|
נתתי לו לשתות שוקו, ולאכול חצי עוגיית חמאה, כמו שמלאכים
אוהבים. בעצם, אני לא בטוחה שכל המלאכים אוהבים שוקו וחצי
עוגיית חמאה, אבל הוא כן. אחרי שהוא הלך, רשמתי לעצמי בפנקס
הקטן שליד המיטה שלי, שבפעם הבאה שהוא יבוא אני אשאל אותו את
השאלה הזו.
|
המעיל הסגול שלי היה הבגד שהכי אהבתי. הייתי יכולה ללכת איתו
לכל מקום, אפילו לים. הייתי יכולה לישון איתו, כי הוא היה נעים
ומחבק. הייתי יכולה להשתולל איתו, כי הוא בכלל לא היה כבד. היה
בו מין משהו מיוחד כזה, שעשה אותו לבגד האהוב עלי, אבל אף-פעם
לא הבנתי למה.
|
"את רוצה לאכול משהו?" היא שאלה בקול הצרוד שלה, כאילו איכפת
לה, אבל לא באמת היה לה איכפת...
האמת היא שבדרך-כלל אני מסרבת אם שואלים אותי שאלות כאלה. אבל
הפעם הייתי די רעבה אז אמרתי לה שכן, ואפילו לא טרחתי לומר "אם
זה לא מפריע...".
|
כשהייתי קטנה תמיד האמנתי שאני יכולה לעוף. תמיד האמנתי שיום
אחד, יצמחו לי כנפיים לבנות כמו של מלאכים, ואני אוכל לעוף.
|
ליהי גרוסמן הייתה תלמידה בכיתה ט'. היא הייתה הילדה הכי יפה
בשיכבה, והספורטאית הכי טובה, והכי מקובלת, והכי חכמה,
והתלמידה הכי טובה, ויו"ר מועצת התלמידים, והיא הייתה הכול.
|
פעם, לפני 60 שנים, גרה בביאלי-סטוק שבפולין ילדה יהודיה בת 12
שקראו לה מינה. כמה שבועות לאחר שחגגה את בת מצוותה, פרצה
מלחמה.
|
לי כ"כ אהבה את החיוכים האמיתיים של רגינה. היא הרגישה שהם
באים מכל הלב והיא ידעה שקשה לה לחייך ולמרות זאת היא עושה
זאת. זה חיזק את לי והיא ידעה שהיא עושה מעשה טוב.
|
הלכת לי,
ויותר לא תחזור לעולם.
|
נמאס שאין אף אחד שאוהב
נמאס שאף אחד לא שם לב
נמאס, נמאס שכואב.
|
ביום שלישי בשעה שלוש היא ראתה אותו
היא אהבה אותו אהבה תמימה במשך שלוש שנים
והם היו חברים במשך שלושה חודשים...
|
כבר שבעה וחצי חודשים שאני חיה בלעדייך. שאת- שם למעלה, ואני-
פה למטה.
כבר שבעה וחצי חודשים עברו מאז נפטרת, והכאב שלי עדיין חי,
ונושם וקיים.
והיום, זהו יום השואה. יום השואה הראשון שעובר עליי בלעדייך.
והזיכרונות, המחשבות, הגעגועים- הכול עדיין קיים אצלי.
|
הלב שלי נקרע כל פעם שאני נזכרת בך ואני רועדת כולי רק למחשבה
שאולי אתה לא יודע כמה אהבתי אותך, אז למרות שזה אולי טיפשי,
ולמרות שאני כמעט בטוחה שלא תקבל את המכתב הזה, כתבתי את זה
בשבילך כדי לומר לך:
אתה חסר לי, אני מתגעגעת אליך.
|
נמאס לי כבר ודי. נמאס לי כ"כ מהניסויים המעצבנים שלך. נמאס לי
שאתה נהנה להעמיד אותי במבחנים כל הזמן, ולראות איך תמיד אני
נכשלת. נמאס לי שאתה חושב שבגלל שאתה חזק וגדול ממני, מותר לך
הכל.
|
פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי ששבויים זה רק במחניים, ונפצעים רק
במשחק כדורסל, ותאונה זה רק כשנופלת כוס, ובוכים רק כשעוזרים
לאמא לבשל מרק בצל.
|
"האדום הזה שכאן, הוא בשביל אהבה, הכחול שם הוא בשביל שיהיה לי
חוש הומור, הלבן הוא כדי שאהיה חכם יותר, העגול הוא כדי שאהיה
חזק יותר, השחור המרובע הוא כדי שאהיה נחמד יותר, והורוד הוא
בשביל שאף-פעם לא אכעס..."
|
חם. כל-כך חם. היא מרגישה כל-כך כבדה. מרגישה את עצמה נשרפת
מבפנים.החום חודר אל העור שלה, עובר דרך הבשר והעצמות, מגיע
לחלקים שאף פעם לא ידעה שהם קיימים אצלה. חם לה. כל-כך כל-כך
חם לה.
|
אך השנאה חזקה מהם וממנה והיא הסתננה לגופה בכוח, מפרישה את
נוזל השנאה ומפזרת ארס בגופה של הילדה התמימה עם העיניים
השחורות והגדולות.
|
נעלו אותי בתוך איזה גועל נפש שמישהו המציא, עמוק עמוק בתוך
החרא. נעלו אותי, ותקעו אותי כאן, בחדר הקטן והמסריח הזה, עם
עוד איזה מאה אנשים לפחות, שאני בכלל לא מכירה ולא רוצה להכיר.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כשמישהו אומר:
"זהו" הוא בעצם
אומר:
"זה הוא"
אז מה ההיגיון
בלסיים משפט
בצירוף המילים:
"זה הוא" ?!?!
זאת שחשבה על
זה
זהו. |
|
