|
המקום בו התבוססנו לראשונה, את זוכרת?
צנחנו על פני זמן קריר ותמים...
התמימות הפושעת היתה ואיננה,
כל שנותר הוא שיברון הימים.
|
ימים של מבחנים
ברי עמידה,
ומטרות ברורות פחות,
או יותר.
|
אני לא על סף התהום,
אני כבר קפצתי...
|
אף אחד לא מגיע מנקודת מוצא של אפס,
וחבל, כי את הילדה הכי יפה שראיתי מעודי,
ואם הכל היה תמים וראשוני,
אזי, אולי היה סיכוי
לאילתור מנתק חבלי טבור
|
מי הולך לצבא לחפש את אלוהים?
מי מתחפש מכף רגל ועד ראש כדי למצוא עצמו?
|
סימנים של קדושה,
מעל אדמת קרב נטושה,
דקות ספורות לפני הצלילה,
החול תובעני,
ואיפה אני?
פותר משוואות בדרכי השלילה.
|
עין נעצמת ומסתובבת סביב עצמה,
ואז נפקחת לאותו מקום בזוית שונה.
ואין זו הזוית שניסיתי להחליף,
ניסיתי להחליף מקום,
ניסיתי
|
מעלים באוב נבואות אפוקליפסה
על פני משטח לבן ודגלים צחורים.
כניעה בפתח או ייאוש קבוע -
"עוד מאתיים מטר נהיה קצת בטוחים."
|
צבת לוחצת,
מוחצת.
ואקום מחכה להשתחרר,
ואיתו תשתחרר הרעה.
|
והמילים עוד מהדהדות בראשי: "אני כבר רואה את זה".
מה אתה רואה?
אותי?
|
כשהברזיה מולי, תמיד יש בי הצורך, טרם אני מרווה את גרוני
החרוך, לגאול את המתכת הקרה או החמה (תלוי בעונה) בשצף מים
רענן, בתקווה שיכניס בה כמה שיותר פיסות חיות, וכמה שפחות
טיפות חלודה.
|
זה דבר ממש נורא לעשות,
וחבל שאף אחד לא עושה...
חבל שאני לא נכשל בשום מבחן,
|
אנשים קטנים...
המון אנשים קטנים.
נמלים,
נמלים בצל מגף גדול,
|
למה דברים קורים כמו שהם קורים?
שוליים מתמוטטים, ואנחנו ממשיכים ללכת.
ואין נחמה.
שמש נדלקת, שמש נכבית,
ועדיין בשולי הדרך, שאריות על גבי שאריות.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מול יופי
מהדהדים
הדים..הדים..הדים..הדים..הדים..
צביה שלא שומעת
טוב,מה? |
|
