צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הגעגועים הבייתה צבעו את הדשא שלה בצבעים שמחים, כהים כראוי
ליום שמש חורפי, או ליום חורף שמשי, או ליום אחר, בו וודאי כבר
הייתה חוזרת.

מריונטה היא סוג של קלישאה. קלישאה מטומטמת. בובה קטנה שתלוייה
על חוטים שקופים, שנעה לפי רצון, לפי דרישה...רק מחכה שמישהו
יבוא וישחק איתה, אולי אפילו יקרא לה בשם, בר מריונטה, ויניע
אותה כמו בובת תאטרון. כמו עשב בר. כמו מריונטה.

ביום שאחרי דרור תסתכל עליו שונה, היא תשכח שהשתכרה ותזכור
שאמורה הייתה לשכוח.

לזכרה של נועה ל.

הייתי שם רק בשבילה, אני אף פעם לא חשבתי שזה המקום הכי יפה.
שנאתי אותו. אולי בגלל שהוא יפה. בגלל שהוא בהיר ומתקתק, וגורם
לך להרגיש הכי חשוב בעולם. אני לא הכי חשוב. אני רק במקרה שם,
איתה.

הלוואי והיינו יכולות ליישם הבנה, הלוואי והיינו משתתפות זו
בצערה של זו. אולי יום אחד, רחוק. עד אז פיטר כבר יהיה רב חכם,
וגם את תאלצי להיות נאהבת.

טל, יש לך שער סגול, כבר אמרו לי.
מה אתה חושבים, שאתם מחדשים לי משהו. טיפשים. נולדתי ככה, אני
אומרת, אבל אני לא בטוחה שזה נכון. אני אף פעם לא משקרת, אבל
המילים שלי מתגלגלות לפעמים בלי שליטה , כמו בועות מוגזות
שחייבים לירוק החוצה.

הבנות הרגישו קצת אשמות על כך שניסו לעזור לחברה בעת צרה כי
כאב ראש הוא בר ריפוי ושפיות מאולצת תמיד זמינה, בהתחשב בכך
שהכרות של שלושה ימים לא ממש מאפשרת לדעת מה חברתך לחדר תעשה
עם חפיסת כדורים.

הוא הסתכל עלייך אז במסיבה, ישבת על המרפסת, חושך לילה, על
הפנים שלך הבהב אור, ריצד רקד. הוא מסתכל על הרחוב ואין שום
מנורה מקולקלת או מהבהבת, מחזיר את המבט אלייך ובכל זאת האור
הזה.

כמה קשה לכתוב מכתב אהבה, דניאל. בלתי אפשרי לשחזר רגעים.

פנימה, החוצה.
פנימה והחוצה, פנימה והחוצה; יותר ויותר מהר, יותר ויותר חזק.
הנשימות של נעה מואצות, הידיים של נעה מתהדקות, מנסות לנוע
לאחוז בדבר מה, אך נשארות דבוקות לקיר. הגוף של נעה מנסה
לברוח, אך כל מה שהוא מסוגל, גוף צעיר ערום, לנוע מעלה מטה.
פנימה,

ולי אפילו לא אמרה להתראות, לא בכתה בשבילי. רק נישקה אותי,
ככה על השפתיים, ככה עם הלשון, ומייד אחר ביקשה שאלך. וחיבוק,
עוד חיבוק עצום, והלכתי. ומאז לא התגעגעתי, ממש כמו שהבטחתי.
והיא לא התקשרה, כמו שידעתי שיהיה.

אני נכנסת לתוך ענן שחור, עם אנשים לבנים מבריקים שלובשים רק
שחור, ותכשיטים דוקרים בוקעים מהם.. מוסיקה כבדה,מהפנטת...ענן
של משקאות חריפים, סיגריות, אנרגיות עצומות שנמשכות ובוכות
מתחילת הלילה ועד הבוקר שאחרי...
ואושר הוא הילד הכי עצוב שפגשתי.

ליונתן יש יופי של הנסיך הקטן, וזה עושה לו מראה מתוק
של ילדות ותום, עם אסוציאציות מרעידות של מוות.

המיטה מאובקת. אתה שוקל למדוד את החיבוק בסימנים שאתם משאירים
בה. אתה מהנהן ורואה את האושר שלך משתקף בעדשות שלה, שלא היו
כל כך חומות עד שראית אותו שם.

רונה מגדלת נחש במגירה הימנית, ומתחתיו את המוות בקופסאת
זכוכית. היא מלטפת את שניהם כל יום לפני השינה, עכשיו שכבר אין
לה את יונתן ללטף.

השנה שחלפה קסמה בו
לאהוב את אותו היופי
של פיות הצללים
את אותו החושך

ש כל שהייתה
לא אמת זוכרת
ש כל שתהיה
מתבדה
כל עוד נעה נשארת

מה תתני כדי לא לראות אותו מאושר
ולא להרגיש אותו צונח
נופל בלעדייך
לא בשבילך

אתמול חלמתי שיש לנו בובת תינוק
עם שיער שחור

אני צוחקת איתך בבדיחות פרטיות
ומחוות גוף

הוא גדל ואני מעבירה סימניה
בספר ההוראות
בלי באמת לקרוא

בין הלחישות של כולם, נוגעת בעצמי
לא מסתובבת
חושפת בפניך רגש עירום
לא מתקרבת

המלחמה הרגה את כולנו
ולאחריה
נולדנו מתים.

אני עזבתי את הים

נולדתי על סף.
בניתי התחלות
מאבני בניין קלות.

בואי כמו נאהב

ויותר נחיה

ילדות בטרנינג
וחצאיות סגולות
מחלקות את כל מה שאפשר לדעת
לכמה מחלוקות.

הלוואי לא אומר.

החלומות שלי מעירים אותי, כל לילה
המילים שלה, פעוטה ורודה מלאה בסימנים כחולים
א-נ-י נ-ע-ה. נ-ע-ה א-נ-י
הברה הברה. אף פעם לא טועה
אף פעם לא נפרדת (נעה אני מתגעגעת) אף פעם לא עונה

נערות העוני הצנועות נתלות
בידיהם המשיבות-ריקם של נערי האשפתות
מקבלות עליהן את סבלם

ואבנה
צורה אחרת
פחות שמורה
ויותר בוגרת

ביתה צר, מואר וקלידי הפסנתר
חורקים במטחי שמחה תחת יגוני

היינו ההבדל שבין תהום הריקנות וקסם הקיום
היינו ההבדל שבין משחקי כוחות ומשחקי עוצמה

ורידים שחורים, ילדה לבנה.
היא רוקדת כאילו היא הולכת למות

ילדות שעזבו נלחמות על קיום של
החופש שלך
ואחר כך
חייב להיות טוב

תמורות בחיי אדם
הן התמורה לכל המעשים

צבעתי את היום שלי בשחור.
אל תגלו.
זאת אני ששפכתי בקבוק עצום של צבע
דרך חלון חדרי שבקומה השישית

אני ממאדים.
אמרת בחיוך רציני גדול
נישקתי חיוך אדום שקוף
בטעם של אלכוהול.

ילדות של אחרי הגשם עושות שטויות
ילדות של אחרי הגשם לא יודעות
מאיפה מגיע הגשם ולאן הן הולכות

לקח לי זמן, זמן רב
ובחורים נאים,
להבין
לבטל את חוסר התנאים.

אובססיה במצב נמס היא
הרגשה מאוסה
נגיעות קטנות היום כבר
אהבה היא מילה גסה

ילד עוזב את הבית
כמו שרק ילד יודע
ילד שולח חץ ללב של אבא ואמא
ולא פוגע

רק רציתי להזכיר לך את צוף נשימתי על עור הוניל שלך
את רעב שפתיי
שכחתי

היום צריכים להגיע הבייתה.
צריכים להתקדם נגיעות קצובות
וצעדים.

נעה שותה יותר
נעה יודעת לשתות
הזמן של נעה שותק
השנים של נעה נגמרות

משיכת שיער דינה כאב
ומשיכת רגש
אינה דינה אבדון

נולי של-מעלה
יותר יפה
מאלף תחתיות
וארבע כיווני אוויר

של שריטות
על כל הגב
בשקר של סומק על לחייך
כאילו גם אתה
מאוהב

ביום הדין שערי שמים פתוחים
תאוותיי ארציות, ימיי
ימי נידה
יצאתי לחפש תשובות

פעם ראשונה שמתתי
זה היה עוד בבטן של אמא
זה קרה עוד בלב שלי פנימה
בלב אמא רצתה שאמות

חשבתי ששנתיים יספיקו לנו
להפנים שאיננו מתאימים

לא יכולתי לפחד בשבילך

כל בוקר
אנחנו
כיתת יורים
אל השמיים.

הייתי מתחלפת איתך, עכשיו,
בשביל חצי מכמות האויר שיש לך

אני הייתי השמש הזאת,
ציור ילדים סוריאליסטי, נשיקת רוח חמה.
עכשיו אני שוקעת

אף אחד לא קונה את עיקרון הארבעה.

תל אביב מנשקת לי את קצות האצבעות,
היום אני
מתחילה

אני לא
נוגעת בנקודה הזאת

שקטים ימים זוחלים אל ליל
עצורים לילות נגעה בך
כנועה למנהגייך
רועשות תשוקות אלי קץ
נערים עם רובים מסמלים
אהבתה אלייך

להקיא בשירותים של משרד הרישוי זה כמו
להשתנות
להכנס לאיזה סרט
לעשות כאילו אני פה וכאילו אכפת לי
וכאילו אני בוגרת

הפיה לקחה אותך עשרים דקות
בין השיחים של יער המרשמלו

שמש מרפאת (לילה "על חשבון הבית",
יום אחד יהיה

אם הייתי יודעת מילים
גבוהות
הייתי כותבת לך שיר אהבה
או מכתב בעט דיו קלאסית
כמו הנאהבים שניזונו מאכזבה
בתקופה שלפני הפלסטיק

יותר מדיי נוח ככה

הרבה אנשים אמרו לי היום שאני נראית שחורה.

לשחק את המשחק זה לקום בבוקר
ולעשות הכל, למרות הכל
בכלל
למרות הכלום.

בחצות הלילה יום חדש מתחיל. אני רוצה שפניי יטשטשו לתוך זרם
התודעה האכזרי והמפונק של כולנו, שנשימותנו יחרקו בהבדל הדק,
הבלתי נמנע, שבין אהבה נטולת פשרות וממשות נטולת אמונה.

מאז יום שישי שהשתכרת ונישקת את אחותו, הוא אומר לך שבהתחלה
הוא חשק בך, עכשיו הוא נבהל ולא מבין, את מנסה להסביר שהיא
יפה, הוא יודע שהיא יפה
והוא בכל זאת לא מבין.

חוף ניצנים שטוף שמש, אני מורידה לבגד- ים כמו שכל הבנות
עושות, תופסת צבע, אבל הוא מספיק לברוח, ונשארת רק ילדה חיוורת
עם עיניים כהות.

עם הידיים שנפרשות, שתי זרועות, לאחור, ליפול לתוך הבור התהום
בעיניים עצומות ולשבור כמה עצמות ולהיות, הכי גבוה, בתוך הראש,
כך נוגעים בשמיים ואף בלי להאמין כלל.

הכל ידוע, מה מספרנו מהרגע שנולדו, איפה אנחנו גרים וכמה
נרוויח, איך אנחנו חיים ומתי נמות. אל תגידו שלא. אם יצליבו את
כל הפרטים, את כל המילים שנכתבו, את כל הנשימות שנעתקו. כל
אחד, בסופו של דבר, יודע בסתר ליבו, מתי ימות.

כניעה ליצרים זה כמו לחפש אמת בידיעה שאין אמת.
זה סיפוק מעצם הריקנות שבו.

החדר נעול
שלא יפריעו לי בשיחות החולין
עם הילדים האבודים
והפיות.

וככה אנחנו בורחים. אוהבים עד שמתפכחים

ילדים שנויים במחלוקת
מעצבים תודעה

"לצחוק זה יותר קל",
זו גם סוג של מחשבה קולקטיבית.

ילדה עם מדים אומרת לי לכבות את הסיגריה ולהצדיע.
ילדה מתולתלת נואמת בהלוויה, אני לא רואה את הפנים שלה,
יש כל כך הרבה ילדים.

חומרנות מתירנית
היא חומר מותר
לשאוף ולהסתובב בקרוסלה
יחפה
ות"א
בטח יותר יפה.

לא מדברת איתך יותר