|
היא תרדם על הספה שלך, אתה תשב על הריצפה מולה. תושיט יד רועדת
ותיגע בקצה שיערה שעל פנייה. תסיר בעדינות את התלתל המושלם
מלחייה. היא תחייך למגע ידך.
|
מתחילה להסתובב בחדר, להסתובב סביב עצמה ולנסות במאמץ נואש
למצוא פנים שהיא מכירה. כולם חברים קרובים, כולם אוהבים
ותומכים, אבל היא לא שם. זאת לא היא, היא מאבדת את עצמה, נותנת
לסיוטה להפוך למציאות במקומה. לקחת את חייה ולזרוק הצידה,
להרוס את אהבתה. לקחת אותה
|
כשהיא הסתובבה אליי כנראה כבר בהיתי בה כמה דקות. היו לה פנים
בובתיות כאלה, כמו שילדות קטנות מדמיינות כשקוראות אגדה על
נסיכות. עיניים ירוקות כמו של חתולת רחוב פרועה שכזאת. המראה
החמיא לה ודי הרס את מראה המכונית, שלידה נראית כמו גרוטאה.
|
מערבולת שמתחילה בתוך הבטן, הרגשה כאילו מישהו עם ציפורניים
ארוכות הכניס יד ישר לבטן שלך, תפס באיבר הראשון שנתקל בו
בדרכו והחל למשוך ולנסות לקרוע אותו. איך אני יודעת שככה
מרגישים? אולי עדיף שאיש לא יגלה את זה.
|
התעורר ביחד עם ציוץ הציפורים והחליט שהיום הוא יוצא מהבית.
מאותו יום איש לא ראה אותו, הוא הסתגר בביתו. אך בראשו עדיין
אותן תמונות של דלתות נטרקות בפניו.
היום כשהתעורר החליט שהוא יוצא לטבע, לחפש מחילה, לחפש את
האמת, לחפש הצדקה לקיומו כפי שהוא.
|
"מי שישרוד וישאר בחיים הוא זה שינצח את המשחק. רק אחד מכם
ישאר בחיים, והוא יקבל 5 מיליון דולר כפרס על השתתפותו במשחק
שלי." דממה. לאף אחד עדיין אין אומץ לדבר. לאחר הכרות קצרה
וחיפוש בבית ראינו שאין אפשרות לברוח.
|
ושוב סוף העולם. הכל מסביב מתמוטט. אפילו הכוכבים נושרים מין
השמיים. הכאוס לא מפסיק, אין דרך לעצור אותו. סוף העולם שלה
התחיל. נעולה זמן רב בקופסת אושר מזוייף.
|
''It doesn't hurt anymore''
|
אתמול ב8 בערב השכנה שלי דפקה בדלת. ישבנו ושתינו קפה ביחד.
והיא כמו כולם, האמינה שמישהו שומר עליי. כשהיא עזבה את הדירה
שלי ישבתי בכורסא
|
היה מסתתר מאחורי צעצוע ענק ופרוותי והיה צועק וצוחק ומברך,
ואז בזווית עינו היה רואה את אמא וחיוכו היה יורד ומתאדה. הוא
היה מחבק ומנשק, זורק באוויר ולאחר 10 דקות היה עושה פרצוף
עצוב ואומר שהגיע הזמן ללכת.
|
היא סיימה לדבר, לפני כמה דקות. עכשיו דממה. השקט ההורג הזה,
שרק מחמיר את המצב, רק מעלה את הכעס
|
הוא נכנס לאולם וצעק עליי. הוא לא צרח עליי ככה בחיים שלו.
ואני, מזוכיסטית קטנה שכמוני, אני נהניתי מכל צעקה. מכל צרחה
שיצאה מגרונו. כולם הסתכלו עליי בתמיהה כי אף אחד עוד לא שמע
אותו צורח ככה.
|
כל כך הרבה ציפיות תלויות בה, כל כך הרבה עיניים בוהות. היא
יודעת שעכשיו אסור לה להיכשל. יודעת שהכל תלויי רק בה. יודעת
שאסור לנפץ את האשליות שלהם, אסור לאכזב.
|
אך ארמון אשליות זה הוא. חייך אשלייה אחת גדולה שתתנפץ לך
בפרצוף בסופו של יום. ואז תשבי בשקט ותביני איזו טעות חמורה.
איזו שטות. איך יכולת לבטוח בו כך? איך יכולת לשים את חייך
בידיו?
|
התקרב לחלון כשבריזה רעננה שוטפת את פניו, ונשמעת שירת
הציפורים. עיניו חזרו שוב אל פניה הנינוחות. הוא לא יכול
להתנתק ממנה. נראה כאילו נצח חצץ בין אותו יום לרגע בו פגש בה
שוב. מפאת פחד שעלול לאבדה, לא רצה להתרחק ממנה אף לא לרגע.
|
עם כל צעד שלי שומעים את הבית נושם, משתעל, חריקות צעדיי
נשמעות ככל הנראה למרחוק. שולחן האוכל הנטוש שעומד ליפול בכל
שנייה. לא חשבתי שעבר זמן רב כל כך, הכל נראה כאילו עמד כך בלי
השגחה וטיפוח עשרות שנים.
|
מתיישבת בכיסא שמול מיטתו ומדליקה סיגרייה. הריח מושך את עיניו
עליי. הוא תמיד כעס כשעישנתי. אבל מאז שהוא פה, כאילו כבר לא
אכפת לו. גם לי כבר לא אכפת, מאז שהוא פה.
|
לא העז להביט בה. פשוט התיישב לידה ומבטו מופנה קדימה. לא אמר
מילה. וכך שניהם ישבו שותקים זמן רב. לבסוף העז להפנות את מבטו
אל פנייה. הוא ראה דבר שמעולם לא ראה על פניה. היא בכתה.
|
ילדה חכמה, אוהבת, מתחשבת. בית מפואר, משפחה טובה. מושלמת,
כביכול...
צעד בטוח ומהיר, אבל רגע, לא! לא שוב. נכנסת לסמטה חשוכה,
נצמדת לקיר עם גבה. נשימה, לקחת נשימה עמוקה. שחור בעיניים,
קור כלבים, מזיעה ורועדת.
|
אני עומדת מאחוריך, מנסה להריח את הבושם המשכר שלך. ידי כמעט
נחה על הכתף שלך. אתה מסתובב והולך לחדר, אני נעלמת לאט לאט,
מתפוגגת באוויר.
|
באותו יום השמיים היו אפורים כל היום. אפור לא מוגדר, לא שחור
מדי, ולא כזה שמבשר על סתיו. אפור שגרתי. הדמעות זלגו על לחייה
ללא מעצורים.
|
לא זיהיתי אותך ממבט מאחור. הסתובבת אליי, ואמרת שלום. לקח לי
כמה שניות להבין מי את.
ילדה שלי. כשהייתה לי קבוצה משלי, ואולי אחרייך. הבנתי את
המאמן שלי. הבנתי למה הוא אוהבת אותנו כמו הילדים שלו. כי את
היית שלי.
|
אבל היא לא קמה, אינה משתנה. רק יושבת בחדר סגור ואפל. יושבת
מול דף ריק, התחלה חדשה. מה יהיה הפעם? מי יהיה הגיבור? כמה
נועזים יהיו הצבעים? העיפרון מתחיל לזוז על הנייר כאילו חי.
והיא יושבת שקועה בציור, היד זזה ללא הרף מעל הדף הלבן הגדול.
|
עמדתי והתנגדתי לו. לא האמנתי שאוכל, לא האמנתי שיום אחד אמצא
בחיי את הכח לעמוד ולהגיד לו "לא". היה קצת קשה, קצת כואב. אבל
הכאב עבר די מהר.
|
סיפר סיפור עצוב. סיפור עם הרבה פרטים. נשמע כל כך מוכר. סיפור
שנורא הזכיר לי משהו, מישהו. לאור השעה המוקדמת לא הצלחתי
להבין את מי בדיוק מזכיר לי סיפורו העגום. סיפור די יפה, עם
סוף די עצוב.
|
הוא היה חלומה ותקוותה האחרונה. רק לו התפללה, חלמה על הרגע בו
תמצא אותו ותספר לו מי היא. תספר לו שהיא חלק ממנו, שכל השנים
האלה חכתה לו, חיפשה אותו. להתעורר בבוקר אחד ולשמוע את קולו,
צעדיו מצידה השני של הדלת.
|
מאז הריב שלנו עברה יותר משנה. כל שנייה בשנה הזאת חשבתי עליה.
לא הייתי מסוגלת לשכוח אותה. אהבתי אותה יותר מהכל. לראות אותה
ככה פשוט שבר אותי. עכשיו, בזמן האחרון החלטתי לתת לה ללכת
בשקט.
|
יושבת שיכורה ופגועה. פוצעת את עצמך, עצמותייך, בשרך. יושבת
וחותכת את עורך בסכין, סכין חדה כמו הלשון שלו, נותנת לו
להכנס. פוצעת את עצמך, ורואה איך הוא נכנס לוורידים שלך ונותן
לנשמתך לזרום בנהרות אדומים וכהים.
|
עברה שנה. לא היו לי אף פעם סיוטים מאז. עכשיו הכל כביכול
בסדר, ודווקא עכשיו... רוצה לספר למישהו אבל מול כל פנים
שעולות מול עיניי יש תרוץ למה לא לספר.
|
זה היום הולדת שלך. זאת חתונה מקרית שלא הוזמנת אליה. את לא
מכירה את הזוג. עברת בסביבה. זאת הכנסייה שבה התחתנת את.
הכנסייה בה הוא נשבע.
|
את מסתכלת דרכו ומחשבותייך נודדות למקום אחר. מקום שונה כל כך
ממקומך, מהעולם הזה ומהמציאות הבלתי אפשרית הזאת. למקום טוב
יותר.
|
ושוב נוגע, ושוב מכאיב. שוב שורף את שמו בבשר החרוך שלי, שורף
אותי.
|
היא עומדת מולי. שוב נוקשה, שוב בלי הבעה על פנייה. רק
העיניים. העיניים המדהימות האלה, עם כל העומק שלהן, אפשר לשכוח
איפה אתה נמצא ופשוט לבהות בהן עד אין קץ.
|
ילדה חייכנית, שאהבה לשבת בים בשקיעות, לנגן על גיטרה לאור
נרות, שעות לאחר השקיעה. ילדה כל כך מיוחדת, כל כך זוהרת.
|
לעמוד מולך זו משימה קשה, אחרת. אני אשמה, אני הכלבה בכל
הסיפור, וזה ללא שמץ ציניות. אני מעריצה אותך רק על זה שאחרי
כל מה שעשיתי את עומדת. מסוגלת לעמוד מולי, להסתכל לי בעיניים.
|
עברה כנראה שעה מאז השיחה האחרונה שלנו. אני קשורה למיטה ואור
חזק מסנוור אותי. שמעתי את הקול שלו אומר "היא ילדה חכמה כל
כך, חבל שדווקא אנשים כאלה מגיעים לפה. ודווקא הם חסרי תקווה."
|
מה יכול להיות מושלם מזה? עברו כמה שעות, אתם מדברים בלהט
כאילו זו הפעם הראשונה שאתם רואים אחד את השני, למרות שאתם
יוצאים כבר כמעט שנתיים. את לא יכולה לחלום על חבר טוב יותר.
אין בנאדם מאושר ממך בכל רחבי תבל.
|
וזה בהחלט היה משחק מכור. מכור לו, כמו שאני הייתי מכורה לו.
אם הוא רק היה אומר משהו. כל דבר. שהוא רוצה שאני אשאר, שישאל
למה אני לא נשארת. כלום.
|
לא ילדים כבר. יושבת לה בפינת האולם, השמלה כהה, כמעט שחורה,
השער לא השתנה, רק הפעם היא מתאפקת, עוד לא בוכה. אולם גדול
מלא אנשים והיא נבלעת בתוכם. הידיים מלוכלכות כיוון שהצבע כבר
לא נמחק. מנסה לא להביט בתקווה שיכאב פחות.
|
כשסיימתי את תפקידי להיום, הולכת הביתה ומהרהרת. דבר כה בסיסי.
רק משאלה אחת בליבי. הלוואי וזה היה יכול להשאר כך לנצח. אני
אלך אבל בליבי אדע בטוח שאני עוד אחזור. כך לבלות את שארית
חיי. להתחיל עם קבוצה חדשה.
|
ריח של מדביר חרקים, הריח הישן. אבק עולה מהשטיח ועושה את
המקום מעורפל, בדיוק כמו אז. כל כך הרבה דברים טובים. כל כך קר
וחם, הרגשה מוזרה.
|
ילדה רזונת כזאת. על הגבול הדק של האנורקסיה. עם זאת יפה
בטירוף. תמיד רציתי שהילדה שתהיה לי תהיה כמוך. אולי לא בגורל
אבל במראה, באופי.
|
ריקנות מבחוץ ואולי גם מבפנים. קשה לי לזהות איפה הריקנות או
איפה היא ישנה יותר. אני רק יודעת לזהות את הנוכחות שלה. היא
פה.
|
ואתה? אתה מהלך שם, וזה נראה כאילו אתה בדרכך כבר שעות. אבל
הטבע מסביב, הרוח שמעיפה עלים, האווירה סביבך. כל זה לא נותן
לך להתעייף, העין עוד לא עייפה מלראות אדום. והריח הזה. הריח
של עלים כמעט יבשים.
|
השקיעה הזאת, שקיעה יפה כל כך, וכל כך עצובה. ולא היה ענן אחד
בשמיים. ופתאום, כאילו כל העולם הרגיש את עצבותה, השמיים נהפכו
כהים.
|
צעקות אימים. "מה זאת אומרת את לא באה? את מתלבשת עכשיו ותוך
10 דקות את פה!" עניתי בסדר אבל התכוונתי לא להגיע בכל זאת.
|
You are broken,
You can't stand the heat.
Falling apart,
Watching the sea.
Trying to breath,
But nothing is eased
|
דברים שרואים ושומעים,
דברים שמולנו עומדים אבל אנחנו לא רואים
|
לדעת שלגעת,
עוזר רק מבפנים.
לבהות שוב בטבעת,
ולעמוד מול אנשים.
|
דיבר הרבה בלי לעצור, דיבר ואז שתק,
מילא את החלל אפור, שתק ונאנק.
עטף הכל בזעם, שחור ומכוער,
אתמול הוא התקשר, נשמע מעט נסער.
|
צל בין אנשים. כואב, בלתי נראה.
צל קטן היה, חסר תכלית, חסר תקווה.
גוסס על מדרכה, ואיש אינו רואה.
הרי הוא צל. סיפור עצוב של צל אחד, חייו הקצרים.
|
מתפוגגת, נעלמת, לא נשארת, הולכת, נעלמת. עשן נכנס לריאות,
מזהם אותם, משאיר ליכלוך, זוהמה, ובחוץ נעלם. נעלם יפה בהצתה.
ואני נבלעת לכלום האין סופי, מתפוגגת, נעלמת ביחד איתו. האם
ביקשתי יותר מדי? האם מה שאני רוצה לא קיים?
|
כולנו מכירים אותו. היא מזילה עוד דמעה עכורה בכאב ואני מסתכלת
ויודעת אני אשמה. לא מסוגלת לספר לה. היא תבין אותי, היא תדע
שאני צודקת, אבל אני לא יכולה. כי אני יודעת שאני אשמה.
|
מתפוררת לרסיסי תקוות שבורות, אהבות נכזבות, חלומות שלא נועדו
להיות.
|
רוצה הביתה, להתכרבל בפינה בין קירות נטושים. כשהתקרה איננה
לבנה, הרצפה מלוכלכת, החלון שבור, החדר אפל. אבל פה את מרגישה
מוגנת, פה ביתך. ולא משנה שיגידו שאין לך בית, אין כבוד עצמי,
אין חיים. טוב לך ככה, כמו שאת בדיוק מושלם.
|
כשאני בעננים, כשהעולם ורוד פתאום כי מישהו בעולם הזה מבין
אותי. אתה מבין אותי.
|
אולם ישן, מקום מוכר, מקום קדוש מכל כך הרבה בחינות. לא בדיוק
בית, אבל בית במלוא מובן המילה. הבית שלי, המקום שעשה לי טוב.
מקום די נטוש וכמעט ריק מאדם. מקום שקט שמעביר לי חמימות, והוא
שם.
|
If nothing can be perfect, if everything I do fails, if
everything goes wrong, can we just stop the time and make it
perfect? Can you help me? Can you heal my wounds? Can you
heal my broken heart?
|
יגיע סתיו ואת שוב תיפלי על האדמה הקרה ללא רוח חיים, שוב תפלי
כמו לתוך תרדמה. ושוב הנשימות יאטו, כמעט עד אי אספקת חמצן.
גוססת תשכבי על הדשא הירוק של החיים, דשא שאף פעם לא היה ירוק
בעינייך. שום דבר לא יעיר אותך.
|
כשנזכרת בך, מתחילה לשתות, כן, אלכוהול זו ההתמכרות השניה אצלי
שנובעת מהאובססיה אליך. אבל אלכוהול לא משכיח דברים, וזמן לא
מרפא פצעים. הפצעים אינם מתאחים. הפצעים פתוחים, והם מדממים.
|
סיפור אהבה נוסף שקשה להאמין בו, ועדיין, כל כך רוצים להאמין
שהוא אמת. שוב נפגשים שני אנשים זרים בעולם הגדול. שוב נפשות
תאומות נתקלות זו בזו, והאהבה, הקשר החזק שנוצר ביניהן תוך
מספר דפים הופך לבלתי ניתן לניתוק.
|
מנסה למחוק את עברה. מנסה למחוק את עצמה. מנסה.
|
יושבת ומולי שלושה קירות אפורים, על הרביעי אני נשענת. אם
מסתכלים טוב ניתן לראות כי הקירות מתרחקים ונראים כמערה ארוכה
ובקצה שלה אין אור. שיגרה הורגת. שקט שלא נותן מנוחה. לא רגועה
אף פעם, תמיד מחשבות רצות, תמיד ממהרת.
|
הרי זה ידוע שמחשבותיו של אדם פיקח הן מילותיו של אדם שיכור.
לפעמים מהרהרת במשפט הזה, חושבת על כך ונעשה עצוב. כואב שאני
לא יכולה להגיד את האמת, כל האמת, כל מחשבותי אלא רק כשאני
שיכורה.
|
הוא בטח יפתח לי את הדלת. אני לא מאמינה שאני כל כך כלבה ועוד
אחרי כל זה מגיעה אליו. אוקיי, זו אמא שלו, היא בטח כבר לא
זוכרת אותי. שיט, אני לא מאמינה שהוא ישן, עכשיו אני גם מעירה
אותו, הוא בטח שונא אותי.
|
להתכרבל בך, להתעטף בך. לטבוע בריח שלך. לצלול לתוך הקול שלך.
חלק ממך. להיות אני בתוכך. להיות החתול שלך, לבוא אליך כשרע
ולשכב לידך. להיות צל בלתי נראה שלך, ללכת אחריך ולדרוך בכל
מקום שאתה דורך. לשים עליך את ידי הבלתי נראית כשרע לך.
|
תמיד כשהיה טוב ידעת לקום ולעזוב מאחור. ידעת לא להסתכל לאחור,
כדי שלא יכאב. ידעת להראות שאינך מעוניינת. ידעת להראות שלא
אכפת לך, שלא כואב לך.
|
ניסיתי לשכוח, אבל לא רציתי לשכוח אותו, בחור כל כך יפה. לא
רציתי לשכוח את העיניים הכחולות שלו. חיוך ענקי עם גומות
קטנות, אבל בעיניים עצב.
|
זה יעבור. אני אשכח אותך יום אחד. כמו ששכחתי אנשים לפניך. לא
רציתי לשכוח אותך, קיוויתי שנוכל לדבר כמו בני אדם יום אחד.
אני טעיתי...
|
הולכת משם, מקווה לא לחזור, לא לראות אותו שוב בחיים שלי.
הולכת ומהרהרת לאן נעלמה אהבה אפלטונית? האם אני מבקשת יותר
מדי? האם עדיין אחרי הכל נשארתי תמימה ונאיבית?
|
אני לא לוקחת מונית כמו שאולי הייתי צריכה, אחריו תמיד יש לי
חשק להלך בגשם, והיום יום המזל שלי ויורד גשם.
|
"כל פעם, כל יום כאילו שוב הכל מהתחלה. יושבת שם כמעט ונינוחה,
פתאום מוצאת עצמה בוכה. הייתה שם בשבילך, כל פעם חוזרת ואומרת
לעצמה..."
|
חיבקה את ברכיה ממש כמו עכשיו.
רעדה מקור, הבכי והגועל.
ישבה מדממת, פצועה וכואבת.
היא לעולם לא תחזור להיות מי שהייתה.
|
לא כך רציתי לכתוב את היצירה הזאת. לא רציתי שזה יישמע דתי או
פלצני שכזה. זאת לא הייתה מהות היצירה. אני לא כזאת.
|
לקחתי את היד שלה. היא זעמה עליי כל כך שהייתה כולה רותחת. היא
לא ניסתה לקחת את ידה בחזרה. אני ידעתי איך להרגיע אותה, ידעתי
שכל מה שהיא צריכה זה זמן.
|
עד כמה שלא אסתיר את זה, אוהבת אותך. יושבים בשקט ואין מה
להגיד, אין ממה להתחיל. מפחדים להפר את הדממה. מסתכלת לך
בעיניים ושוב תוהה. נותנת לך לקרוא את השיחה שלנו, שלי איתך.
|
רעש מונוטוני שנעלם עם הזמן ואת כבר כל כך רגילה לשמוע אותו
שלפעמים אינך שומעת. טיפות הגשם הדופקות על המדרכה. טיפות של
דמעות שמתרסקות על הרצפה. אחת אחרי השנייה, כך פשוט על הרצפה.
|
אני אהיה עורכת דין. למה? לא יודעת. תמיד אמרתי לעצמי שאני
אהיה עורכת דין רק כדי לראות עוד אנשים מתגרשים. רק כדי לדעת
שאני לא לבד. לראות סבלם של אנשים נוספים, כאילו שזה מה שינחם
אותי ויחזיר לי את האב שלא היה לי.
|
אבל בגירושים במקום לתמוך בבתה הפגועה היא תנצל את ההזדמנות
ותגיד לך "אמרתי לך". היא תשנא את מה שתלמדי באוניברסיטה, את
מה שתעשי בצבא, את הדירה שבה תחיי. היא תשנא את הכלב שלך עד
שהוא ימות, וכשאת תהיי בדיכאון היא תשאל אם זה בגללה.
|
ההצלחה כבר בדרך ורק את עומדת שוב בדלת. מהנהנת, אבל לא
מסתכנת. אולי אפילו קצת מסננת. רצה וצוהלת כי כבר נגמרת העצרת.
ושוב רק את יושבת.
|
רוצה להיות כמו פעם, כמו תמיד. חזקה ואיתנה, ולא רק כלפי חוץ.
לא להישבר עם כל משב רוח, להפסיק ליפול, להפסיק להתנפץ
לרסיסים. כמו אז, כמו תמיד...
|
הנשימות הופכות כבדות וקשות, כאילו האוויר הפך לבלתי ניתן
לנשימה. כאילו נסגר בפני ראותיי, הפך צמיגי ודביק וכבר אי אפשר
לנשום אותו. אולי הגעתי גבוה מדי? אולי בעצם אני פשוט יותר מדי
זמן בדרך.
|
מאולצת לנשום אוויר, אך הוא - זוהמה.
מאולצת לפסוע על אדמה רעילה.
מאולצת לשים חיוך על פניי, כי אני "בריאה".
מאולצת לעזוב את העצבות מאחור, מתוך חובה.
|
נוסעים לים. מסתכלת עליך ולא מסוגלת להוריד את העיניים, לא
מסוגלת להפסיק לדמיין. כולם אומרים לי שעדיף לדעת את האמת, אבל
באותו רגע אני מעדיפה לדמיין, רוצה שתעמיד פנים. לא כמו שכולם
חושבים, כמו שאני רוצה רק לרגע, רק לדקה.
|
זה כל כך עצוב. כל החיים האלה זה פשוט יום אחד רע וממש ארוך.
והיום הזה זוחל לאט כאילו הזמן לא זז. אתה מתבונן בשעון, שומע
את התיקתוק אבל המחוגים נשארים במקומם. יציבים וללא תנועה.
אומרים שמה שלא הורג מחשל.
|
צועקת אל תוך השקט שעוטף אותי. הוא לא עונה לי. על צווארי תלוי
צלב גדול שמושך כלפי מטה כאילו מנסה להטביע אותי בתוך חטאי.
מידי נוטף דם מזוהם. נשברת.
|
אבל בזמן האחרון הכול קצת השתנה, הזמן שינה דברים. גם ההגדרה
שלך השתנתה. ניסיתי להאשים אותך בסלידה שלי ממך וממה שעשית.
|
עיר ריקה כל כך מאדם. הרחובות בהם אתה הולך ריקים מרגל אדם כבר
מספר ימים. נראה כאילו כל תושבי העיר נעלמו באופן מסתורי.
ואילו העיר, היא נשארה לחגיגה של הרוחות.
|
מתעוררת ממגע ידך, מתעוררת בצעקה. הפחד הזה, הדממה, הזיעה.
פוחדת מחושך, פוחדת מעצמי, פוחדת ממך. אתה מחבק אותי ואומר שזה
היה סיוט, רק חלום רע. רוצה להאמין לך, לא לתפוס במילה.
|
ורק לחשוב שרגע לפני כן היית האדם החזק עלי אדמות. רצת וצחקת
מאיזו שהיא שטות. רבת עם חבר טוב. חשבת שאין כאב חזק יותר
מהכאב שמפלח את החזה שלך כשרע לך.
|
בובה חדשה, שכבר הספיקה להתלכלך. בובה שהייתה בחוץ בגשם
הראשון. בובה שבורה, אחרי אותו גשם.
שבורה לרסיסי רסיסים, מנופצת כולי. בובת פורצלן שכזאת, הרוסה
לחתיכות קטנטנות.
|
פשוט לנשום עמוק, את העשן, לקחת אותו לראות ולהרגיש כאילו זה
הדבר היחיד שינקה אותי מעייפות, מעצבים. ללכת בחול, להרגיש איך
הוא עוצר את רגליי ועושה אותן כבדות. אתה לא תבין, לא אותי, לא
עכשיו, ולא ככה. אבל יש לי אותך, באיזושהי דרך מוזרה.
|
אל תגיד שום דבר, כי דבר לא יקל על הכאב. אל תשאל מה קרה, אל
תנגב לי אף דמעה, אל תשב ותבהה בי כאילו כלום לא קרה. אל תכין
לי כוס תה כי אני כבר נשרפתי. אל תפתח חלון כי כבר קר לי. אל
תתחיל להוריד גשם כי אני כבר בוכה.
|
הדממה נשברת ע"י הנשימות שלך. אני מסתכלת עלייך, מהופנטת. עצרו
את העולם, אני מאוהבת עכשיו.
|
בית, הבית שלי, איתך. רק אני ואתה, מסתובבים במקום והעולם
מתמוגג לאט לאט לתוך הערפל. ועכשיו זה רק שנינו. אני וההרגשה.
|
For better or worst...
בשם האב, הבן ורוח הקודש.
|
אבא, קח לי את היד.
אבא, בוא נטייל ביחד.
אבא, תגיד לי שאתה אוהב אותי.
אבא, תחבק אותי.
תשיר לי עד שאני ארדם.
תן לי נשיקת לילה טוב.
|
אבל את הכאב הזה שום כדור לא ישכיח ממך. אותם אנשים שהיו
קרובים אלייך יותר מדי, שהיה אסור לתת להם ללכת. אותם אנשים עם
עיניים מלאות באושר וחיוך כל כך תמים, עיניים שמביטות אלייך
באהבה. אבל יום למחרת הם אינם
|
אני רוצה שתרגיש קרוב, שתרגיש שאתה יכול לבוא אליי. שתדע שיש
לך מישהו. יש לך לאן ללכת כשרע לך וכשאתה עצוב. ראיתי אותך
כשאיש לא הסתכל ומחית את הדמעה הבוגדנית שברחה לה. אני יודעת
מה אתה מרגיש. ראיתי אותך כשהיית לבד והיה לך רע.
|
לא השתנתה. שיער שחור אסוף, עיניים עייפות, הנפש מדממת, והיא
רוצה תשובות.
|
זה מה שנשאר, אתה אומר, ועומד מהצד, מסתכל. כאילו מחכה לתגובה
שלי. כאילו שאתה לא יודע מה אני הולכת להגיד, לעשות. כאילו
היינו זרים זה לזו. חדר קר כל כך. אני עומדת בחלוק קצרצר
והדמעות שלי הן היחידות שמפירות את הדממה בנפילתן.
|
כל כך הרבה דרכים להשיג את האושר הנישגב מעיניי אדם. דרכים
רבות כל כך להשיגו, אבל איש לא עושה דבר. כולם מחכים עד הסוף
כמו ילדים טובים. רוצים שיגמר טבעי ולא מנסים לזרז.
|
- אז אולי נישאר ידידים?
- אנחנו לא מכירים בכלל...
|
כשהיא עצובה זה מתחיל. זה מתחיל רק כשהיא רוצה. כשהיא מצווה.
טיפות קטנות, טיפות גדולות. כל טיפה כאילו הייתה האחרונה. והיא
משתוקקת לכל טיפה.
|
שאלה קצת קשה, אבל לא קשה מדי.
|
ילדה בת 5 עם תלתלי זהב, מושיטה לך את ידה ומחייכת. מסתכלת
בעינייך בעיניים נוצצות מאושר. אומרת שקוראים לה לילי, פניה
קטנות ויפות. ילדה קטנה עם לחיים אדומות, לבושה בשימלה לבנה,
עומדת מולך מושיטה את ידה.
|
היא רוצה שלום, רוצה לתווך בין הצדדים. תיווך לא נחוץ כי אני
אדבר בעצמי. תיווך לא רצוי כי אני אשתוק אם רק תגיד לי.
|
מחזיקה אוויר לא רוצה לשחרר אותו, כאילו נתפסתי ביד מושיעה ולא
רוצה לעזוב אותה. רק מחכה שתסתובב ותראה אותי. תראה אותי, כמו
שאני. כמו שתמיד הייתי, כמו שתמיד אהיה. לצידך, למרות שאתה לא
יודע.
|
צלקות שכואבות בכל פעם שמתקרבים לאותו מקום מקולל. צלקות בבשר,
צלקות בנשמה. צלקות שכואבות כשלוחצים על הנקודות הנכונות.
|
וכאן באה השאלה. שאלה פשוטה, יגידו החוקרים; שאלה קצת קשה,
יגיד מי שחי את החיים.
|
הולכת לי לאט לאט רק כדי להספיק לראות את השקיעה כמה שיותר.
שקיעה יפה כל כך. אני טיפוס של שקיעות. יודעת להעריך יפות כמו
היום. מסתכלת למעלה לשם שינוי, כדי לראות את צבעי האדום הזה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
שלושה אדולפים
שהרגו יהודים ?
אדולף היטלר
אדולף אייכמן
ו-אדולף
אינריום.
מצחיקול בגמילה. |
|
