צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

חברה של אדי פוסטמה. לפעמים הוא בוכה לי " אני לא יודע מה אני
עושה איתה". "מזדיין" אני בא לענות, אבל שותק.
תמיד עדיף לשתוק. לאדי פוסטרנק כבר אין דמעות.

אנטיגונה שרועה כמו חיה מתה, תופשת לי את כל המיטה וחצי. אני
מתישב בזהירות על הפינה כדי לא להזיז אף קפיץ במזרון. דוד שלה
קראון מוכר פרחים על הכביש הראשי. היא עבדה אצלו תקופה די
ארוכה עד שקרה כל הבאלאגן עם פולינקס והסיכסוך המשפחתי.

שתיים בלילה, פינת עמק האלכוהול, הוא יושב מאחורי הניידת עם
אקדח לייזר. לא אמיתי, מאלה שמודדים מהירות. מחכה לאיזה עבריין
במאה קמ"ש. בינתיים לא עוברת אף מכונית. רק הוא לבד. הוא והאיש
האדום מהרמזור של ההולכי הרגל. מזמזם לעצמו "כל הרחובות כבר
ריקים, הסמטא...",

הוא מכבה את בוב מארלי שצועק במערכת ונועל את דלת הזכוכית. הוא
מנגב את הזעה מן הצוואר עם מטלית לבנה מוכתמת ונעלם במכה. עמק
האלכוהול מתחיל להתפוגג.

הם קושרים עוד אריה לעמוד. לא, הוא לא חושב שהוא אוהב את המשחק
הזה.
כל אחד מרים אבן מחכה מתוח. ניתן האות ועשרות אבנים נזרקות
לעברו.

וכל שנותר לנסיך היה לשבת באותן ההפוגות הקצרות מן הלחימה
בגבול אותה ממלכה שמאחורי ההר, להתגעגע לנסיכה שבטירה שעל שפת
האגם שלגבולו של היער למרגלות ההר הגבוה, להשעין מחברתו על גבו
של החד קרן שלו ולכתוב מכתבים ארוכים ארוכים וסיפורים שאותם
יכל לתת לנסיכה רק כא

ופעם מותק
היינו קרניים של אור
רצים ערומים מכוכב לכוכב
נוצצים על אגלי הזעה
של החיילים במחסומים
היום שנינו ברקים

על טעמן של הפטמות המופלאות ביותר שראיתי

של כל אותם
בתולין שלא לקחתי

איכה יהא מקום פולחני שלם
ואין דמך על המזבח,
ואיכה יענוני אורחות הגמלים
ואיני יודע שמך או מראך,
ואיכה יתנני אברהם באוהלו
והן מראה שחיטת הכבשים

ענפי גלדיולה שגוזמת
,יונה וולך,
צועקת באוזני.
ואני רוצה ללחוש חזרה
"גם אני יונתן".

נשענת ברגליים משוכלות,
לבושה פלנל פתוח,
הצד עם הכיס של הסיגריות
חושף פטמה.

מכך אני יודע
שבחלבך לא אמצא מזור,
לכבול אותך אלי
לאו דווקא יעניק לי דרור,
ש 360 מעלות
אינן מספר עגול,

לפגוש בך לכמה אנחות
לכמה הנחות
לכמה הנחיות למגעים

התחלות של מיניות,
כברקים מואצים.

ומתמול שלשום אל מדבר
שם צלילי חליל ירפדו כרי סלעים

הכבשים שספרתי בחלום
לא תמימות
כמו העורבים.

היא נותנת בי מבט רזה

וכמו יללת מטרות
כאן בין אפודים,
על קצה הסיגריה
כמו צעצועי חדר מיטות של גנרלים.

אחר הצהריים

והרוח מנסה לגבור על המילים
ולליבי מתגנבת תחושת סכנה איומה
ונזכר במילים שאמרו לי כבר פעם:
"לשמוע אותך מדברת זה בזבוז של דממה."

אלך אל המדבר
ושם אלמד לחלום.
ממצוקים, תשלך נפשי כסותה.
עצרו את הדפוס
בטלו כל שירי הקודמים
כי צחנת האמת עולה באפי.

והסומק בלחייו
כמו תותי הבר
שאינגמר סיפר אז בפיורדים.

על ברכייך
בשפיפה
בעיניים עצומות
עם קנה לרקה.

בין הגשמים
בהליכה
מלבד הירוק ירוק של הנובלס
כמו בלעתי קטיפה.

ואני לוחש לך, שימי זין
על הארון המלא בשלדים,
על כל מתינו הקבורים הפזורים,
את יודעת גם ככה,
אם נדדנו לכאן,
כולנו יתומים של החיים.

אורות הבניינים
הם הניקוד של הלילה.

בלילה בין השמיכות
והחלון שמשקיף על העץ
בחצר של בר-יוסף
איפה ששיחקנו בנאצים ופרטיזנים

התישמע קריאתנו בחולות הללו
ואין מקלט מכוון לתדרי ליבי,
הנוכל לצרוח את הלילה מכאן.