|
מתוך מכתב שכתב פעם הסופר היהודי פרנץ קפקא:
"בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים.
אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה
הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו
אושר, כפי שאתה כותב? אלוקים אדירים, הרי היינו
מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו
אושר יכולנו, לו היה צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל
אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים
המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר
מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל
היער, הרחק מנוכחות אדם... ספר צריך להיות גרזן
המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי."
(מתוך: מכתבים, 27 לינואר,1904 ).
אז היה קפקא כבן 22 , ולאחר כמה שנים, כשכתב את:
המשפט, הגלגול ומושבת העונשין, חבט ב'ים הקפוא
שבתוכנו'...
כך קפקא, הסופר האהוב על משה שקורא אותו מהצד היהודי
והנכון שבו, לדעתו.
משה אוהב לקרוא וגם לכתוב על שינויים, מהפכים -
'כאילו מעפר פורחת שושנה' - כפי שכתבה רחל שפירא.
ועוד משהו -
פרנסואה טריפו: "הסרטים שאני מביים הם כאלה
שהשתוקקתי לראות בצעירותי".
מוזיקה: אוהב את בוב דילן - שיריו לעיתים לא מוערכים
נכונה כשמגדירים אותם כשירי מסע, פולק וכו-
אך לטעמו של משה הם מעוררי השראה - קורה לא פעם
שלאחר שמיעת דיסק שלו היד רצה מעצמה לכתוב סיפור
חדש. במיוחד אוהב את הדיסק שיצא ב 97:
Time Out Of Mind - יצירת מופת, אך לא בשמיעה
ראשונה...
כמה הגיגים ממוחו הקודח:
אין ולא צריכה להיות סתירה בין איכות לפופולריות -
סיפור טוב יכול ורצוי שיהיה זורם, סוחף, מרתק, מעלה
חיוך.
העלילה חשובה - סיפור ללא עלילה משול לשיר ללא
מלודיה - זה וגם זה אינם חביבים עליו.
התפלפלות לשמה - מבלי שתהיה מגובה בבסיס סיפורי איתן
- אינה נוגעת בנשמה.
אם צריך להניח קוו מקשר בין סיפוריו, ניתן לאמר:
בעלי אופי יהודי, אינם אוטוביוגרפיים אך עוסקים
בחיים, בוודאי שלא מנותקים מהם (אפרופו מנותקים, הוא
נגד ההתנתקות...).
-"תגידי, זה אמיתי?", שאלתי בחוסר טאקט אופיני, והצבעתי עם חצי
חיוך לכיוון החזה הענק שלה. -"אורגינל מהבית", ענתה בלי
להתבלבל. חברי, חייך ועשה לי תנועות עם הידים מאחורי גבה,
ולאחר שהלכה, אמר: "איזה אורגינל, חה, חה, חה, אין דבר כזה
בחיים..."
|
היה זה קמפיין שהוכן זמן רב קודם לצאת שלטי החוצות; היו
פרומואים בטלוויזיה ובאינטרנט שנועדו לגרות את סקרנות האזרחים.
סופר על דוגמניות חדשות, יבוא מיוחד, יווניות או מתיוונות -
בחלק מהעתונים הופיע כך ובחלק אחרת - תגליות מדהימות שעינינו
טרם שזפה.
|
קוקו היה מבאוס למדי. הג'מעה כמעט שלא היו רואים אותו מסתובב
בעיר. כבר שבועים שלא ראו אותו בערב אצל הקיוסק של זיקו. וגם
כשכבר היה יוצא החוצה היה מסתובב ומבטו פונה לכביש. גם כשהיו
מנסים לדבר איתו לא היה מרים ת'ראש ובקושי אומר מלה. מה יש
להגיד - הדכאון נכנס ל
|
שירלי היתה בחורה מבולבלת, אבל מאד מבובלבת (השגיאה במקור
מהבלבול). וגברים מבוגרים יחסית לבני גילה, או יותר נכון לאמר
בוגרים בנפשם, היו נמשכים אליה בגלל הבלבול הזה.
|
היה כל כך חם באותו יום של קיץ, והסבתא התיזה מים על לול
התרנגולות שהיה בפינת החצר. לאחר סימנה לנכדתה לבוא אליה,
"בואי חמודה ואספר לך סיפור: את רואה את שתי התרנגולות האלו -
זאת הבת של זאת. אני מכירה אותן אחת אחת - נותנת בהן סימנים.
|
איציק הביט בכל הספרים במדפים ובאילו שמתגוללים על הרצפה וחשב
לעצמו: כמה ספרים יש כאן? מי כתב את כולם? על מה יש לכתוב כל
כך הרבה? מי יכול לקרוא כל כך הרבה ספרים? ומה כבר יכול להיות
כתוב בהם...
|
לו הייתי יודע במפתנה של איזו צרה אני בא, לא הייתי חושב אפילו
להתחיל עם זה. אבל לצערי, לא ידעתי, וגם לא היה מישהו בזמן
בכדי שיתריע. לא הכריחני איש לעשות זאת, ונכנסתי בנפש חפצה
מבלי לשער את התוצאות הקשות העלולות לבוא, כתוצאה ממעשה פזיז
שכזה.
|
זה שבועות מספר מהרהר אביב על המשך הקשר עם טלי. תחילה הוא עשה
זאת בינו לבין עצמו, אולם מאוחר יותר הבין שלא יוכל להמשיך
כך.
הכל החל מלחשושים, רמזים ושאר דברי רכילות מצד חבריו, שנסבו
סביב הרעיון שטלי ואביב אינם 'שלוב מוצלח'. אביב נראה כגבר
חתיך למדי. שער
|
טיפין טיפין, כעינוי סיני הנוטף על המצח, מתחיל כליטוף, ואט אט
מפלח את ההכרה. משנתקבעה צרה זו בתודעתי, השפעתה היתה רעה.
אניח זאת ישר על השולחן שלפניכם: שכנה שלי - קיר מפריד בינינו,
מרפסת צמודה למרפסת - החלה לברך אותי לבריאות בכל פעם שאני
מתעטש!
|
שלוש שנים מחכים מזל ומוריס לילד וזה ממאן לבוא. למעשה כבר
ישנו צאצא בביתם. זוהי בתם הקטנה מיכל. אמנם ילדה טובה וחמודה
היא. אף יודעת להגיש את נעלי הבית לאביה בחוזרו מיום העבודה
המתיש. אך בכל זאת, בת היא, ולדידו של מוריס ערכה כקליפת השום.
|
אז חשבתי ביני לביני: מה לעשות, איך יוצאים ממעגל הבדידות
הזה?! אין לי שעון ביולוגי אך אנלוגי יש ויש, שכאילו להכעיס
מזרז עצמו בשנים האחרונות בחוסר התחשבות מופגנת. אז החלטתי
לקחת את עצמי לידיים וגייסתי את כל כושר המשחק שלי, ויצאתי
לשחק אותה ביג טיים.
|
כאשר קיבל הסופר אהוד שפר את פרס הנובל לספרות, היתה זו אחת
הפעמים היחידות בהן נראה מחייך. הוא אחז היטב את התעודה
הממוסגרת, לאחר אימצה אל חזהו וחיוך לבבי כבש את פניו. לאחר
נאומו הקצר, ירד מהבימה, ניגש אל אשתו, חיבקה ונשק לה ארוכות.
כן, מעטות היו הפעמים בהן
|
זה כואב, אח כמה שזה כואב. ככה זה כשמזניחים. ואמא אמרה לו
מזמן שילך לרופא שיניים, כי אם לא, זה רק ילך ויחמיר. ושלא
ידאג לכסף, היא כבר תשיג מאיפשהוא, רק שילך כבר. אך הוא הזניח,
ולכאורה נרגעה השן לזמן מה, והנה התנפח לו כל הצד של הפה וזה
כל כך כואב.
|
אמרתי לעצמי: בפגישה הראשונה, שום פוליטיקה - בשום פנים ואופן
לא! ואפילו לאות תזכורת העברתי את השעון ליד ימין - כשאני מדבר
על פוליטיקה אני נוהג לעשות הרבה תנועות עם הידים, מההתלהבות,
ואז מיד אזכר - אה! הנה השעון ביד ימין - מיד לחדול מכך!
|
שֶׁהַחַמָּה יוֹרֶדֶת וּמִתְעַרְסֶלֶת בִּשְׁקִיעָתָהּ,
עוֹלֶה בִּי עִזּוּז,
מִיָּד מִתְייַשֵּׁב אֶל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה
וְאוֹצֵר אוֹתָהּ בְּמַהֲלָכָהּ
|
שאי ראשך
רווי את נחת האהבה
אך בל יגבה לבבך
גם אם יבוא ויאמר:
'את הקשת בענן'
תרגיעי, חוסי
על נפשך
|
לאן נשקף חלון חדרך
אמרי לי - לאן
|
"בוא, בוא וראה"
לשבריר שניה
הונפה החולצה
מחזיתה הצחורה
עיטור שכזה
עלים בצבצו
אך הרף כיסתה שוב
|
ומעיניה קורן מבט כסוף:
'היגיע האיש שאותו אוהב?!'
|
כבן ארבע,
שאלה אותי אימי היפיפיה -
כשאבי היפה
עושה אוזנו כאפרכסת
מעבר למפתן חדרי,
מצפה למוצא פי הזעטוט,
במפתן חייו -
"חמוד שלי,
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
|
שאלתי בחורה שהיו לה עגילים ורודים
בצורת מברשות צבע -
למה?
|
לולא היתה תורתינו הקדושה
ולא כל מה שהיא קורנת:
מוסר, חוקים...
הייתי עכשיו
ברגע זה
מפשיט ואונס אותך;
|
|
|
-שיט!
הבלתי-משועמם
מראה שהמלה
הראשונה שתינוק
אומר לא חייבת
להיות "אבא" |
|
