צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

השוק היה ביתי. כל מה שראיתי, שהרחתי ושנשמתי הסתכם בשוק
ובשיטות מסחר, פגשתי אנשים שונים ומשונים מכל קצוות המדבר,
קיבלתי מתנות מיוחדות מכל הסוגים, אבנים משוננות, בדים
צבעוניים, כובעים מוזרים ומנורות לילה.

קוראים לי דן ואני בן עשר ולומד בכתה ה בבית ספר סביונים.

הוא קם מהמיטה והלך לצחצח שיניים,אבל הוא לא הצליח,זה קשה רק
עם יד אחת,אבל לא היה איכפת לו,דימטרי כבר לא היה נחמד,היתה לו
יד אחת וריח רע מהפה,הוא לבש חולצה שחורה עם הדפס של איזו להקת
רוק לא מוכרת,עם ציור של בחורה ערומה באזיקים

ברחוב אף אחד לא מדבר אלי, בעצם, אף אחד לא מדבר בכלל, ככה זה
בלונדון, מדברים רק מתי שצריך וגם נצמדים לימין כשעולים
במדרגות, כי שמאל זה לא מנומס.

התאריך הזה של השחרור הזכיר לי את יוסי ונזכרתי בכל מיני קטעים
שהיו לנו בצבא,כמו למשל,פעם אחת ששמרנו ביחד ואז פתאום הגיעה
לעמדה איזו בחורה על הכיפאק וככה היא ישבה איתנו ודיברנו על מה
ש'תה לא רוצה ככה כל הלילה. היו הרבה קטעים בצבא.

אם יש דבר אחד שאני שונא ואוהב באותה מידה זה לישון, אין לי
כוח להסביר למה, אני עייף מדי.

זה קורה כל יום, כמו לולאת זמן, הולך לישון, מתעורר, עולה על
האוטובוס,נרדם בכסא ומתעורר,כל פעם במקום אחר, "חייל תתעורר -
תחנה אחרונה", אני יורד ומגלה שאני ברמלה, מצפה רמון, תחנה
מרכזית ת"א, צומת אזור.

בלילות היית עוטפת אותי במנגינות
כששיעמם לי את היית שם

תן לי עוד סימן אחד,
אנ'לא אוהב להיות לבד,
הישועה בדרך ונדפקה הברך.
(והבנות אומרות:)
"הוא נרקומן," (ואז הן שוב אומרות:)
"חבל על הזמן."
(והבנות שרות:)
"הוא נרקומן - חבל על הזמן."

בנסיעה הזאת הכל קרה בנתיים,
אנ'לא רוצה לחשוב על מה יקרה עוד שעתיים,
אני כבר לא נוהג,נרדמתי מאחורה,
אני חולם על צעקות.

אני שונא מג"ב,
אני שונא יס"מ,
אני אדום בדם.

את זוכרת שהיינו ילדים,
תמיד הראית לי את התחתונים?
ועכשיו כשעברו הרבה שנים
הם על הרצפה זרוקים.