|
http://cafe.themarker.com/blog/452071
כל שירי TheTao of Healing כונסו ב:
http://stage.co.il/Stories/537304180
לקוראי: לאחרונה ניתן לפרסם גם טקסטים מנוקדים. אני
מתכוון להחליף לאט לאט את כל שירי למהדורה מנוקדת.
תודה למי שדאג לכך.
רגשן
וגם רומנטי
רוצה להיות "בעד"
ומוצא עצמו "באנטי"
אומר: "אני מוחה!"
אבל ממשיך ללכת
ובמבוכי שירה
כף רגלו
דורכת
הוציא לאור:
אנושי - אגדה למבוגרים
אקורד- שירים
על הסף - סיפורים
הרפרף - סיפורים
המלצות מערכת:
סבתא בישלה דייסה
שמונצנזוס
הכול או לא כלום
ערים תאומות
מקלדופוביה
זמן אחד ליד
אנטומופוביה
ראיון עם פרופסור ליבוביץ
עבדי המילים
חיים
גרנדגו (grandego)
נקראים במיוחד (מעל 1000 צפייות):
אלתרמן פינת רחל המשוררת
מכונות אורגניות
אדג'ו
אלפא
היבריד
חסרי אונים
שיני הזמן
מדורת השבט
צמת גהסצ תפאמ
שיעור בכדורגל
שתיקות
שרעפי בוקר
שיר יובל
מיינה דפרסיה
התנהגות גנטית
תפארת ומלכות
השתלשלות הטומאה
The tao of healing
תנו לי לרדת
מונולוג של מאהב מזדקן
בשעה היעודה יפרוץ לייזר רב עוצמה את קיר חדרו וישלח קרן דקה
ומרוכזת למרכז ראשו, ובזה מקווה אני אוכל להחזיר את נשמתי
לבורא.
|
בובה מקודשת היא טורח
מוטב להיות כבר לבד
מול בובת חטאים מעניינת
גם אני לא אעמוד מן הצד
|
טוב, הוא עוד קטן ולא מבין את ראש הממשלה, אז הוא שואל: ''כמה
זמן עוד ננצח, עד שנפסיד?'' רציתי להגיד לו שכבר הפסדנו,
והנוסחה שהמציא היא לא מדד מדויק לניצחון, אבל אסור להוריד את
המורל.
|
יונתן לא נישא מעולם. הוא היה גבר נאה במיטב שנותיו, מצליח,
תרבותי, ספורטיבי; כל מה שאישה יכולה לחלום עליו, ואומנם נשים
אהבוהו, אלא שהוא לא אהב נשים, הוא אהב רובוטים.
|
אני מתכנן עכשיו משחק חדש, בטח יצליח כמו הקודם, אני קורא לו:
'הרוג את הבעל ואנוס את האישה והבת'. אתה מתאר לך מה ילך שם?
|
אופיר!" אמרתי בשיניים חשוקות, "זה בשביל נוגה, היא התאבדה
ידעת את זה? היא התאבדה, אתה תופס?..."
|
זו אין לה ידידים
רק עבדים ושפחות
י.א
|
מסיפורי הממד הרביעי
משהו ניער אותו... הוא חלם וסרב להתעורר.
''דוקטור גולן יראה אותך עכשיו... עכשיו, עכשיו, שיו, שיו...''
הקול הלך וגווע במוחו במהירות. משהו המשיך לנערו.
|
"תמיד כשאני חולה, אימא שלי, שמתה כשהייתי קטן, באה בצורת זבוב
ושומרת עלי."
"איך אתה יודע שזו היא?" שאלתי כדי לקעקע את בטחונו.
"זה זבוב מיוחד, אני מכיר אותה. היא תמיד היתה לידי כשהייתי
חולה." אמר בבטחה.
|
כאשר ראה שאני לא מתכונן להתפתות ולהיענות לקריאות הקרב שלו,
הרפה מאתנו, לא לפני שאמר: "אתה, 'מה כפט חה' אתם מזדיינים
בתחת?"
|
"אצלנו בעֵדה," הסבירה, "הגברים תמיד צודקים, גם שהם טועים,
אז מה אני יכולה לעשות, לא יודעת, אנא כורדי.
הוא סיפר לי כבר על אשתך והילדים..."
|
האם חיידק שממשיך להתחלק לעד, הוא אותו החיידק? ומה קורה
בחלוקה איך מתפצל האני שלו? מי זוכה בו? מי המקור ומי העותק?
האם זה חשוב בכלל?
|
זה עתה מתתי. ואני תועה בין העננים, משוטט בריק המוחלט. מרחוק
הצטיירה דמות... "אני המלאך שלך," הציג את עצמו והמשיך, "מה
תביעתך?" לא הבנתי, אבל מחשבתו הדריכה אותי: "גן עדן," אמרתי
ברעד.
- "באיזו זכות?" לא היססתי וסיפרתי לו את הסיפור הבא:
|
הייתה מעין ברית של לוזרים בין מקס ומרלין המלצרית. שניהם היו
בני שלושים פלוס הרבה, שניהם רווקים, ומקס למרבה הבושה היה
בתול.
|
התיישב על ספסל, וחשב: "מה טעם בחיים האלה, כבר הפוץ מנצח אותי
בשח, המוזה לא באה לבקר, ואני לא מצליח לזיין ולגמור.
|
"מה אתה מחפש?" שואלת אותי המדם.
"אישה," אני משיב, "כל אישה שהיא, זה בכלל לא חשוב." ואז
התעוררתי מגורה, וידעתי שכל הנשים כולן לא תוכלנה למלא את החלל
הריק שהשאירה זו בנפשי.
|
בחוץ היה כבר חושך מוחלט, דנה חשבה בכוונה מיוחדת, פונה לעמוד
החשמל שלידה ולפנס הרחוב הכבוי, ואמרה בלבה: "הידלק!" ומיד
נדלק הפנס ואיתו שורת הרחוב כולה. היא התייחסה לכוח זה כמובן
מאליו, תמיד ידעה להכפיף עצמים ואנשים למרותה.
|
הרחובות שעברתי בהם, נראה שמתו מות נשיקה. איזו ריקנות, איזו
דממה. אבל למרות זאת היו סימני חיים ברחוב, אוושת הרוח, ציוץ
ציפורים, מהומת הציקדות, חתולים רדפו אחרי עכברים מדומים,
כלבים נבחו ויללו ללא הפרעה. כל כך מהר תופס הטבע את מה שגזל
ממנו האדם...
|
הקונים מאושרים... וגם חשבון הבנק שלי חוגג.
רק אבא בא לי בכל פעם בחלום ואומר: ''בני, ומה על האמת?''
|
מאז התחלנו בניסוי אני מרגיש איך הוא כובש אותי יותר ויותר;
אני עובד המון שעות נוספות, ובקושי הולך הביתה. בעצם אני הולך
הביתה רק שהדוקטור משלח אותי, כמעט בכוח, לנוח.
|
"הוא תרם מזמנו ומכספו למטרות הציבור..."
הציבור אותו גזל במשך עשרים השנים האחרונות... חשבתי לעצמי
|
אם הייתי יודעת שכך אתה נראה, לא הייתי באה
|
לפני היציאה הוזהרנו שיהיה המון רב
|
"סופן!" צעקתי, "היא בתוך התקע."
"הירגע", השיב לי בדאגה אמיתית, "כנראה שהמתח נתן בך את
אותותיו."
|
ביום הראשון ללימודים, אבא הסיע אותי על אופניו, הייתי נרגש,
ושמח כאילו שהסיעו אותי לשחיטה.
|
אמר טוסיק לצוציק: "הכנסנו להם. הכנסנו להם, מי יעצור אותנו
עכשיו? מי? מי?" אלא שצוציק וטוסיק ואפילו מוליק הפכו מיותרים.
והחליטו להוכיח את כישרונם בשוק האזרחי. רק הגיע טוסיק, ומיד
הבין את הבעיה המרכזית : "צריך להעמיד פה לוח מודעות, אבל
גדול, לא לחסוך. שאני
|
הם החזיקו ידיים, הוא חש נפלא ולא נזקק כלל לאוויר החיצוני,
והיא, בתולת הים, הרגישה באקווריום כמו בביתה.
סוף-סוף המחבר כתב לו בית, הוא לא יהיה הומלס יותר.
|
אולי בחרתי במקצוע לא מתאים, אף על פי שנחשבתי פסיכיאטרית
מצליחה, אבל בימנו אין כמעט מקום לפסיכואנליזה, מי עוסק בזה?
לכל תופעה ישנה תרופה: מניה דפרסיה, סכיזופרניה, אישיות
מפוצלת, פרנויה, הכול הפרעות פיזיולוגיות. אפילו מרוץ
מחשבות... מה שעובר עלי ברגע זה...
|
ממלונם הקטן של האחיות טאטין, בעיר בלתי חשובה: לאמו- ביורו,
בעמק הלואר, צרפת, יצאה בשורה קולינרית לעולם כולו, בצורת
מתכון יחודי שנקרא על שמן: "טארט-טאטין".
|
"שתוק טיפש
אמרת שטות
אתה בעצמך סמרטוט"
|
"שששש, אמרתי אל תגידי, עד שזה לא נאמר במפורש אפשר לסגת."
"לא רוצה לשתוק, ש כ ו ל ם ידעו, אני אוהבת אותך, "שמעתם,"
צעקה בקול: "אני אוהבת את רמי."
|
היא הלכה לעבר היציאה מחזיקה בידו, עמדה רגע ארוך לפני הדלת,
חובקת את עצמה, נושקת לו בתשוקה.
"חזור מהר. אני אתגעגע נורא."
|
כדי להיות לילית לא צריך להיות יפה. כל מה שצריך זה לחשוב שאת
יפה. לשמור על יחסי גבול, שכל רגע יראה לךָ שהיא ממש מחכה
שתציע לה כבר, לכל הרוחות,
|
המדענים מתחילים את הפיזיקה מנקודה סינגולרית ואינם מנסים
להסביר למה ואיך נוצרה נקודה זו דווקא בזמן זה ולא 'נצח אחד'
לפניו או אחריו, כך גם הקבלה מתחילה מאין סוף ובו כתר
|
"כל המתרועע בחברתה של תרנגולת?" (כאן יש לעשות פאוזה ארוכה,
כדי שלא תצא מהקשרה) "סופו להטיל ביצים,"
|
לקחתי את הנקודה הסינגולארית וקבעתי אותה בחלל, הוספתי לה
קוואנט של אנרגיה... והכול התחיל.
ואז אמרתי: יהי אור... והשאר היסטוריה.
|
חוסר הכישרון שלי בקריאת שטח, חשש לאבד את הדרך, הסיוטים של
תנועה במעגלים אין סופיים והאפשרות להישאר אחרון, כאשר כולם
עזבו, מלווים אותי כל חיי ומופיעים בווריאציות שונות, בכתביי
|
באמצע האכסטזה, בפוזה בלתי אפשרית במכונית, כשהשרברבות הולכת
להתממש, המטפחת ביד בפוזה של נסיגה מהירה. "טוק, טוק, טרח".
משהו דופק על שמשת המכונית,
|
אז הלכנו לאחורי הבית, והוא צירפת אותי עד שכמעט התעלפתי, סוף
הדרך?
|
כאשר רוקנתי את כיסיי, כפי שנוהג כל אדם הגון, לפני שחולצתו
נידונה לכביסה, גיליתי אותו מרוט ומקומט.
|
(מדע בדיוני, מתוך הקובץ: הממד הרביעי)
הרמס שקוע היה באמבט הג'קוזי מהורהר. הצבע הלבן של קצף הסבון
והדגדוג הנעים של סילוני המים הכניסוהו, כמו תמיד, למצב-רוח של
הזיות, אלא שהפעם הזה בה.
|
רגלי החתול שלה הופיעו מתוך האין, שלפו ציפורניים, ננעצו בחזהו
ועקרו את ליבו.
|
באותו לילה התעוררתי קצת אחרי חצות, חרש פתחתי את דלת חדר
הניסוי, חתכתי את הכבלים ואת הצינורות וכיביתי את המשאבה.
|
תהיה לך וילה בריוויירה, תהיה לך יכטה לשוט על פני ימים ותוכל
להחזיק כמה פילגשים שרק תרצה.
|
"שימו לב!" אמרתי והפעלתי את הצג, "אֶרֶץ, פלנטה במערכת
'שֶׁמֶשׁ'," - עקבתי במבטי לוודא שהצג מסונכרן - "נמצאת
במסלול השלישי. לפי אחת המסורות הרווחות, מארץ מוצא
ההומוסאפינס, כלומר הגזע שלנו, ככל שידוע לנו הוא המפותח ביותר
ביקום הנגיש. אם זה כך אז תדמה האוכל
|
אתמול פוצצו פרובוקאטורים של מתנגדינו, חוג בית אותו העביר
בכישרון ראוי לציון מועמדנו לכנסת, יורם בר-דעת.
|
הולך אני בדרכים מאובקות
ואין לי בן-אדם זולתי
ואם אפגוש אותי
בדרך כלשהי
|
למרות שזכות אומן
לנהל איזה רומן
אני, נשארתי נאמן.
אהיה וזיר, שודד, כליף
|
אם תשאליני ילדה
מה הברק בעיניך
אם תשאליני ילדה
למה לבך כה פועם
|
ומתחת לעץ
בין אור לצל
שתי כורסות
מוסבות בחציין זו לזו
|
אז אם במקום גבורה ודם
זרעתם את דרכינו בפרחים
ולסיפורי גבורה אמרתם להד"ם
היו על כך ברוכים ומבורכים
|
בטביעת נעליך הגדולות
שנותרו בגיא, גבע ומישור
במרצפות רחוב של קרת
בלבבות רבים מספור
|
כדור קטן
מתגלגל
במורד
במישור
ובמעלה
|
אך המבחן האמיתי
מבחן הנשמה
איננו באקורד
כי אם בדממה דקה
|
ואם לפעמים נדמה לך
שיד מושטת באפלה
|
אדיב תרבותי
יפרגן לחבר
גם אם עם אשתו
במיטה יתפרפר
|
כי לכל מחלה יש גלולה:
אחת כנגד עלבון
אחרת כנגד צער
|
ואנחנו רק
נסויי חולף
באין-סוף
ניסיונות שעורכים
סטודנטים לאלוהות
|
היד המפזזת
לקצבן של המלים
מעליהן רוחפת
להטביע בן שקעי פלאים
|
לא אותו אל
גדול כללי
רק אלוהינו
האינטימי הפרטי
|
הן הדרקון מת ונדם
ורק שרידיו כאן ילדתי
צורבים את העולם
|
בתבנית המיותמת
ככל שגדול המקום שתפסת
כך גדול ועמוק החלל שנותר
|
אתה שכב יצרית
עם שרתה דיבר עברית
|
לזריחה ולשקיעה
לאלוהים,
לפרח בגינה
ולבירית רגלה של הזונה
|
קולך הערב
עולמך החרב
יכולתך במחול
בחיפוש כל יכול
|
אולם זו שאוהב
כדרך הטבע
לא דומה כלל
לאחת מן השבע
|
מה לכל הרוחות
רע בחיים האלה
שאת כמהה
לאחרים?
|
אהבות ישנות
אינן מתות
לעולם
רק מתעטפות
בכסות מבוישת
|
כל בוקר נעור בספינה
לבדו
כל לילה ישן הוא
לבד
|
והעיקר להפתיע
למזמז ולחרמן
להאכיל ולהשביע
מה, אני סופרמן?
|
פרטתי את דמעותיי
למטבעות לשון
|
שחור הוא בסער
והשקט רחוק ועמוק
רק נימפה שחורת העיניים, ודוד
חולמים בו חלום של אושר מתק
|
ניצני שדייך
מסנוורים את עיניי
הננעצות במחשוף
החולצה הכחולה
|
לא! אמרה, שם הם
נשארים,
את מקומם תופסים האחרים
|
לוח השעם שלך
אינו אלא בית קברות
צבאי עליו סדורים
בשורות מלומדות
|
אריה בודד במדבר
אינו סובל מבדידות
|
את הקיום ומחדלו
את החרב המתהפכת
את המקל והגזר
|
מִתְרוֹמְמִים מִתְעַרְבְּלִים
בְּסַעֲרַת גַּלֵּי הַזְמַן
הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים
עַד יָחִיד
|
הושיטי לי יד
להדרכה ולברכה
שלא אמעד
בממלכה החדשה
|
לשירות הוא נפסל
נשא לו נשים
שתה ואכל
ועשה ילדים
|
...ולפעמים
הבדידות
אוחזת בגרוני
|
מְיַלֵּל אֶל הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא
יִלְלַת קְדוּמִים
בּוֹאִי יַלְדָּה
בּוֹאִי...
|
אחד, אחד
וביש רואה
נקטפים הם
|
גלגל המזלות סובב
נפתולים דרכי אדם
ולבך כואב אוהב
יציף את נשמתי בדם
|
בצינורות קשרוך אל החיים
ובשמיכות למיטתך
|
עכשיו באי-שם
עובדים העובדים
לומדים תלמידים
יצרנים מייצרים
|
עבדות, עבדות נרצעת
הזה גורל האוהבים?
האם רוצים אנו בלי דעת
לשבור הבטחות ונדרים?
|
ידיים מלטפות
ופה נושק
גוף רוטט
ועוד...
ועוד
|
אלוהים היה איתו
הוא ידע זאת
גם כבוד הרב
|
הרי אם כך או אם אחרת
כמו שאומרים 'מהון להון'
יחדיו כך לתפארת
עד היום האחרון
|
הרס וחרבן
גוויות חרוכות מרוטשות
ריח בשר צלוי
ודלק שרוף
משל בכל
|
טשטוש במוחם
בעיניהם... דם!
זאת למדם...
האדם!
|
היפה והאומללה
מכל הבדידויות
היא הבדידות של הלילה
|
ילמדו אותו
ויחסנו אחרים
שיצליחו סוף-סוף
לעקר
|
כאשר אתה לבד בעומק
צולל לתהום הנשייה
נותר סמן של זמן
באקטואליה
|
ילדה בונה ארמון
מתקווה ופרח
חיים ללא שעון
אולי ארמון מקרח
|
בדרך סוחרים
חייטים
סוחרי מטבע
ספקולנטים
|
ובן-חיל מאמין
אשתו תלין תמיד:
"לא בא לי מין
ללא טבעת או צמיד"
|
בואי ונראה להם
לכל זבי החטם
|
מדיטציה! קרא הוא
וחיבר את האמרה:
הימנע מסבל
מצא הארה
|
אש בוערת מתחת לבית
לא יודעים מי הציתה
היא כבושה ומאוד מאיימת
מקווים שתדעך מעצמה
|
מבקש על חייו
טפטף העץ
דמעות של חלב
על הקוצץ
|
זו ההזדמנות נדמה לי
הלך פילול לאבדון
וקצר מאוד הזיכרון
אז אני לביטחון
|
זבובון צעיר
זבובון טיפש
לא יבחין
בין אין ליש
|
גבר, גבר הגבר
על אויב וצר
אך חסר אונים עומד הוא
בפני מוסר עינייך
|
חיית הים
תפסה אותך
בצבתותיה
הארורות שאינן
מרפות
|
כל השיטיונים
מתחילים ומסתיימים
בשיכחה קטנה.
|
אולם איש לא חשף
את שבחך המכוסף
לכן בסתר בצנעה
אשורר שירה קטנה
|
אבל אותם מעטים
שתפסת
שתיעדת
הם עולם ומלואו
|
החיבוק הזה
שלפני השינה
החיבוק הזה
האמיץ הנואש
|
השיכורים בחוצות מנהטן
הזרוקים בככרות כל עיר
בבר, רקדנית הבטן
וכל המשתינים בקיר
|
"בובה מקודשת היא טורח
מוטב להיות כבר לבד
מול בובת חטאים מעניינת
גם אני לא אעמוד מן הצד"
|
וכשגמלו חסדם למת
זעק בדום ניחר
|
דוהרים לכיוון מקור העשן
ערמת גרוטאות קטנה
מעשנת קלות
|
מקטרת שמאן אינדיאני
קפה במאהל בדווי
טקס התה היפני
קטורת מקדשי
|
בדרך האין סופית
משם לכאן
לא היית
|
עכשיו
הדשא רב
ובן שוכב
על גב
|
הרצון להפסיק
לסגור את המתג
לחייך לכו----לם ולומר
הסתדרו בלעדי
|
הרוח שרק לי אותך
הגשם טפטף כינויך
|
כששאל "מה בנוגע?"
אמרה: הגודל בכלל לא קובע."
|
כי עפר אתה...
שוד ושבר
אינם עפר
אלא עשן ואפר
|
כי אור הוא דבר פרטי
רק לבודדים בו חלק
אותם מסכנים עליזים
הלחוצים בכבלי המסגרת
|
בחשכת השנים
מהבהב לפעמים
גץ עלומים
|
עַל אֲרוֹן-קְבוּרָתִי הָעֶצֶב יָרַד
הַחַיִּים וְסִבְלָם מְצִיקִים עַד בְּלִי דַּי
רַק אוֹתְךָ, אָמְרָה, אוֹהַב לָעַד
וּכְשֶׁהַלַּיְלָה יָרַד נֶעֱלְמָה הִיא מִיָּד
|
ומראה נורא לדרך
מראה של איש נורה
של אנשים נורים
של גבעה נוראה
|
ארבעים וחמש שנה
ואת כשהיית
פלח אטום בחיי
|
החמור לעיתונות
החרדון לאשכולית
האשכול קלי קלות
הצטרף אל השמאלית
|
רק מים אבקש
עוד פעם
רק...
למה מים רטובים?
|
אהבת נעורים נפלאה
אין כמוה לטוהר
אך למה כתבת ראשונה
היחזור זה הזוהר?
|
וכשיגדל ישליך נפשו
במצוות רבו
לרצוח בני מינו
|
החיים הם
מלחמה בין
רוח לחומר
|
הנחת מילותיי
- אחת לאחת
בתשבץ מסתורי
|
הלך המכחול לחפש אהבה
בדרכו פגש בשפופרת יפה
אם תרשי רק לטבול
אתן לך הכול
|
אני חופן את ראשך בידיי
ונושק לך בשיא העדינות
והתשוקה
|
ויפקח האדם את עיניו
ואיננו כבר קוף
ניצב הוא על שתיים
לו אופקים ומעוף
|
ואני, רק אמרתי:
"שלום,"
ואהבתי, אהבתי
אותך
|
יש עתיד לבתי הקברות,
לבתי החולים, לרבנים
ולפוליטיקאים.
|
לא שאל הוא דבר
אף לא להיוולד
|
זרה הייתה ויפה כחלום
זרועותיה אלי שלחה
ושפתיה
שפתי אהובה
|
החיים...
משחק-מקדים
הגסיסה...
זיון
|
כשיגמרו המילים
ולא יהיה מה לחרוז
|
הַפְנָיַת הַגַּב שֶׁלָּךְ
כּואֶבֶת בַּשְּׁמוֹנִים
מַמָּשׁ כְּמוֹ אָז
בָּעֶשְרֵה
|
כמעט ונראו גם שדיה
כמעט והתרוממה שמלתה
|
מסניפים
מזריקים
מזדיינים
שולפים
סכינים
נדקרים
ומתים
ככלבים
שוטים
|
לִשְׁאֹב לֹא יָכֹלְתִּי
תְּשׁוּקוֹתַי מֵהַמַּעְיָן הַכְּלָלִי.
וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹר לֹא שָׁאַבְתִּי
אֶת כְּאֵבִי,
|
לִפְנֵי שֶׁכּוֹבֶה לִי הַיּוֹם
אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת ראשֵׁךְ בְּיָדַי
וְנוֹשֵׁק לָךְ אֶת כָּל יֵשׁוּתִי
בְּדַקָּה
|
לתעות ביער הזמן
להתחבא בין עמודיו
|
"כשאדם נופל ממטוס
באמצע הלילה..."
אפילו אלוהים נגעל
להרים אותו
|
ואני נזלתי
אט
אט
טיפה
טיפה
כחלב נר
|
אלפי גוונים וצבע
של אל
בורא עולם
או טבע
|
לְמִי זֶה חָשׁוּב?
לָמָּה לִכְתֹּב שִׁיר?
|
בשארית חיי הברבור
אני רודף אותן
מטריד אותן
מוציאן ממחבואן
|
אתנם לך כשי
בהולדת, חיים וקציר
לנצור לאהוב ולשיר
|
הלהבה הקטנה שניצתה
ברשות הפרט שלי
והבהבה חלושות
הולכת ומתחזקת
|
אנחנו לוקחים אותם
לעקידה, למוקד, לאש
|
נִדְחָקוֹת שׁוּרָה שׁוּרָה
עַל יְדַי הַמִּלִּים הַחֲדָשׁוֹת
הַמִּסְתַּלְסְלוֹת
וּמִשְׁתַזְּרוֹת לִפְנֵיהֶן
|
את היית המקדש
ומשחרבת
כל האחרות
|
אני תמה
מי 'עושה לה נעים'
ולוחש לה שבחים
ושקרים לבנים
|
קצת הוא נרעד
בחושבו שלבד
ולעד יהיה כבר קרפד
|
אוסף של נקודות
מאירות בשחור
מפוזרות בחלל
מחפשות קו
|
מתוקים היו המים
וברחמי עליון
לא מרו עת מידי שמים
קיבלנו רישיון
|
וּכְּמִיהָה
וְנִשּׁוּק
שֵעָר מְאֻגְרָף
שֶׁנִפְרַש וְנִפְרַע
|
ואז עודד המזיע
אמר סמוק פנים:
"אני מציע
שיביאו עצים"
|
לאשתי, אהובתי, אשר יחדיו
בחרנו בחיים כצמד
כי זה מזער וגם מרב
וכל אשר ראוי בחלד
|
מי חייב - מי פטור
מי מותר - מי אסור
מי חי - מי קבור
|
אבל אחרי
עכשיו
שהוסמכתי כזקן
אני יודע מה
|
כמה רצה למות?!
אבל המוות הוא דווקאי
|
אין לי מה למכור
הפיחות
השיפוט
המזמוט
|
תמיד הרגיז את כולם
כי הציב מראה לפניהם
|
מרחב שממה פתוח
בשולי החורבות
עתיד גדול פתוח
על קבריי משפחות
הרוסות
|
זה הכול
באותו העניין
אין נושאים
חדשים
|
טומן את ראשו
בקרירות הקירות
נושק מזוזות
|
קטפו משכו
גזלו
מרטו
כל זוכה
שומר, מתהלל
וגאה, לי יש...
|
נצח הוא...
תקופת אהבתי
שאין נגדה
צורי פרופילקטי
|
ובני חושך צוהלים
והשכינה שבויה בחצרו,
משוטטת בין הקברים הדוממים
אבלה ומיוחמת
|
פה ושם בצבצו
סלעים קדמונים
קבורים בחול
משונני קצוות
|
הַגִּבּוֹר הַבִּלְתִּי גָּמוּר
בִּיְצִירָה בִּלְתִּי גְּמוּרָה
עִם חַיִּים לְלֹא הַתְחָלָה
וּלְלֹא סוֹף
|
להרוות את התשוקה
להשקיע בך עד תום
ולשמוע חשוקה
שהגענו עד הלום
|
בין חיקוי למקור
בין חכם לדביל
הבדל מזערי
שבין דרך ושביל
|
על תשעה פשעי אברם
ועל עשרה ננוקם
|
ועת עשו הם אהבה
גוף לגוף שקק
|
ומאחור בין הקלעים מופיע באמת
חשוף, עירום, חסר אונים כמת
|
חלקיק
קוסמי
מסתחרר
במערבולת
היקום
|
עינייך מביטות בי מחלל
נפשי
גדולות מאשימות ומתריסות
איכה יכולתי להרהר בסתר
|
מה עצוב יותר
שחקן חסר כישרון
|
כְּשֶׁהֻפְתַּעְתִּי
מִתְּמוּנָתֵךְ בַּפָּנִים
הֵבַנְתִּי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי
בִּצְבָתוֹת תַּת הָהַכָּרָה
|
ואולי בעולמה של מי
ממתין לו שולחן ערוך
ואולי לא נועד
אלא ללקט פירורים
|
מאי שם,
מהשורש,
ללא כל פרוט
משודר כאב פנטום
של איבר כרות
|
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי כָּאן
אַתָּה שָׁם
ּּּּּּּּּּּ-------
אַתָּה שָׁם
כְּמוֹ שֶׁאֲנִי כָּאן
|
כמה עצוב הפרח
הנעוץ בלבי
הוא מלבלב שם
בסתר
|
כמה מגעיל
כמה מצחין
לאדם
צידוק הדין
|
לא ידענו את הדרך חזרה
ולא היה אכפת לנו
צללנו כדי לא לחזור,
אבל המים השמנוניים
|
חותם אז אצמיד למצחך
אות קין אוהב
|
הלוך הלכו העסקנים
להמליך עליהם מלך
|
פריצת שכיבה אחר שיכבה
ועומק אין סופי
ולא הפסקתי לתמוה
|
ואנחנו הולכים והולכים, והולכים
עד תום.
|
עלוב וחלוש
עייף ותשוש
בוהה ותוהה וחולם
|
באקטואליה שאינה אקטואלית
כותב הוא גרפיטי שחור
מקווה שאיזשהו נמרוד
בכוח יחסום את דרכו
|
לא, לא מתי
רק יצאתי לבדוק
כחלוץ, את הדרך
|
היא
שנראתה בלי
אבל היתה עם
רק נשרטה
|
מהחלון הפתוח
ושוב, "אהה אהה,
לא יפה להציץ!
|
עץ הדעת מן המקרא
פושט וגם לובש צורה
כי רע הוא טוב וטוב הוא רע
ומבדידות כבר לא נירא
|
כל גופי זוכר אותך
כל שריר
כל לחיצה
|
רק הקוף נברא בצלם
ואין מקום כאן לפשרה
|
ואתה רץ לעבר העתיד
רק כדי להישאר בהווה
|
ובערוב ימיו
על סף
שדון קופיף
אותו אסף
|
לא אחת יזמת
ואני נבוכותי
מיתד האוהל
שנטעת במכנסי
|
בעודך ברחם, שם בסתר
יד בוטחת וזדונית
מפעילה את שעון העצר
ומריצה את התכנית
|
בתקווה נאיבית
שצריך
להיות
משהו אחר
|
אילנית ארסית על עץ
קוף, סנאי וטרזן
יער עד שלא קיים
ותניני נייר
|
כנועת תחרה
לבוש עור שלטת
אישה נערה
|
ידיים רכות
כמהות ללטף
פוצעות ופושטות עוון
ובאנו זה בזה
|
שילמת מס כבד למוסר
מס מסגרת ואגרת משפחה
והקרבת על מזבח
שאיננו קיים
את דמעתך השנייה
|
מרוץ מטורף
בעגלה חורקת
עמוסה עד בלי די
תנו לי לרדת
|
ראשית נולדתי נקבה וזה לבד חיסרון בחברתנו, כאילו שהצינור הזה
שיש לכם הוא ערובה לחוכמה.
|
מה את מתפלאת שאני אומר זיון ולא משגל, או יחסים? מזמן הגעתי
למסקנה שצריך להגיד מילים מדויקות. משגל, זה דיבור של רופאים,
אין בזה תשוקה. יחסים, זה הרבה יותר עמוק... במובן המטאפיסי.
זיון זה בדיוק זה, מין מזדמן, עם סימפטיה רגעית.
|
בסין ניסו להיפטר מהם, שלחו את כל האינטליגנציה "לחינוך מחדש"
אצל האיכרים, ששמחו מאוד על ההזדמנות להתעלל ברופאים, סופרים,
ומורים. סוף-סוף "נקמו בהם", בעילית. והמדינה כמעט והתמוטטה,
היו חייבים למצוא כל אחד ולהחזיר אותו למקומו.
|
אתה! בוא הנה אתה רוצה להציץ איך עיתונאית עושה פיפי במקלחות
של הפועל? עשר שקל. רק עשר שקל, להציץ איך עיתונאית צמרת
משתינה על הפועל תל-אביב. רק עשר שקל... מי עכשיו, עמדו בתור
לפני שיהיה מאוחר...
|
כל בני האדם, טרם היות בני ישראל, נשאו את הטומאה, וזה מצדיק
כמובן את המבול, ולאחר מכן את סדום ועמורה.
|
האם יש לנו רצון משלנו או שהגנים רוצים שנחשוב כך?
|
הקבלה, כמו התורה, פנים רבות לה. זו שאני מכיר אינה מאפשרת
לחשב את הקץ, להתגבר על כוח המשיכה ולעשות נסים. במאמר זה
נתוודע לקצה קצהו של עולם מדהים.
|
|
|
מה מתחכם??? מה
אני נראית לכם
מחוכמת??
אחת שרוצה
להשאיר את חותמה |
|
