|
ב: את בעצמך לא יודעת אם אני יכול לסלוח לך.
א: אני לא מבינה.
ב: את שוכחת שאני נמצא רק במוח שלך...
א: אני מנסה לדמיין אותך אמיתי כמה שיותר.
ב: את לא מכירה אותי מספיק...
א: מותר לי לחבק אותך?
ב: לא.
א: אתה שונא אותי?
|
במגע עדין, מלטף, אני עוברת לאורך פסים ארוכים, בהירים אפילו
יותר מהעור הגם ככה בהיר שלה, או מעל חתכים פתוחים שעוד לא
החלימו אפילו כלפי חוץ, מרגישה את הדם שלה על האצבעות והוא
משאיר לי כוויות שאף אחד בחיים לא יראה, זה הכל בדמיון, הן
סתם.
|
לכבוד יום הולדת שש עשרה, ההורים שלי נעמדו מול הדלת הנעולה של
החדר שלי וצעקו שאם אני לא אפתח אותה מרצוני החופשי, הם יתקשרו
למשטרה שתבוא לפרוץ את המנעול. אני בחרתי להתעלם. כבר הספקתי
לסדר את כל החלקים אבל עדיין היו מקומות ריקים. לא הצלחתי
להבין איך זה הגיונ
|
... לא. תפתחי את העיניים, תפתחי אותם ככה שתוכלי לראות מעבר
למה שאת רגילה. תעשי את זה למרות שאת לא מבינה מה המטרה מאחורי
הכל, מה בדיוק אני רוצה.
הצלחת. לא ציפיתי ממך להצלחה מהירה כל כך. מוזר.
|
הכדור עובר מיד ליד, ואני שומעת המון קולות, קולות צוחקים,
הקולות שפעם קראו לי להצטרף אליהם, להמשיך את המשחק איתם,
לעזוב הכול. ואתם, אתם אלה שמשחקים עם הכדור, כולכם נראים לי
חלולים מבפנים, ואני לא מצליחה להבין מי חלול באמת - אתם או
אני.
|
בינתיים, כל הדברים העמוקים מדי מצטלבים בספיראלות מברזל
שנחתכות במעברי חצייה. הוא בורח כולו לתוך הריכוז של למצוא דרך
בטוחה יותר לצאת החוצה, כך שיוכל שוב להיפגש ולהיפרד מאותם
האנשים. מהי הדרך הטובה ביותר?
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אני פה ובאתי
להישאר
הבן של פרופ'
שמואל
איציקוביץ' |
|
