|
אני רואה אותו והלב מתכווץ.
הכריכה שלו, הממורטת, אני נוגעת בה, בחריצים הדקים שחרצו כפות
ידיים משורשרות, בקפלים העדינים והגסים של הקצוות. אותיות
הכותרת, תמונת השער. מילים מבפנים, מספיקות חמש או שבע להכריע.
לפעמים אני קוראת שני משפטים שלמים. הריגוש מכנס אות
|
אתה יודע ש
הלב שלי עדיין
ביד שלך וזה
לא נעים לו, זה לא נעים
בכלל
|
יבוא בתוכך
נזלג אל
השורשים
|
הקיץ מוציא אותך לאור
תל אביב
פוקחת קרסול מתחת שמיכה
|
כרעי עוף צלוי
ואורז מלא ואפונת-גינה
הגישו בצהרי השישי
|
זה בסדר אמרתי לך
כל סדק לבבי הוא כמו
כדור גומי
לפני קליע דום דום
|
אז מה רגע
רגע
לפני שאכתוב
באמת.
|
האסופית.
הוא
מגדל אותה
מתחת לעורו בתנאים בטוחים
בטמפרטורת דמו החמימה
את דמעותיה לש ומותח כקנוקנות
כורכן סביב צווארו, מחרוזת
אותיות
|
אוכלים שותים מזדיינים
כמו שפנים לא שוכחים
לחייך לשכנים
עושים אנליזה ארבע פעמים
בשבוע מקריאים שירה
בהטעמה פ-י-ו-ט-י-ת
|
רוצה להיות רק איתך
רוצה להיות רק שלך
בואי נעשה ילד
אמר אמר אמר
|
כמו סילביה
אני אוהבת את
העייפות הזאת שמביאה עימה
העצבות
|
אני מרגישה
אותי
נפרדת ממך
|
לא רגוע
אני
לא רגוע
הוא אמר
|
זו שריקת הרוק ניתז בין
הגלגלונים והשפגאטים
של מחשבות נשוכות ספקנות
לעיסות אספירין של מילים
אבודות כחיוכי ליצנים
רדופי נדנדה
|
ואז הפכת, ושוב
הפכת
בטפרים של רחם
כמשחק בשריון של צב
רגע לפני הטלתו אל הסלע
|
האם יש סיכוי למפגש עם האחר?
אני מאמינה שהמפגשים הללו קיימים, אבל כמוהם כמו התגלות.
|
ארבעה ימים וחצי בשבוע אני אימא. יום בשבוע ילדה של סבתא.
יום או יומיים בבית ההורים, אפס ימים בת. (למעט 3 ימים בת
זונה).
|
סלחו לי שאני לא כותבת אודות המלחמה.
בבואי לכתוב משהו על מלחמה,
אני מתביישת.
|
אבל במדרחוב של ראשון-לציון אחר הצהריים לא מדברים גנטיקה כאן
את קונה לי מה שאבקש
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
למה תמיד כשאני
מביא לחברה שלי
פרחים בלי סיבה,
היא יודעת שיש
לכך סיבה? |
|
