צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

היה היה גמד אחד
שחי באגדות
הוא לא רצה לחיות לבד
בתוך האשליות.
ישב חשב לו הגמד
היכן למצוא חבר
למרות שהוא גם קצת פחד
לנסות עולם אחר.

זה היה לא מזמן כל הסיפור, ממש לא מזמן. אולי לפני חודש. השעה
הייתה שש בבוקר, וכמו בכל בוקר קמתי, בלי הרבה חשק או רצון,
מהמיטה. כמו בכל בוקר התארגנתי לבית הספר. שתיתי, התלבשתי,
הסתרקתי, הסתכלתי פעם אחרונה במראה, הזדעזעתי, ויצאתי.

יותר מכל היא אהבה לשיר. לא היה אושר גדול מאותו שצף התחושות
שמילא אותה ברגע שיצא הקול מעמקי בטנה, אל תוך מפלי הפרפרים
הגועשים בצבעים מהאגדות, אל מסדרונות משופעים ותלולים מלאים
פרחי מחשבה ורעיונות בתוליים שרק החלו להינץ...

כשעוברת בי מחשבה טובה היא מיד מסולקת על ידי איזו דמעה
טיפשית שמתעקשת לרדת. כי בד"כ המחשבות האלה הן רק זיכרון מתוק
ונשכח. אתמול כשעיני נפגשו עם כוכבים זוהרים ואושר מילא את
עמקי לבי ידעתי שזהו אחד מאותם רגעים שיהפכו לזיכרונות כאלה.

בערב ההוא, בפעם הראשונה בחיי, לקחתי צ'אנס וקפצתי. הפעם לא
היה איכפת לי מה יהיה למטה. כבר הייתי כל כך מיואשת שפשוט
קפצתי, לא לפני שקיבלתי כמה דחיפות הגונות מכמה חברים. לא לפני
ששקשקתי מפחד ודאגתי ממה יהיה אחר-כך. אבל בפזיזות נוראית
קפצתי לבסוף.

ירח מלא, במיוחד בשבילך,
נתן את אורו הקסום.
בשקט נוגה ליווה את קולך,
שחדר אל לבי האטום.

אל תתנו לחושך לכסות את התקווה
גם אם כולנו מכוסים בשמיכת האכזבה
האירו את לבכם בפתרון- האהבה
ושמרו על השפיות בתוך כל השנאה

הרגשה כזאת של חורף
מציפה את עורקיי
נושמת את השקט
טפטוף הגשם באוזניי.

אתה, שמלווה אותי,
בלילות הבודדים.
אתה, שמעודד אותי,
עם צער הבקרים.

לך, אני מודה,
בכל רגע שעובר.
לעולם עוד לא תדע,
איך היית לי חבר.

היה זה חורף,
הוא הביט בעינה.
דמעה של אהבה,
זלגה על שפתותיה.

לא רוצה יותר לברוח
רוצה להשתחרר.
אך ממי אשאב ת'כוח?
מתי זה ייגמר?

דמעה בודדה הלכה לה בשביל
מדלגת על מרצפות צהובות
איש אינו יודע לאן הוא מוביל
וגם היא לא שואלת הרבה שאלות.

היום אני אלך בין השתיקות
היום אני לא אשבר.
היום אני אפרוק את המועקות,
היום אני אתגבר.

קרח נמס על פסגת החרמון
כמו שנים של שתיקה ממושכת
בלילה בחושך גשם יורד
ואני לא מוצאת את הדרך

הבטתי דרך חלוני הנקי
גשמים שטפו פה את הכל
צמרמורת עברה בכל גופי
הנוף ירוק, אדום, כחול.

ייאוש גובר מכסה בקביעות
את כל התקווה שנותרה.
טיפות טהורות של שלוה ותמימות
נבלעות בתמונה לא-ברורה.

הדמעות נוזלות והופכות לנהר
בו שוחים אנשים שמחים
הם בכלל לא יודעים
שעל גל של חיוך
עברו כל כך הרבה ריבים
השמחה שם שופעת
מציפה את העצב
והבדידות שם טובעת
בעודה נאבקת

כולם אומרים שאני מגזימה
ואני- אטומה.
כולם אומרים שזה לא נורא
ואני- בוכה.

כשהלכת הפך הירח עצוב
והשמיים הפכו בודדים.
כשהלכת כלום לא היה כבר חשוב,
לא השמש ולא הגלים.

לילה אחד, אפילו פחות,
של שמחה בלתי מובנת.
לילה אחד שהתחלתי לחיות,
והתעוררתי ממציאות מאובנת.

כל כך קשה לשמוח
כשהצער ממלא את הלב.
כל כך קשה לסלוח
כשנפשך הפגועה מוצפת כאב.

עיניי מתבוננות,
דרך שמים.
הן נהיות אפורות,
מצטברים שוב המים.

ארזתי במזוודה את כל הזיכרונות
אספתי את כל המילים
ליקטתי בעצב את כל השגיאות
לכדתי את כל השקרים.

צמרמורת, פחד, מתיחות,
זוהי כאן המציאות.
מתגאים באלימות,
אולי עדיף כבר שנמות.

חשבתי שזה לא יהיה נורא
חשבתי שזה ישתפר
מאז כלום עוד לא קרה
אז אני מתחילה להישבר.

בין כל השבילים שבאופק
בין כל הדרכים שבעתיד
שומעת קול, שומעת דופק
רואה את השמש כאן תמיד.

בשדה פתוח בלילה נחנקת
רוח נושב, הצרחה משתתקת.
השפע גדול והלב מתרוקן,
ואת כל השגיאות אי אפשר לתקן.

דמעה, זולגת על ההר
תלולה הירידה
בראשי המנון מוכר
וזו לא התקוה.

ראיתי שועל מקפץ בשדות
שאלתי אותו לשלומו.
הוא ענה לי שנחמד לו לחיות,
כעסתי, ועזבתי אותו.

רוח, גשם, סערה
מקפיאים את העולם.
קר לי כל כך הלילה,
וזה ממש לא בגללם.

טסתי גבוה אל תוך העננים
הבטתי בתום בזמנים רחוקים
נסחפתי רחוק אל תוך הגלים
היה לי נחמד שם בים הקסמים.

כל כך קיוויתי לראות אותך שם
כשאור הזרקורים עליך
ואת באת, הרבה אחרי הזמן
אני נשארתי בלעדיך.

רואה עננים בשמיים
לרגע עוצרים החיים
שומעת בחוץ את המים
זורמים בלילות השקטים
וכך בעצמה לא מוכרת
מכה הבדידות המרה
שתיקת הכאב לא עוברת
דרך מחסום התקווה

איני יכולה יותר
הלב נקרע
הכאב משתחרר
הרגש נפצע.

תפסיקי לחלום,
די לתמימות.
תתחילי לנשום,
כי זאת המציאות.

אני יודעת שאתה לא יודע כלום, וככה זה יישאר.

אתה אולי חושב שזה משחק, אולי בעיניך זה סתם טפטוף ראשון, או
סתם סיגריה בהפסקה, או סתם טלפון להפיג את השעמום, אבל בשבילי,
בשבילי זה הכל.

לפעמים נדמה לי שהכל זה רק חלום, ושעוד מעט כולם יתעוררו.

כבר הרבה זמן שאני לא מרגישה. זה די מוזר למען האמת, אבל כבר
הרבה זמן שאני לא מרגישה כלום. המוח כאילו התאבן, והפנים
מעוצבות בהתאם לסביבה. כמו פסל ממש. הרגשות הודחקו כבר כל כך
רחוק שהן פשוט התמוגגו להן באופק.