|
בפעם הזאת לא יתקפל בי
דחוס ופועם
הגעגוע
|
אתה משכיב אותי על קו פרשת המים
ואני מסתעפת
האם גם אתה מחליק על צלע ההר
האם נקווה יחדיו בעמק
|
עומר משתתף בטקס יום הזיכרון
זו השנה הרביעית.
כל המתנות שהביא לאבא יכולות להעיד:
בשנה הראשונה הדביק
|
עם כל נשימה שעוברת
גרגיר חול נופל דרך חריץ הזכוכית.
|
בת הדין הקטן
של אני
מרשיע אותי עכשיו
|
הקומה השישית אדומה
רותחת מצלילים
מכל דלת מתערטל צלצול
מתפתל מהסבך אל החופשי
|
רצוצה
לכן שוקעת
לשינה,
אבן נזרקת לתוך אגם
|
הזמן
רק מרדד את עברי
כמו פסטה טרייה
שתכף תתקשה
|
אני מצטערת כל כך
על שלא הסתכלתי על עצמנו מהצד לרגע
|
הוילון מרחף לו
עגלגל,
כנושא בבטנו
את עוברו
|
ציפור שיר מורעלת,
צעירה מדי
|
אדמת טרשים עכשיו מובילה אותי
כמו נוזל
מפורק לדלתאות מסועפות
|
בין התריסים
כלוא הרוח
לוחש בחרישיות,
בעוד עיני דומעות.
|
אני נכבית אל צל
ההר הקירח
יש בו הדים של חרולי עצב
|
כרגע בשביל שאוכל לנשום
צריכים לחפור אותי החוצה עם מעדר
|
חשפתי את פני מתוך שמיכת הזמן
כמעט ונישקתי אותך במלוא נשימתי
שאפתי לאט את האויר החדש
|
אני מגלה פרחים
מתחת כל מני אבנים
|
איתני השמיים
מחוברים למצב דעתי
במיתרים מתוחים
|
מה זה משנה
בעצם
בכיות קטנות מתאספות
מתפזרות
|
לעת שינה
קשה לעזוב את העולם
בייחוד כשאתה עסוק בלשתות את החדר
וכל שחסר בו
|
ככל שהמחוג
נוסג מהשתיים עשרה
עם תקתוק חרישי
האיפוק נוטש מימדיו
|
בידי
זכוכית מגדלת חוקרת
פרח מתמתח
בידי
|
כמו צבא שאת אויבו לא מכיר
אני הולכת
וחירשת
ואינה.
|
שיער צומח
כמו עשב בין אצבעות סלעים
אל בטן הכרית
דוחק דקות לצידו השני של מטבע
|
איך אדע שמראות עיניים
אינן רק משחקי אקסיומה
בכרכי פיזיקה
|
שמות של אירועים
שרואים דרך אישוני
משתקפים על זכוכית
המראה הקרירה
|
פצעים חדשים מנצנצים
במפגשי החוטים החותכים עם בשרי
כמו טיפות טל ארגמני
|
עוד כמה שנים
אסחט את עטי
ואדקור עורי
|
ושוב
כעובר זקן
אני שולחת ידיים אל החוץ
|
הוא נדחף ממני החוצה
יש שיאמרו נ ו ל ד
יש שאין
וכל סוף חורף להתנפץ אל טל האביב
ולהתאדות כליל סיבי יבש
|
הסוד הרועד שלי
זולג לאט בין חריצי ברגים רופפים
|
תכי חזק
חזק יותר
תרגישי את נשיכת השוט בבשר
תכי אני אומרת לך
|
מרגע שנפלה ההחלטה,
נחבטה המטוטלת
|
אבריש פעמוני מרתף
המלצלצים אל לב
אדמה דשנה
הרה לגלעינים מצוצי בשר
|
שרירי הם בוכנות -
האם זו את שקראת תיגר
על תנועותי, האם
|
אני רוצה לקטוף זר של ערבולים קטנים בבטן, ולדלג מעל קשתות של
שמחה, ולבכות דמעות סוכר כמו בובה של ילדה.
|
או שארחף
ואקרון
כמו שמש צחורה
ועל שפתי תבוא אותה הנשיקה
שתעקצץ במתיקות
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כן, אני יודע
שזו צורת האמנות
הנחשבת ביותר
בימינו. הגסות
הזו, שהיא תמיד
הגדולה ביותר
האפשרית ושמושגת
במאמץ הקטן
ביותר
האפשרי...
ולא תאמינו כמה
שניסיתי לאהוב
את זה...
אבל פשוט לא
הצלחתי.
אחד שרצה להיות
סנוב של סלוגנים
קצרים. |
|
