|
והנה אני מגיעה לגיל 30 - הגיל עם המשבר והשבר (שבו לפי כל
התיאוריות כמות הביציות שלי מתחילה להדלדל מיום ליום) ואני
נטולת בעל, נטולת בן זוג בכלל, נטולת ילדים, נטולת עבודה,
נטולת חיים בכלל - אבל מחזיקה ברישיון את שושי...
ממש שמחה גדולה.
|
כשכרסי מלאה לאחר ארוחת הצהריים (שהכילה אייס ארומה וחצי שעה
עבודה על הסטפר המקומי) ומתוך סימום חושים מוחלט ולחץ פיזי
מתון משושי (אני הרי חייבת להפיל את האשמה על מישהו) שלחתי
למחמל נפשי הכתום את המניפסט השלייני הראשון.
|
כספית כל כך מבוקשת, ובקיץ בכלל יש לה לחץ נוראי בעבודה (כל
הכלבים בלחץ ספיחס) - כך שלקבוע תור מהיום להיום, זה כמעט בלתי
אפשרי. אני מתקשרת לכספית. "אם את רוצה תבואי עכשיו, בדיוק
התבטל לי איזה פודל כתום..."
|
אני חושבת שרק במדינה כמו שלנו, גברים מרשים לעצמם להתייחס
לאישה בכזאת זילות: זה מתחיל מהיחס הדוחה שהם מפגינים כלפי
נשים שנוהגות בכביש, או בתפקידי מפתח בעבודה ("נו טוב, כולם
יודעים איך היא קיבלה את הג'וב הזה"), דרך העובדה המבחילה
שגברים רבים לא ישלמו את כוס
|
כאילו שלא מספיק שבגילי המתקדם עודני רווקה (ולא הוללת כלל),
שתאי השומן מאיימים בכל שנייה נתונה להתנפל עליה (גם בעת לגימת
מים זכים בלבד),אני עוד צריכה להתמודד עם חתולה מפונקת ששותה
לי את הדם (תרתי משמע), את המזומנים (שכמעט ואין לי) ואת חיי
הפרטיים (כולל שעב
|
שחקן ותיק הוא הלב,
מסתגל לאטו, מגשש, מרגיש וחושב
מהלך משחקים וזמנים שונים
מממש מצבים, מאמין לפרקים
|
ידעתי שתגיע בסוף עד אליי,
דקה אחת לפני הפרישה,
בשנייה האחרונה לפני תהום הנשייה.
ברגע בו המילים נמסות והכאב שוקע,
|
בהופעת אורח חד פעמית מהפנטת
מתערטלת מולך שלווה ודוממת,
מערסלת ברכות את עוצמתי המשוררת,
זורמת בנחשול זוהר לנפשך המורכבת
|
מקפיאה את עצמך לתקופות אחרות,
עינייך בוהות בשקט, רואות, מביטות,
בולעות את החיים שיש לך, שרצית, שחשבת לאהוב.
בין התקווה לייאוש לחלום שעוד לא התגשם ואיננו כעת
|
צועק, כועס, שונא, אוהב, חושק,
בוכה, מלגלג, מאדיר, מלטף, מענג
כמה רגש, כמה עוצמה -
ככל שהדמעות שלי שותקות
|
ועיניך פעורות נעוצות בקרביי - חדורות בעוצמה
ואני מרחפת בין ההכרה לעצם קיומך...
ואתה בהיר בנשמתך, כחול, מתוק-מריר, מושלם וסופי
ועינך בתוכי, לוחשות באזני את כל היוסי.
|
וכבר אמרתי שירה וגם פרוזה
ופירגנתי בכל אות לכל גבר אפשרי.
בעיקר לגברים הבלתי אפשריים...
ואתה כל כך רחוק וכל כך מוחשי,
במילים נמסות, האופק רחוק,
|
אם מרש ולעג אנשים, אנוכי -
לפחות נסיכה אשימני בעיני עצמי.
|
והשמיים נפלו, ואני משתדלת
להיות עירנית, להיות שורדת.
ואנחנו שתי נשמות תוהות
ואנחנו שתי נשמות תועות - מבוהלות.
|
כנראה שמתתי, וגופי עדיין לא יודע זאת
רודף את נשמתי - כותש אותה לאלפים.
תבוסה רמוסה ומושפלת -
לא מצליחה לפלס לי את הדרך.
כבר עברו שלושה חודשים בדיוק -
ואני אנא באה, לאן הולכת?
|
היא אותך אוהבת, חושבת,
נושמת בימים, חולמת בלילות,
אז את הפחד תעזוב...
|
צלצול נוסף בפעמון הצליח לערער אותי לחלוטין. "מי זה"? נבחתי
לכיוון הדלת. עכשיו באמת חסר לו, לאידיוט שיעז לענות לי מעברה
השני של הדלת.
|
למען הסר כל ספק, עלי ליידע אתכם כי המוח הפועל מאחורי חיפוש
העבודה הוא שושי ולא אני (זה ידוע שלמוח של חתולים יש תשע
אונות).
לשושי אינטרס מובהק למציאת עבודה עבורי - ימיה יחזרו להיות
שקטים, וורודים ובהירים, ספוגי שינה במלמלות ורדרדות תוך קבלת
חיזורים באין
|
סדרת אירועים מעציבים (הקשורים בדרך זו או אחרת לחוקים שהוזכרו
לעיל) פקדו אותי לאחרונה וגרמו לערעור קל של עצביי, שגם ככה לא
מחוברים לשום מקום ורק מחכים לסימן של תזוזה מהמוח שלי למקום
אחר (שקט ושליו יותר - לוועדי עובדים תינתן הנחה על מערכת
עצבים משומשת במצב
|
על הקו הפציעה חברתי הנוגה והכחולה כוכבית 42: "אני לוקחת את
זהבון לוטרינר. לקראת השנה החדשה התכוונתי להבריק את קשקשיו
והכנסתי לו לאקווריום גלולת אלקה זלצר. לא יודעת למה אבל המים
הפכו לכחולים וזהבון אף הוא הכחיל לי... זה לא אמור להבריק את
הקשקשים שלו?"
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כל מה שאבשלום
חיפש היה
זיון!
שלמנאסר מנסה את
כוחו בתור
פרובוקטור. |
|
