צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

נשכבתי. הבטתי מעלה וגם מגבוה בשמיים עדיין רואים מעונן וכחול
נקי. גם משם העדפתי להביט מעלה השמים תמיד נראו לי
צד יותר מיוחד...

הרגשתי קרירות עוטפת אותי. כבר לא שמעתי את רעש הציפורים, הן
לא עפות גבוה כל כך ולא היו שם די הרבה עצים, אבל עדיין הרחתי
את ריח הדבש. ליוו את העננים טיפות רכות של גשם...

לא הבנתי איך לא חשד בי. הרי פיתיתי אותו, שיחדתי אותו בכדי
שלא יכעס.
הוא יכל להתנגד, להתווכח, להלחם. אבל הוא ענה בחיוב, הלך איתי
לחנות הממתקים.

באיזה שהוא זמן בחיי, שאינם מתפרסים על מספר שנים ארוכות
במיוחד.
הבנתי שאני רוצה לשנות משהו בתוכי. לכולם יש הרגשה כזאת
לפעמים.
אני סבורה שלא אוכל להישאר בתלם יחיד, לזמן ארוך במיוחד.
בעצם, ממבט לאחור רוב חיי אני מחפשת את השינויים. משהו לחדש,
עוד ידע לכפות

הקהל כולו משותק למראה והאורות כולם מכוונים אליה, היא כמובן
באיפוק מוחלט ובעמידה איתנה נשארת שם. רק לאחר כמה שניות היא
מתחילה לזוז וגופה כמו מנגינה, הכל מתחבר זה לזה בזרימה אחת
והיא איננה מגניבה חיוך קטן אפילו לא חצי חיוך.

הוא לא מסתיים,
הוא נמשך ונמשך...
את לא מסוגלת להודות,
כי גם את.

אחרי החלילן שלנו
שמזייף צליל אחר צליל,
ומתרגם את מציאותנו
לשיר קליל.

ניחוח קסום,
ממקום כה מוכר,
ממקום שאוהב,
ואינו מנוכר.

פנו את הדרך למלאך הצועד, הזוהר!
ואז שוב,
אני והמציאות נפגשים.

אהבה, חינוך, סדר, תשוקה
יש בה יעד,
יש בך יעד.

מתרוקנת לי לאט
מתוכן ומזמן
מזכרון ישן נושן
ממחשבות על משמעות
מתקוות קטנות מן הילדות

אם רק אתן לו לגדול,
אם לא אעצור,
אצמח ואעוף כציפור.

מצעקה לרכות,
מאגרוף לחיבוק,
מדמעות לנשיקות,
מליטופים למכות.

עבר זמנך,
עוברת מכאן נשימתך,

אתה נמצא בראשו של אדם אחר
ומחקה אותו כעיוור.
נסיעה ארוכה לתוך הלא נודע,
ואתה מתמכר.

זה היה בהיר וצלול,
הייתה מטרה
והדרך סלולה,
היה המשך
והייתה התחלה.

סתם מייסר,
סתם מעיק,
לא מתורגם נכון
פשוט, לא.

יש פסקול אחד שמלווה אותי
ישנו עולם שלם המורכב מחלקים
כל אחד מהם הוא תו
או שיר
כל שלם כמנגינה
או צליל

אין צפיפות,
אני לא נמחצת,
ריק.

החיכוך שבתוך
הקנאה שמכאן
והיחד קורא לה
ממיס את עורם

אולי אני תקועה
אין לי חריץ ליציאה.
אולי אני פוחדת
שהאושר ידלוף לי מבעד לסדקים.
עכשיו אני נשברת.

אלי את תבכי ובי תבעטי
אימי היפה מכולן
אותי תחבקי תתרגשי מעייני
ואלים כך אותך ילטפו

הדמעות תמיד צוחקות.
הם מסתכלות עליך,
בהשתקופתך,
והן צוחקות.

כבר מאוחר שעה חצות
אני רוצה להגיע לאיבוד
ונשארתי כאן ברוב הומה
איבוד לא מחכה
עייני עכשיו עיוורות
לא רואות איבוד ולא שתיקות

וזה סוער
הפנים אינו שותק זמן רב
לאן אתה יוצא
מקום חיוור פנים
עיני זכוכית
וראש מפח ורוב זבלים
הוא לא שלי אולי

תחת כותרות,
הגדרות ומאמרים,
אנו מסודרים לפי קטגוריות;
צבע, ממון, מין ושם
מודדים את עתידנו הקרב.

בלחישות לוחשות אפשר להקשיב
לשקט שיש ביניהם
רוח פרצים לא תפריע להם
לא תפסיק את קול ריקודם

זה מפחיד עד מאד לחשוב על זה כך
הם אותנו רואים ואנחנו אותם
אך זה שונה עד כדי כך
שכשהם מציצים מעל פני הים
אנחנו לקטוף אותם מביתם ממהרים
עם חוט דייג מנכר עוקרים אותם...
יצורים

מילים והגגים
פחים מלאו
זוגות זוגות
קצוות קושרים

איזה כיף בשמיים כחול
איזה כיף לי לשבת לחלום
סיפורים אגדות מכשפות נפלאות
וכולם חברו בשבילי
ופתאום....

בתהליך מתמשך, אני הופכת למילה,
לשורה,
לפסיק קטן ונוקב

"כאן בין שתי ידייך
ומתחזק עם דמעותייך
הוציאי אותי
הניחי לי"

אך העננים ועיניהם ריתקו אותי יותר
הנני פעורת פה
הנני פקוחות עיינים
ערב שחור לבן הוא זה
ערב הקול הזה
הכוכבים שרים אלי
מענגים את כל שמיי

אני לא מסוגלת לשתוק בכל פעם שאני בוכה
ולא לשמור את הצחוק האמיתי שלי בבטן...

אין לי חופש לבכות,
אך יש לי חופש לכתוב
דמעות אדומות כותבות שמחת חיים,
סיפורי חיי נשזרים מתוך ליבי.

אור דולף לו מבעד לסדקים קטנים
בראשי מתגוללים שירים, סיפורים

דשן רטוב מכסה אחר געגועים וזכרונות
ואלוהים שקט

אתה מחייך
נוזל לך קצת ריר מהפה
מנגבים לך
אתה מחבק

כשאני נשארת עם חיוך קטן
הקלה, אנחה קלה.
מאז שהלכתם ממני
אני שלמה,
מוצאת את מקומי
בליבכם.

חלון נסגר לעבר שמש
ומת נקבר נחקק
סיומים סוגרים דלת
נועלים משחק
צירוף אחרון בפזל
נגמר לו הסיבוב
ואם תבחינו בעיניים
לא על מת כתוב.

מבעד לקלפים מסתתרות להן פיות
מגלות עולמות חדשים.
אין שומע אותן,
השקטות, הקטנות,
לעצמם בסתר סתרים
מצחקקות הן שתיהן מבטים.

אין לי מושג איך יאהבו אותי
אין לי מושג איך ידברו
אין לי מושג בקשר למחר
גם לא בקשר לעכשיו

האדמה לעולם אוצרת בתוכה
סופגת את כל שנוגע בה
אל תוך השורשים.

ואחרי הריקודים והשמחות
נהיה פשוט וחובק
עטפתי עוד שמכת חורף מלטף
כמה חרוזים חרזתי
ענדתי שרשרת מילים

זקנה היא, המלכה, וכתרה נשמט מראשה.

מעט מכל דבר, וזה הופך להמון כאב...

הקשיבי למילותיי
הן אלייך.

אין איתי צדק ,
אינני צורחת אפילו.
מחילה אחת קטנה בשבילי
ותשוקה גדולה בתוכי.

אותך סופגות להן נשמות נחושות.
נחושות למצוץ אדמתך.
מתחברות אליך,
בכל עורם ועצמותיהם,
הן קוברות עצמן בתוכך.

נחרבתי ונכבשתי במלחמה אחת
ובשנייה שוחררתי לעצמאות.

צופה מלמעלה,
מולי, ים ואופק.

איש בוכה שבור גלים
עצוב בים הדגיגונים
נשאר בו פה ללא מילים
נשאר בו שיר בלי לחנים
צניחה למקום מספקת אולי
ועיוות של הים מחוויר עיניים

זה לא השחור שהפריע
וגם לא הלבן והקור.
ממתי אנשים צוחקים על השמש
ביום שטוף אור....?

מסיבת ריקודים וכולם שיכורים
כך סיפרו חכמי חכמים
זאת הייתה רק טיפשות של קסם פשוט
אחיזת עיינים פטה מורגאנה אחרת

כוחה עוזב אותי עכשיו
מניח לי לישון
כוחה הזה המיוחד
מלטף עייני
וכך לפתע מציאות
אל גופי חוזרת אליי...

"איזה יום שמח לי היום"
צרחתי אל כולם
אני אוהבת אותכם
אוהבת בלי די...

בפינת החדר, היתייבשתי.
פשוט... תיגע בי
והוא לא נגע.

בעדינות אני מסתובבת לי
בקרסולה שבקרקס
מסתכלת על העולם בסיבוב
מריצה נופים וילדים קטנים עם בלונים

רואים לי כשאני שלבושה
רואים לי כשאני מתפשטת

אני לא חושבת הרבה
אני לא כאן
לא לידכם לא בליבכם-
בראשכם!

התהלכתי ברחוב הבודדים
בעטתי בכמה אבנים
אולי מתוך כעס מתפרץ
ואולי זאת הקנאה
אני רוצה להיות בודדה

מנגינות כשרשראות
מיתפזרות מתוכי
מתפרסות על שמיי
ואהובי...
מחכות לנשימה
לעמוק וצורח
ועומדות במקום
להיתרווח

ליפוף ועוד אחד
מסביב למחר
זה לא המחר הנכון
ולא היום

השמחה והאושר
שמביא איתו הקיץ שלי...

מנגן לעצמו לבד...
בפינה...
מתופף לבדו
שר לעצמו
הוא לא פונה אליי
ואני לא כלום
והוא אינו דבר

אין, אין לי זמן להבין
שטויות במיץ שחולפות על פניי.
מנגינה אחת סוחפת,
ממלא אותי בהתבלבלות.

יש לי צורך רק בי
רק בשקט שלי
בשלמות האחת והיחידה
שנמצאת רק בתוכי.

חידות וצלילים היתכנסו בחדר
חדר רחב עם הד ואור
ובסיבובים יש פעמונים
צלילים ומנגינות אלים
ובלי צלעות ללא מילים
גם צלילים שותקים.

לא צעקתי שנית
ורגלי לא דרכו,
שריוני כך נפל לי בקרב.
הם צרחו בליבם,
מהרו לכסות
וראשי אז לפתע נרדם.

כותב בכתב ידו העתיק
על פיסת נייר נושנה
את הכאב - ללא תרגום.

אבל לבד אני הכי טובה!

כולנו שותקים מבפנים, הכל נראה אצלנו בקור רוח;
תנועות ידיים זורמות, העיניים קורצות, החיוך מודבק נאות...
אצל כולנו זה בקור רוח בשלווה שלנו
לא רואים מסביבנו.

בחיוך קל אני צועדת לעבר האימה
סליחה קטנה מתפתלת מפי...
נפלתי.

סדרת תמונות