|
"הכל ניתן לעצור בעזרת טיפול פיזיוטראפי על בסיס יומי" מחקה
אותו אטלס בנימה מזלזלת ופותח עוד פחית בירה. "כאילו שיש לי
זמן לשטויות האלה... גם ככה כל העולם על הכתפיים שלי" הוא רוטן
בעגמומיות ולוגם מהמשקה.
|
לא חיקוי כמו הרחוב או איתן השכן- "הביאליק" ב"ה" הידיעה עמד
מאחורי בתור של קופת חולים, לבוש טי שירט כחולה ומכנסי חקי
ומגרד בפדחתו כמתוך הרגל של שיעמום.
|
אז הוא שכב שם, וחיכה. למנהרה עם האור בקצה, או לבחור בגלימות
השחורות, למוות... אבל הוא לא בא.
|
טפו
אלון ירק את הקפה לאורך כל השולחן. "החלב שוב החמיץ. זה לא היה
קורה אם היית זוכרת להכניס אותו למקרר!!"
"שלא תרים עלי את הקול!" צעקה עליו אמא. "תזכור שאני אמא שלך
ולא אחת מהפרחות שאתה מסתובב איתן!"
|
מאד פשוט, שתי קפיצות על רגל אחת, אחת על שתי רגליים, עוד אחת
על רגל אחת ובחזרה... בלי לדרוך על הקווים, אלו החוקים. סך הכל
אסור לשבור את החוקים, בלי חוקים איך יהיה סדר?
|
לעיתים אני מרגיש כך, נאחז בשברי ההגיון, מיטלטל ומנסה בכל
כוחי שלא ליפול אל תהום הנשייה, לעיתים... לרוב אני אף תוהה מה
הטעם בכך?
|
הגצים הקטנים הבהבו לו מול העיניים מתנגשים זה בזה מפעם לפעם
ושוב נפרדים בכדי לגווע אל הכלום. שוב ניסה להעלות השערות
כוזבות למקורם, יונים טעונים חסרי מעש, קרני שמש שנשברות
באטמוספירה, סרטן! זה תמיד סרטן...
|
את הדלת הוא השאיר פתוחה, על כל מקרה שלא יהיה...
|
יושב מול כוס החרסינה המעוצבת כשבפנים צף הנוזל הדליל האדמדם.
|
הוא חיכה, עד שחש בתנועה הזו של ידה הזעה ללא כל כיוון, מעיד
על שישנה. אז, בשקט מופתי ובעדינות רבה, היה מקלף פיסה רוטטת
מזיכרונה, לועס ובולע אותה חרישית.
|
ואני תמיד גוננתי עליה, תמיד אהבתי אותה, תמיד ניסיתי לתת לה
כמה שיותר חום. ובכל פעם שבכתה הייתי סופחת אליי את דמעותיה,
את זיכרונותיה, שותפה לכאבה, תמיד בשבילה.
|
על ערש שפתותייך
יוחרשו נדודי שנתי
המתענה כמטוטלת
|
מהכבדות המוחצת
יכולתי להשבע שמישהו קרא בשמי
יכולתי
אך מתוקף תפקידי לא אעשה כך
|
קמטי דאגה בשרוולך מוחקת
ושקט... רק שקט...
רק שקט...
|
היה עדין בפסיעותיך
לבל תרמוס
את ניצני התקוות והתם
|
ככה זה כשאת צבועה יפה
והעולם כולו
כלבלב על סף הדלת
|
חולץ הוא נעליו
ומתיישב דרוך
על שפת הדמע
ללכוד ברשתותיו חלום
|
בבור נחשים זה
אני מוצא עצמי עורג
|
את הבלתי נזכרת
החולפת בעדי
כסערה מתונה
|
טלאי טלאי
כיסו את שלמותך
פגמים צבעוניים
|
מהדופן הזו רואים בית בכפר
מהצד השני רואים כוס
|
שווא וריק מכבידים בכיסיי,
רומזים לי כי
פניי אל מרכז הכובד.
|
איזה אומץ יש להם
להיישיר מבט אל מתיהם
ולהודות לאלוהים על שמתו
|
ולי ישועה
בניגון שנותר
כששמלת כלולותייך
לחשה על אותן מרצפות
|
שכחתי לציין עם כניסתי
שאני רק מוליך
בתקווה שלמקומות הנכונים
|
כבר לא נכלם אהיה
למול שטף הברכות
וגשם הטפיחות אספוג זקוף גוו.
|
ולעגנו לכאוס
וניתצנו את ההסתברות
והקוואנטים נערמו כשלל לרגלינו
|
תודה יעקוב, קשה לתאר
התמונה באזור מחליאה
אפוף אנוכי, אווירה מסריחה
כשחייה של אם ערבייה
|
הייתי בוחר כחיית מחמד
את החריצים העדינים
שהותירו רגלייך
בחול הרטוב
|
ובינם לבינם
אנשים ככנימות על חוט שדרתו של עולם
ובטנם צבה
צדק, חמלה, גאווה ושעמום
|
כיצד חום כף היד
עשוי ליזור
פיסות משי נושרות כשלכת
|
ושוב כמדי שישי בערב
נפרוש אל הסלון
נשתה יינות זולים ממים
|
צררתי רגעי אהבה חטופים
אל חרוז ומבנה, בקפידה אסופים
אך את נדת בלאט בראשך...
|
אבנה לך קן
על ראש הפנס הגבוה
מקשיות וחיווטי חשמל
וארפדו חשבוניות
|
שוכח כי ידי
הן שסיתתו
את שערי משכנך בשנהב
|
הפרסומת שלנו - עילוי תקשורתי!
מבע קולנועי, מונומנט אמיתי!
|
אני רוחץ ידי
מהבושה הציבורית
האחריות הקולקטיבית
והחובה האנושית
|
מדדה צמודת רגליים
על סמרטוט עטור חורים
רודפת שובלי מים
של אחרית
שטיפת כלים
|
ממשלה רחבה נאורה והוגנת
ואישי הציבור? ישרים כסרגל!
עוולות מעילה או שחיתות מנוונת
באירופה אולי, אך לא בישראל!
|
בקרקע ספוגת דם
וענפיהם באוושות רוח
שרים תפילת עולם
לזמן אשר אוכל אותי לאט
|
העולם כבר ישן, כולם רדומים
שקועים בים של חלומות
ברחוב כבר מזמן כבו הפנסים
והעיר כבר ריקה מאורות
|
באקורד נשימתי הדועכת
ברכי
|
עוד נובחת הרוח בעץ מתנצחת
והודפת אלייך מילים של אמת
אולם אור הפנס הכבה עם השחר
כעוגן שירי הלואט
|
עכשיו נניח לזה
תהום על כל כף
אמדן משקל להיעדר החומר
|
כשארכון תיפלי
וכשארתע אבהה בך נוסקת
היכן באמצע
למילים יש משקל?
|
אמא אמרה לי
תאכל- תגדל
אך אמא נשבר לי
ממזון מקולקל!
|
בכורינו יקירינו. אם יש דבר אחד יותר עלוב משני אנשים שמצחיקים
את עצמם, זה שניים שלא מצליחים בכך...
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
יבחוש זה חלבי
או בשרי?
שממית בהתלבטות
קשה. |
|
