|
1980.
כותב מהראש את מה שמרגיש מהלב. שירת נפש. נמשך
למיוחדות, לעומק, למקוריות, או בקיצור לאמנותיות.
השירים עוסקים בפסיכולוגיה, מוסיקה, פילוסופיה
ותקשורת בינאישית.
אולי יותר מטאפוריקן מאשר משורר.
תמיד שמח לקבל תגובות.
במיוחד תגובות של הערכה ("חיובית").
אבל!...
אם אתם מגיבים בביקורת, ברוב נחמדותכם, תשתדלו בבקשה
שהביקורת תהיה עניינית (כמו למשל: "החלק הזה
בציור/שיר מיותר/מפריע כי הוא שובר את הרעיון שניסית
להעביר / כי הוא ברור מידי / גס מידי") כדי שאוכל
להתייחס/ללמוד ממנה/להפיק ממנה תועלת, ולא ביקורת
ערכית (כמו לדוגמא: "התמונה הזאת מיותרת" או "הציור
הזה גרוע" או "ממש לא התחברתי לשיר הזה") שאין לי מה
לעשות איתה.
תהנו,
תתכבדו,
קחו אתכם משהו :)
I have a golden river,
I wish to always reeve her.
|
The choice was made.
Your pain to still,
Your soul to fade,
Our love to kill.
|
You were very much in luck
Having a duck
A duck you can fuck
|
ביום בהיר הוא רכב
על אופנוע, פזיז למקום בו נפל למשכב
|
אב לוקח את ילדו
אל מחוז אין חפץ
ילד את כלבו מוביל
כמו גורר הוא חפץ
|
יש רעל במקרר
"אסור לגעת!" הוא אומר
אז אני מייד סוגר
|
ראש מוצף מושלך על רוך ריק
עייף מתלאות הדרך הוא מתחיל להתפרק
גלים על נחשולים מדפקים על קירותיו
הוא מיואש מלסבול אותם עכשיו
|
את ששלחה בו זרמים חמימים,
את שחלשה לה ברבות הימים,
את שפשטה זרועותיה אל על,
את שבפרט, ואת שבכלל.
|
לא אאיר עוד על האופל
לא אסביר על מי ומה,
כל עוד נח לו המטבע
וצידך עיקש, טמון באדמה.
|
ועכשיו זו היא, חיה ונושמת
חייה נושקים לשלי לפעמים
ולי היא עדות יפה והולמת
לשפיות בעולם של דפוקים וסתומים.
|
כל המצעד הזוועתי-
זועם אל תוך אהובתי.
פועם ליבה, נשנק גרונה,
בוער מצחה, דומעה עינה,
ומוחה הקודח-
לא זוכר, לא שוכח,
לשנות את התמונה.
|
עוד כפית ועוד כפית
לא אדע מנוח
אב דואג לילדתו
אך רוצה לברוח.
|
ענק עדין שכב על הסדין
שפך את ליבו, חומר נפש הפך לדיו
|
מלאכת מחשבת ורק הוא יודע
על עין בלתי נראית שצועקת ואין איש שומע
|
Play me my song, Here it comes again...
|
הזמן מתארך, הזמן מתקצר, הזמן חולף ולא חוזר
זמן מעוות, זמן מטורף, זמן קפדני וחלום שנשטף
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
חתול?
כאילו שיו כאילו
ואוו כאילו
דה!!
רק צ'יוואווה
ברוטב
וואסבי-סויה
חריף-מתוק, זה
מה שהולך
בשיינקין! |
|
