צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

נהרות אדומים ברחובות נשפכים.
כאשר משמיים נופלים צינורות מברזל.
החושך בכיבוש מאיים.
בכורות נופלים בזה אחר זה.

בשקט חודרת השמש ומחממת הלב.
מפזרת חשש, ומפיגה הכאב.
ממרומים מביטים בכולם עננים,
בצורות רכות לאיטם הם חולפים.

כשהשכול פושט בכל פינה,
האבל מכה, לובש צורה.
מזיו פנים תופע תוגה.

זורע בזיעה, מנביט שביבי תקווה.
רגבים שעייפו מלבלוב וקצירה.
ושוב עומדת עירום ועריה.

חפץ אותך, למען צדקך.
מגדיל ומאדיר.
אך הגולל סתום הוא,
ואתה שוכב תחתיו.

יושבים על אדן החלון, מביטים אל השמיים.
אוחזים שני ידיים ומעלים זכרונות.
חושבים על שחלף עבר מזמן.
ימים רעים, ימים טובים.
ימים קשים, ימי ברכה.

כששוקעת השמש מוקדם וזה זמן בין הערביים.
כשהאפור משתלט על האודם בשמיים.
כשיורדים מהשמיים נהרות של מים.
זולגות אז טיפות מלח משתי העיניים.

לפתע הרוח בשריקה חורצת.
והציפור בצמרת כבר לא מצייצת.
השמש קריצה אחרונה קורצת,
כשמענן בזיק של שניה היא פורצת.

כשמחפשים בת זוג לחיות איתה, מה אנו מחפשים?
אנו מוצאים את אותו אדם שאליו יכולים אנו להיפתח?
את זאת שתחייך כשאנו עצובים? או שמא את זאת שתבכה איתנו?

ואולי עכשיו תבוא הדממה שאחרי הרעש...