נשאר רק נר אחד!
הלהבה דואכת
ואני שם מהצד
מאבדת התקווה
כי זהו, כל כולי נגמרת
שישה נרות עומדים איתן

ילדה בת 15 יושבת ובוכה, אני זוכרת שישבתי ככה על הרצפה
ובכיתי, אבל זה היה לפני 12 שנה אני חושבת, אבל זה רק אני
שחושבת, וזה לא סיבוכים אישיים שלי שאני צריכה פסיכולוג זה כי
בדיוק עכשו שמעתי את הדלת הזאת של הבית נתרקת. אמא שכחת לתת לי
נשיקה.

אני חושבת שכתבתי עכשו עמוד פוליו שלם, בכתב חרטומים שאני עוד
אצטרך לפענח עוד מעט, על כלום! כי מי אני, כלום. כמו שאתם כלום
בשבילי. אני כלום בשבילכם. וגם בשבילי. כי כולנו כלום. רק עוד
נקודה בלתי נראת בגלקסיה.

והאנשים המוזרים האלה....
עד העיניים המזוגגות
הסיגריה והפלאפון..